בלוק 27 באושוויץ, מול ספר השמות. 15 מוסלמים ממרוקו עומדים סביבי ומקשיבים לסיפור המשפחתי שקושר אותי למקום. כשאנחנו צועדים משם לכיוון בירקנאו, תחת פתיתי שלג ראשונים של חורף פולני, אחד מהם מסביר לי כמה הביקור במקום הזה חשוב לו – וכמה זה לא מובן מאליו. "לא מקובל ולא נפוץ אצלנו ללמוד על השואה ולדבר על יהדות", הוא אומר. "אבל לי יש עמוד שדרה, יש לי ערכים שאני מאמין בהם, וזה מה שחשוב. העיקר מבחינתי הוא לקדם את השלום והאהבה, והצעד הראשון לשם עובר באמת ההיסטורית. אמת שהיא חזקה יותר מהמלחמות נגדה".
מי שהביא את הקבוצה ממרוקו למסע בעקבות גורלה של יהדות אירופה הוא ארגון "שראכה" ("שותפות" בערבית), שקם מיד לאחר החתימה על הסכמי אברהם, ומאז הוא עוסק בקידום שותפויות חברתיות בין ישראל למדינות אחרות במזרח התיכון. בין השאר מפעיל הארגון תוכנית לחינוך צעירים בנושא אנטישמיות ושואה – נושאים שאינם נלמדים במדינות ערב, ונחשבים לשנויים במחלוקת בהן. מתוך הבנה שהידע התיאורטי לא ישתווה למפגש הבלתי אמצעי, הורכבה משלחת צעירים שיצאה לפולין כדי לראות את מה שהדעת לא תופסת.
רבים מחברי המשלחת, לה שותפה ועידת Claims Conference, מספרים ששילמו מחיר חברתי וציבורי כבד בעקבות הבחירה שלהם לדבר בפומבי על חיזוק הקשר עם ישראל. בכל פעם שמצלמים תמונה משותפת, כמה מהם נשארים בצד מחשש שהחשיפה תוביל לפגיעה בהם. הם למדו זאת בדרך הקשה, אחרי שביקרו בארץ במסגרת אותו ארגון. "ברגע שהתפרסמו תמונות מהנסיעה לישראל, ספגנו מתקפה", מספרת פעילה קבועה בשראכה. "זה עורר המון רעש, וקיבלנו תגובות נוראיות. כתבו שאנחנו שתולים של המוסד, איימו עלינו, התנכלו לי כשזיהו אותי ברחוב. עכשיו אנחנו מעדיפים לא ליצור פרובוקציות מיותרות, כדי שנוכל להמשיך לפעול ולהשפיע".
כל אחד מהחברים כאן פילס דרך משלו עד שהגיע לשראכה ולתמיכה בהידוק הקשרים עם ישראל. יאסין (21), סטודנט לכלכלה שיודע לזרוק פה ושם מילים בעברית, מספר שהכול התחיל מהתעניינותו בתולדות מרוקו. "גיליתי שהיהודים והמוסלמים חיו בשלום לאורך שנים, ושההיסטוריה שלנו כרוכה בהיסטוריה היהודית. זה חיבר אותי גם לתרבות ולמורשת היהודית. נכון שזה לא תחום עניין נפוץ, אבל גם לא נישתי מאוד. יהדות היא נושא שמדברים עליו".
החיבור שלו ליהדות הוא גם אישי: סבו היה יהודי. "הוא התייתם בגיל צעיר מאוד, אומץ בידי משפחה מוסלמית וגדל כמוסלמי. כילד ידעתי תמיד שסבא שלי בא ממשפחה יהודית, ורציתי לשמוע על זה עוד. מבחינתי, אחד הרגעים המרגשים השבוע היה כשמצאתי את שם המשפחה שלו, בן־חמו, בספר השמות באושוויץ. הסתובב אצלנו סיפור על בני משפחה של סבא שנספו בשואה, אבל לא ידענו כמה זה מדויק. עכשיו מצאתי את ההוכחה שהם נרצחו כאן. האמת היא שהייתי בהלם, לא חשבתי שבאמת אפגוש עדות כזאת.
