גיבורים רבים התגלו מאז שפרצה המלחמה. צעירים ומבוגרים כאלה הסתובבו בינינו, וברגע האמת התגלו כלא פחות מגיבורי־על. אלה אנשים שהיו מוכנים להקריב את חייהם על הגנת המולדת, אבל האמינו בחיים. אלא שסיפורו של רס״ל יונה בצלאל בריף הי"ד היה ויישאר אחד מסיפורי גבורה המיוחדים שנולדו במלחמה. כבת שכבתו, יצא לי מדי פעם לפגוש את האדם השמח והחייכן הזה, מבלי לדעת שיום יבוא והוא יהפוך לסמל אנושי של גבורה ותקווה.
בריף היה לוחם וחובש ביחידת דובדבן. הוא נפצע בקרב ב־7 באוקטובר, ונפטר השבוע ביום שלישי, 26 בנובמבר, כ״ו במרחשוון, במיטתו בבית החולים שיבא תל השומר לאחר מאבק של 417 יום. יום לאחר מכן הוא הובא למנוחות בהר הרצל, ומאות ליוו אותו בדרכו האחרונה.
הקרבות בשמחת תורה לא היו הראשונים שבריף חווה. חמישה חודשים לפני כן הוא נפצע בפעילות בטול־כרם ממטען שהתפוצץ סמוך לרגליו. הצבא שחרר אותו, אך בריף התעקש לחזור ליחידה ולהשלים את שירותו הצבאי. במתקפת 7 באוקטובר נסע בריף עם שאר הלוחמים ביחידתו להילחם בכפר־עזה. הוא דילג תחת אש כדי לחלץ פצועים במהלך הלחימה, ונפגע מירי האויב. חלפו כמה שעות עד שהכוחות הצליחו להגיע אליו ואל החבר שהיה איתו, ובמהלך אותו זמן ניסה בריף לטפל בעצמו ואף הניח על עצמו חסם עורקים.
גם כאשר כבר פונה, החילוץ הסתבך. בריף הועבר בין כמה כלי רכב וכוחות, ולבסוף ההאמר שבו נסע נורה על ידי מחבלים. בריף ספג את רוב הירי. חלף עוד זמן רב עד שהגיע לבית החולים שיבא תל השומר, ומצבו הוגדר קשה מאוד. הוא היה הפצוע הראשון במלחמה שפונה לבית החולים הזה, אך זה היה רק ה"שיא" הראשון שלו: בהמשך הפך לפצוע הקשה ביותר במלחמה, ולזה שאושפז לזמן הרב ביותר.
בבית החולים החל בריף במאבק על חייו. לגופו חדרו 13 כדורים, כולל לאזור הראש, הבטן והרגליים. בריף הורדם והונשם במשך שבועות אחדים, ובהמשך התעורר אך רותק למיטה במחלקת הטיפול נמרץ ל־14 חודשים נוספים.
סיפורו המיוחד של בריף הופץ אחרי פציעתו, ומלבד חבריו הרבים באו לבקר אותו בבית החולים גם אנשי ציבור ואומנים. כך למשל הגיעו אליו ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט, השר לשעבר חילי טרופר, גיא הוכמן, העיתונאי חנוך דאום והזמר אביתר בנאי, שבהלווייתו שר את השירים "אבא" ו"לילה כיום יאיר".
לא ויתר לרגע
בריף נולד בירושלים, וגדל במודיעין־מכבים־רעות. מצעירותו היה מוקף חברים, שגם סבבו אותו במשך כל אשפוזו הארוך. אחיו מיכה ספד לו בהלווייתו, וסיפר שהכין לוח ביקורים בשל ריבוי החברים שביקשו להיות לצד בריף בזמן המועט שהתאפשר להם להגיע אליו. ״היינו צריכים לדאוג שלכל אחד יהיה זמן עם יונה, היה הרבה ביקוש״, נזכר מיכה, ״יונה אומנם אהב שכולם ביחד, אבל הוא רצה גם מפגשים אחד על אחד, כדי שיהיה באמת זמן לדבר ולהתעניין. לא משנה מי עמד מולו, יונה תמיד התייחס אליו בסבר פנים יפות והתעניין במעשיו. כל האומנים והזמרים הרבים שבאו לבקר אותו רצו לשוב לבקרו, כי באמת היה כיף להיות איתו. היה לו חיוך יפה וכובש״.