"אני במקרה יודע להצביע על הקשר הספציפי שלי ליהדות, אבל לאורך כל השנים התקיימה מערכת יחסים בין העמים, גם בתקופת השואה. יש סיפור מפורסם על המלך מוחמד החמישי: כשהנאצים ביקשו ממנו להסגיר לידיהם את היהודים, הוא ענה 'אין לי מוסלמים ויהודים במדינה, יש לי רק מרוקנים'. אני חושב שזאת הצהרה חשובה שמסמנת את הדרך שמרוקו כמדינה בוחרת ללכת בה".
ואיך מרוקו רואה את המציאות היום בישראל, סביב המלחמה?
"מרוקו היא שחקן דיפלומטי חשוב שפועל גם להביא שלום ורווחה לאזור, וגם לשמש דוגמה בנושא של דו־קיום. קשה להקביל בין האנטישמיות באירופה למלחמה בישראל. לכל אחד מהם היה מכלול של גורמים שהובילו אליו. אני יודע שישראלים רבים רואים קשר בין האירועים, ונכון שיש קשר כזה, אבל אני לא חושב שזה אותו הסיפור. הרג של אנשים הוא רע, ומי שהורג חפים מפשע ומשתמש בטרור הוא בצד של הרעים. אנחנו צריכים למצוא פתרונות שלא כוללים רצח.
"למרוקו יש בסיס תרבותי והיסטורי משותף עם ישראל עוד לפני שייסדו את הסכמי אברהם. הרבה מאוד ישראלים הם יוצאי מרוקו, כולל שישה שרים בממשלת ישראל. זה קשר מיוחד שגם האירועים הנוכחיים לא יבטלו אותו. הקשר הזה יכול להעמיק, וזה בדיוק מה שאנחנו עושים כאן – מחזקים את השותפות".
לנצח את אל־ג'זירה
מאחורי הקמת שראכה עומד עמית דרי, ראש המדרשה למנהיגות חברתית בתבור. כבר לפני עשור הוא החל לקיים מפגשים עם העולם הערבי, אבל עם חתימת הסכמי אברהם הוא הבין שנפתחה האפשרות ליצור מערכת יחסים יציבה יותר. "קיום ההסכמים תלוי ביכולת לתרגם אותם לחיבור חברתי ואנושי", מסביר דרי. "על בסיס זה אנחנו מקיימים את החיבורים בשראכה. יש לישראל הסכמי שלום גם עם מצרים וירדן, אבל אין שום דבר חברתי מולן, וגם שיתופי הפעולה העסקיים די מוגבלים".
יאסין, סטודנט: "כילד ידעתי תמיד שסבא שלי בא ממשפחה יהודית, ואומץ בידי מוסלמים. אחד הרגעים המרגשים השבוע היה כשמצאתי את שם המשפחה שלו, בן־חמו, בספר השמות באושוויץ. הסתובב אצלנו סיפור על בני משפחה של סבא שנספו בשואה, אבל לא ידענו כמה זה מדויק. עכשיו מצאתי את ההוכחה"
גם הוא מספר על השלום השקט ששרר בין ישראל למרוקו עוד לפני חתימת ההסכם, וכלל קשרי תיירות ומסחר. "סבא וסבתא שלי משני הצדדים הגיעו ממרוקו, עשרות אחוזים מהציבור הישראלים מזדהים כמרוקאים, ולכן החיבור בין שתי המדינות הוא חזק ומתבקש. איש בישראל לא רואה בעצמו בחרייני, אבל מרוקאים יש לא מעט. החיבור בא לידי ביטוי גם בעבודה עם הרשויות במרוקו, הקשר איתן הוא קרוב ונגיש.
"אנחנו בשראכה מבקשים לפתח ולטפח תודעה כזאת במדינות מוסלמיות נוספות, אבל היום זה לא תואם את המיינסטרים של העולם הערבי. אנחנו תולים הרבה תקוות בממשל החדש בארה"ב, כי טראמפ הוא זה שהביא את הסכמי אברהם. אנחנו עם העיניים למדינות נוספות, אבל מבינים שגם הקשרים עם מדינות ההסכם הקיימות צריכים לעבור תהליך של שיקום בגלל המלחמה. זה דורש זמן וסבלנות, אבל אנחנו ממשיכים לעשות מאמצים כדי לוודא שיש לנו שותפים".
השיחות במשלחת מתקיימות בבליל שפות: אנגלית, צרפתית, גרמנית, פולנית, עברית וכמובן ערבית – שלקח לי זמן להתרגל לשמוע אותה סביבי בלי לחוש דריכות מסוימת. זה תהליך שגם החברה הישראלית תצטרך לעבור, להיזכר שיש אנשים שמבקשים את קרבתה ומשתמשים בשפה שמזוהה עם האויב.
לפני שניסע לפולין ונבקר במחנות וברובע היהודי של קרקוב, אנחנו מתחילים את המסע בגרמניה. כאן המשתתפים נפגשים עם דיפלומטים ופוליטיקאים ולומדים על יהדות אירופה, על שורשי האנטישמיות ועל השואה. רוב חברי הקבוצה קראו ולמדו לא מעט לפני שהגיעו לכאן, ובכל זאת פערי הידע והתרבות הם עצומים, וההדרכה היא עניין לא פשוט. מיכאל גמרסני המדריך מסביר שאחד האתגרים הגדולים הוא להעביר את התוכן כך שייגע בעולם שלהם, יתחבר לחיים שלהם. "משה מנדלסון, מראשוני תנועת ההשכלה, הוא דמות נהדרת בשביל זה. דרך הסיפור שלו דיברנו על יתרונות ההשכלה והסכנות שבה. זאת לכאורה סוגיה יהודית־היסטורית, אבל גם הם, צעירים משכילים ופורצי דרך בחברה שמרנית, מתמודדים איתה יום־יום. צד נוסף באישיות של מנדלסון נוגע לחיבורים: הוא קידם הידברות והיכרות בין קהילות ואנשים, בדיוק כפי שהם עצמם עושים".
בבית מנדלסון אנחנו משוחחים עם ליאון וינטרוב, ניצול שואה בעל השקפה אופטימית חסרת תקנה: העולם יהיה טוב, מסביר וינטרוב, הוא חייב להיות. בשיחה איתו עולות שאלות אקטואליות על המלחמה באזורנו, מצב האנטישמיות באירופה וכיצד אפשר למנוע שואה נוספת. וינטרוב מחבר בין הדברים ומסביר שדווקא מתוך גישתו האופטימית וההומנית, ברור לו שהפתרון הוא שכל אחד בעולם ידע שלא משתלם לפגוע ביהודים, כי המחיר גבוה מדי: נהיה חזקים ואף אחד לא ייגע בנו, הוא אומר. אף שבמשלחת יש גישות ועמדות שונות כלפי המלחמה, הדעה הברורה שלו מתקבלת.
אחד הרגעים החזקים במפגש מגיע כאשר הודה, מחברות המשלחת, נעמדת לשיר את "התקווה" ואת ההמנון של מרוקו. "כששרתי הרגשתי שזה כל מה שיש לנו, התקווה", היא אומרת לי אחר כך. "בכל העולם יש אנשים טובים ורעים, אבל הרוב נמצאים באמצע ולא בדיוק מכירים את המצב. אנחנו רוצים להשפיע עליהם, לתת להם עוד מקור מידע, שלא יהיו חשופים רק לשקרים של אל־ג'זירה".
היא תושבת רבאט, עוסקת בכלכלה ובמוזיקה במקביל, וככל הידוע היא הזמרת הראשונה במרוקו ששרה בעברית. "אני שרה בשגרירות ישראל במרוקו, ובכלל בכל החפלות של היהודים, גם במרוקאית וגם בעברית. אבל זה דבר חדש בחיים שלי: עד לפני ארבע שנים ראיתי את ישראל בעין רעה מאוד. גם הדעה שלי עוצבה לפי מה שאומרים באל־ג'זירה. אני לא יודעת להסביר איך התרחש תהליך ההתפכחות, זה כאילו א־לוהים לקח אותי יד ביד. אנשי שגרירות ישראל במרוקו שמעו איזו הקלטה שלי שרה את 'אלבי מעאק' של הזמרת הישראלית נסרין קדרי, והזמינו אותי לשיר אצלם. משם זה התפשט כמו אש – הופעות, ראיונות בטלוויזיה של מרוקו ושל ישראל. דרך המוזיקה הכרתי פתאום פנים אחרות של ישראל".
הודה, זמרת: "ההשפעה של המלחמה הייתה מיידית. בכל יום אנשים חסמו אותי והפסיקו לעקוב אחריי באינסטגרם. כתבו לי דברים רעים כל כך שאני לא מעיזה לחזור עליהם בקול רם. אומרים שמכרתי את נשמתי לשטן, שאני עובדת במוסד. אני לא מבינה למה זה צריך להיות ככה אני רק רוצה שכולם יחיו בטוב ובשלום"
איך המלחמה השפיעה על ההתקרבות בין המדינות?
"לפני 7 באוקטובר הכול היה טוב, במרוקו ובישראל עשו עבודה טובה כדי לקדם את השלום בינינו, אבל עכשיו זה מורכב יותר. לאנשים במרוקו קשה לדבר על יהודים ועל ישראל, וגם המצב באירופה קשה, ומה שקרה באמסטרדם הוא רק דוגמה. אנחנו צריכים לדעת ולהאמין שיהיה בסדר. כשאת רואה בעיניים שלך מה קרה בשואה, את מבינה למה היהודים חייבים שתהיה להם מדינה".
רומן עם זקן ארוך
המפגשים הדיפלומטיים בגרמניה היו מפגן של תמיכה בחיבור בין מרוקו לישראל. השורה הזאת לבדה יכולה להמחיש עד כמה המסע של משלחת כזאת הוא שובר מוסכמות: ימים ספורים אחרי הלינץ' באוהדי מכבי תל־אביב באמסטרדם, יהודים ומוסלמים מסתובבים יחד בברלין בין לשכותיהם של בכירים גרמנים. לפעמים נדמה שדווקא האירופים מתקשים לתפוס את מה שהאורחים מישראל וממרוקו מבינים היטב. הודה, למשל, ניסתה להסביר שהמדיניות המכילה כלפי מהגרים מסכנת את היהודים באירופה ואת היבשת עצמה, אבל נבחרי הציבור שדיברנו איתם לא נשמעו מוטרדים מההשתלטות של גורמי אסלאם קיצוני על המרחב. גם המתקפות באמסטרדם ובפריז לא שינו את השיח שלהם על קליטת פליטים מהמזרח התיכון.
בכל השיחות שעלה בהן נושא השלום באזורנו, הודה הציגה גישה שמבינה כי הסכם לא אמור לכלול התכופפות של ישראל. אדרבה, לשיטתה מרוקו רוצה לראות את ישראל בעמדת כוח, הן כמעצמה אזורית והן כנושאת דגל ערכי שגם רבאט מבקשת להניף מול גורמים רדיקליים.
גם היא משלמת מחיר חברתי על הבעת עמדותיה. עד תחילת המלחמה היו לה 34 אלף עוקבים באינסטגרם, היא מספרת, אך מאז היא הפכה יעד למתקפות ולהודעות נאצה, והפופולריות שלה פחתה. "ההשפעה הייתה מיידית. בכל יום אנשים חסמו אותי והפסיקו לעקוב אחריי. איבדתי לפחות חצי מהעוקבים שלי, וכתבו לי דברים רעים כאלה שאני לא מעיזה לחזור עליהם בקול רם. החברים והמשפחה תומכים בעשייה שלי, הם מבינים מה מניע אותי, אבל יש אנשים שחושבים שמכרתי את נשמתי לשטן. אומרים שאני עובדת במוסד, ושישראל משלמת לי. אני לא מבינה למה זה צריך להיות ככה. אנחנו לא רוצים שאנשים ייפגעו; היום גם הישראלים וגם הפלסטינים נפגעים, וזה לא טוב. אני רק רוצה שכולם יחיו בטוב ובשלום, זה הדבר הכי חשוב מבחינתי. אנחנו צריכים לעשות מה שאפשר כדי להביא את השלום, ולכן אנחנו כאן – להוכיח שמרוקנים וישראלים יכולים לחיות יחד".
"הסיפור הזה הוא חלק מהמאבק הגדול של הטוב והרע בעולם", אומר נועם מאירוב, ראש המשלחת. "המשתתפים ממרוקו מבינים את זה, הם יודעים שהמדינה שלהם נלחמת ברדיקליות, והם רוצים להיות חלק מסיפור מתקדם יותר ממה שהם רואים בכל העולם הערבי. הם התגברו על אינספור מחסומים כדי להצטרף לטוב – כלומר למאבק באנטישמיות העולמית באמצעות לימוד השואה. והם גיבורים, כי יש הרבה גורמים שמושכים לצד השני ומאיימים עליהם. ראינו בפועל שזה קשה, הם חוששים למעמדם, חוששים מאנשים קיצוניים שעלולים לרדוף אותם. ברור שהמהלך שאנחנו עושים כאן לא היה מתקיים בלי גב מהממשל במרוקו ומהמלך מוחמד השישי".
מאירוב מדגיש שהמשלחת יוצאת דופן במרחב הישראלי־ערבי. "אין עוד גורמים בעולם שיוזמים דבר דומה, ערבים לא מצטרפים למשלחות כאלה. למרות ההתלהבות מהפרויקט, חשוב להגיד שבפרספקטיבה היסטורית אנחנו רק בצעדים הראשונים של מערכת היחסים הזאת. לרומן בין מרוקו ליהודים יש זקן ארוך, אבל אחרי אלפיים שנות גלות אנחנו עכשיו בשלב אחר, אנחנו לומדים איך לדבר זה עם זה כשתי ישויות לאומיות שיש ביניהן הכרה ונורמליזציה. במובן מסוים זה ניסיון ראשון מצידם להעז לגעת בסיפור של האנטישמיות, להקשיב לנרטיב ההיסטורי שלנו בפתיחות גדולה, לדבר למרות משקעי העבר וההווה. בתור נכד לניצולי שואה, הרגשתי ממד של תיקון היסטורי כשלא רק אני כישראלי צופה בזוועות באושוויץ ומצהיר שלא נשכח, אלא יש הצטרפות של עמי האזור שמוכנים להקשיב לסיפור שלי. זאת תחילתו של תיקון עולמי. אנחנו רק בהתחלה, אבל היא טובה. ארבע שנים אחרי חתימת ההסכמים יש אנשים שמוכנים לשאת יחד איתנו את הכאב, וזה לא מובן מאליו.
ואדיע, סטודנט: "חשבתי שיהודים הם השטן. קפץ לי באינסטגרם סרטון על המרוקאים בישראל, שמדברים מרוקאית, שיש להם מסורות ותבשילים ממרוקו, שמברכים את המלך. שמעתי קול שאומר: אלה האנשים שאתה שונא?""עמי האזור מוכנים להקשיב לסיפור שלי. זאת תחילתו של תיקון עולמי". חברי המשלחת באושוויץ. למטה: ואדיע עם דגל ישראל על פסי הרכבת המובילים אל מחנה ההשמדה
"עוד לפני 7 באוקטובר היה קשה ליצור את החיבורים האלה, ואחרי שפרצה המלחמה זה הפך כמעט לסרט בדיוני מבחינת הביצוע. הדרך לריפוי של הקשר עוברת בפן האנושי, בהבנה שמשני הצדדים יש בני אדם. הסיפור הלאומי חשוב, אבל יש משמעות אדירה לרובד האנושי הפשוט – להיות זה עם זה וליהנות".
במערכת היחסים הזאת יש שני צדדים, ומאירוב מודה שהיום צריך להזכיר גם לישראלים שיש להם שותפים במדינות ערב. "יש שם מחנות שלמים של מתונים שרוצים שננצח במלחמה הזאת, גם בשבילם".
השלום שמרבים לדבר עליו פה לא דומה להסכמי אוסלו ולא מתבסס על ויתורים. זאת הצעה לשלום מתוך עוצמה, ברוח הסכמי אברהם.
"נכון, אנחנו מגיעים מזווית לאומית של גאווה ישראלית, ומכבדים גם את הגאווה הלאומית שלהם. תהליך שלום לא יכול לכלול את רמיסת הכבוד הלאומי של האחר, ושלום איכותי לא ייבנה מתוך תפיסה שיש 'צד רשע' ו'צד צדיק', אלא מתוך כבוד עצמי וכבוד הדדי. ההתפתחות של אוסלו לקחה אותנו למחוזות שמציגים את ישראל בתור הרעה בסיפור, היא גוליית מול דוד הפלסטיני. אנחנו כאן אומרים שיש שני דוד, והם נלחמים יחד נגד גוליית משותף, שכולל את איראן והאסלאם הקיצוני".
כשהאלימות הופכת למקובלת
במהלך המסע התפתחו לא פעם שיחות על אמונה, א־לוהים ומסורת – מתוך סקרנות של המשתתפים כלפי היהדות (כשרות ושבת היו הנושאים המובילים), בעקבות שאלות שעולות מול זוועות השואה, וגם מתוך בחינה מחודשת של הגבולות הדתיים שלהם, כשהבית רחוק והאווירה מאפשרת. האסלאם והיהדות מצאו נקודת מפגש גם כשעמדנו מול קבר הרמ"א בקרקוב: מיכאל המדריך הסביר שם על הקשר ההיסטורי והדתי בין 13 עיקרי האמונה של הרמב"ם לסורת אל־פאתחה, ה"פרק" הראשון בקוראן, והחברים ממרוקו החלו בספונטניות להגיד את הסורה בקול, כולם יחד.
כשמשוחחים עם ואדיע (22), סטודנט ללימודי אנגלית ממרקש, קשה לדמיין שעד לפני שנים אחדות הוא היה אנטישמי ואנטי־ציוני. היום יש לו עברית רהוטה – אחת מחמש שפות שהוא דובר – והיכרות לא רעה עם מנהגים ופיוטים יהודיים ואפילו עם פוליטיקאים ישראלים. אבל כנער שגדל במשפחה מוסלמית בהרי האטלס, תפיסת עולמו הייתה שונה בתכלית. "חשבתי שיהודים הם כמו השטן. כשהתחילו לדבר על הנורמליזציה, פתאום קפץ לי באינסטגרם סרטון על המרוקאים היהודים שחיים בישראל: הראו שם שהם עדיין מדברים מרוקאית, יש להם מסורות ותבשילים ממרוקו, הם מברכים את המלך וכדומה. פתאום הרגשתי שיש איזה קול שאומר לי: אלה האנשים שאתה שונא כל כך? התחלתי ללמוד מי הם היהודים, והבנתי שעד אז הייתי פשוט עיוור. במקום שגדלתי בו היה מלאח, רובע יהודי, ואף שהוא נמצא במרחק חמש דקות הליכה מהבית שלי, אף פעם לא התעניינתי באנשים שגרים שם.
"כדאי להתעכב על השאלה למה הייתי אנטישמי לפני כן. התשובה היא – בגלל המדיה, הרשתות החברתיות והחברה בכלל. כל השנים שמעתי סביבי כמה היהודים רעים וכמה ישראל אכזרית, זאת הייתה פרופגנדה של ממש".
לדבריו, המצב היום לא טוב יותר. "עצוב להגיד, אבל הפסדנו במערכה ברשת אחרי 7 באוקטובר, ועכשיו קשה מאוד לדבר על הנורמליזציה. אנשים לא יודעים את האמת ולא מבינים את המורכבות, הם פשוט עוברים שטיפת מוח תקשורתית. לכן הרבה מוסלמים תומכים בחמאס. יש כמובן עוד גורמים להקצנה, בכל חברה יש אנשים אלימים, אבל בדרך כלל מגנים אותם; הרשת היא זאת שיכולה להפוך אותם למקובלים".
נועם מאירוב, ראש המשלחת: "אנחנו מגיעים מזווית לאומית של גאווה ישראלית, ומכבדים גם את הגאווה הלאומית שלהם. הסכם אוסלו לקח אותנו למחוזות שמציגים את ישראל בתור הרעה בסיפור, גוליית מול דוד הפלסטיני. אבל גוליית הוא איראן והאסלאם הקיצוני"
איך המשפחה והחברים קיבלו את התחביב החדש שלך?
"הם קיבלו את זה בזכות סבתא שלי בת התשעים – כשהיא הייתה צעירה היו לה חברות יהודיות, אז מבחינתה זה הגיוני. להורים שלי זה היה קצת מוזר בהתחלה, אבל הם אמרו לי שהם אוהבים אותי ורואים שזה משמח אותי. בין החברים היו כאלה שהתרחקו, אבל היו גם שהתעניינו איך מצטרפים לשראכה".
כשהגענו לבית הכנסת בקרקוב שרנו שם "שלום עליכם". ואדיע הצטרף וידע את כל המילים. לדבריו, המעמד הזכיר לו את השבת שעשה באשדוד, כשארגון שראכה הביא אותו ואת חבריו לישראל. "זאת הייתה הפעם הראשונה שיצאתי מגבולות מרוקו. עברנו במקומות מיוחדים שכל אחד מהם עורר אצלי משהו אחר, חוויתי את כל קשת הרגשות. הייתי בים המלח, בכנסת, בכותל ובהר הבית. ביקרנו בעוטף עזה והתארחתי אצל משפחה באשדוד. הם פתחו בפניי את הלב ואת הבית, ומאז זאת העיר האהובה עליי בישראל".
קיבלת תגובות קשות מאוד על הביקור הזה.
"נכון, אבל את יכולה לראות באינסטגרם שלי שהתגובות האלה לא התחילו בביקור. עוד לפני כן איימו עליי ועל המשפחה שלי, כתבו דברים לא יפים או חסמו אותי. זה החמיר אחרי שהשתתפתי במשלחת לישראל, אבל אני מאמין שאני יכול לעמוד בזה. כולנו חזקים יותר מהשנאה הזאת. אני מרגיש שהחובה שלי והשליחות שלי הן לדבר ולהסביר על מדינת ישראל והעם היהודי ולהילחם באנטישמיות. זה חלק מהחלטה רחבה יותר שקיבלתי – לא משנה לי מה הדת או המוצא של מי שעומד מולי, אני מאמין באדם, באנושיות".
מה אנשים במרוקו יודעים על השואה?
"אני מקווה שיכניסו את לימוד השואה לבתי הספר אצלנו, אבל נכון לעכשיו אני לא חושב שהרבה אנשים יודעים על מה שקרה. גם אלה ששמעו על השואה, רבים מהם לא מאמינים. הם מכחישים ואומרים שהכול שקרים. אבל אני ראיתי את זה בעיניים שלי, זה לא משהו שאפשר לשקר לגביו".
הביקור באושוויץ לא היה קל בשבילו. אף שהוא אדם שמח ומשתף מטבעו, הוא לא הצליח לדבר על החוויה שלו במקום הזה ולחלוק אותה עם שאר הקבוצה. "ראיתי סרטים, קראתי ספרים ואפילו ביקרתי ביד ושם, אבל לראות ככה את אושוויץ במציאות – זה קשה. הייתי מוצף. המפגש הבלתי אמצעי עם הרוע היה חזק עד כדי כך שלא הייתי מסוגל לדבר. הלב שלי שבור ממה שראינו. להתחבר לישראל ולעם היהודי זה להתחבר לכאב עמוק. לא הבנתי את זה בהתחלה".
גם יאסין מספר כי למד לא מעט על השואה לפני המסע, ראה סרטים דוקומנטריים בנושא, "אבל להגיע לכאן זה אחרת. למשל, הגודל של המחנות טלטל אותי. בתמונות הם נראים די קטנים, אבל במציאות זה עצום, דונמים על דונמים של אתרי השמדה. אני חושב שכל אחד צריך להגיע לכאן ולראות את זה בעיניים. אושוויץ עוררה בי מערבולת רגשות ואכזבה גדולה מהאדם. למה שמישהו יעשה דבר נורא כזה לבני אדם אחרים? האנושיות הגיעה כאן למקום נמוך כל כך".
לפני התפזרות המשלחת קיבלתי אינספור הזמנות לבקר במרוקו, והבטחה שבמסע הבא לישראל הם יבואו לבדוק אם הקוסקוס והספינג' שלי עומדים בסטנדרטים שלהם. ואני נזכרתי שוב איך הסתובבנו חופשיים, ישראלים ומוסלמים, בפרלמנט של גרמניה, מדינה שסבתא שלי ברחה ממנה בעור שיניה בשל הרדיפות שקדמו לשואה. אפשר לקוות שאם אירופה עברה שינוי כזה, אולי גם במזרח התיכון נוכל יום אחד לנשום לרווחה. אולי כל השבוע הזה היה הצצה אל חזון אחרית הימים, וקרן אור באפלת המלחמה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