אפילו את הזמן הפנוי שנכפה עליו הקפיד בריף לנצל בצורה הטובה ביותר. הוא היה מוזיקאי מחונן, והצליח לנגן במהלך אשפוזו על פסנתר שהותאם במיוחד למיטתו. חבריו וקרוביו שבאו לראות אותו בחדר המיוחד של בריף, חדר מספר 11, מצאו את עצמם בסביבה מוזיקלית ומהנה. הוא נותר אופטימי תמיד, ובין קבלות שבת מאירות, ערב סושי מיוחד ומסורת של טיגון שניצל ביום שישי הוא לא הפסיק לחלום על העתיד.
אחיו מיכה מציין ש"הוא היה מנצל את הזמן באופן המיטבי ביותר. למשל, היינו עושים הרצאות משפחתיות בסגנון טד, וכל אחד הכין מצגת על נושא אחר. חברים היו באים אליו עם מגשי פיצה ורואים איתו משחק ספורט. זה היה האופי שלו. גם לפני הפציעה הוא אהב לבלות, להנהיג את החברים, תמיד העסיק את עצמו ואת מי שסביבו.
"באשפוז בבית החולים הוא החליט שהוא לא רוצה יותר לבזבז את הזמן, והרגיש שהמוח שלו מתנוון. הוא החל לשמוע פודקאסטים וללמוד נושאים שונים. כששהה בטיפול נמרץ הוא הכין אלבום תמונות מהתקופה שלו במכינה עד לפציעה הראשונה, לפני המלחמה, ותכנן להכין אלבום נוסף מהתקופה בשיבא", מספר מיכה.
אנו, החברים, נהנינו מאווירה של שמחה ושל אור סביבו. זה מה שהייתי רוצה שיזכרו מיונה. נכון שסיפור הגבורה שלו מדהים, אבל גם לפני הפציעה הערצנו את יונה, הוא תמיד הפך את החיים לטובים יותר
ההידרדרות במצבו קטעה את התוכניות שכבר רקמה המשפחה. "היינו מוכנים לחזרה שלו הביתה", אומר מיכה, "רצינו לשפץ ולהנגיש את הבית שלנו במודיעין, ורק בשבוע שעבר קיבלנו את האישור הסופי. זה כבר לא יקרה. הוא רצה לסיים את השיקום ולטייל. אהבנו גם להכין בירות, וחשבנו להקים מבשלה בעתיד. כעת אנחנו עדיין מקווים להגשים את החלום שלו".
דובי, חברו הקרוב של בריף, סיפר שהכיר אותו במחנה הקיץ עמיחי, שהתקיים בחופש הגדול של כיתות ה' עד ח'. "החברות שלנו נותרה קרובה גם אחרי כן, ויונה אפילו זכה ללוות אותי בחתונה ולהרים אותי על הכתפיים", מספר דובי, "היה כיף להיות איתו, הייתי גאה להיות חבר שלו.
"למרות הקבוצות הרבות שהיו סביבו בבית החולים, הקפדתי לבקר אותו הרבה מאוד", מוסיף דובי, "תקופת האשפוז בבית החולים הייתה ארוכה מאוד, והיינו איתו כמה שיכולנו. העברנו איתו שבתות, והוא שמח בנו מאוד. כמה שבועות אחרי שהתאשפז הוא שלח לי הודעה מוקלטת ואמר לנו: 'תודה, זה לא מובן מאליו שאתם דואגים לי ככה, באים אליי גם כשאני מונשם ומורדם'. זה סיפור שמדגים מי היה יונה, שדאג להכיר תודה גם כשמצבו היה קשה כל כך".
אך למרות הקשיים, בריף לא ויתר. "היו המון עליות ומורדות באשפוז שלו", נזכר דובי, "קראנו לזה עונות, כמו בטלוויזיה. יונה לא ויתר לרגע. גם כשהיה קשה ועצוב הוא היה שמח, מתלהב מדברים קטנים. הגענו לחזק אותו, ויצאנו מחוזקים בעצמנו.
"היו גם הרבה רגעי שמחה וצחוק", מודה דובי, "לפני שאחד מחברינו הטובים התחתן עשינו מעין מסיבת רווקים קטנה, וכשהגיע מבקר לראות את יונה זה נעצר. אחר כך צחקנו כמה שזה היה מבאס. אנו, החברים, נהנו מאווירה של שמחה ושל אור סביבו. זה מה שהייתי רוצה שיזכרו מיונה״, מסכם דובי, ״נכון שסיפור הגבורה שלו מדהים, ואני בטוח שכל המדינה מדברת על הגבורה שלו. אבל גם לפני הפציעה הערצנו את יונה, הוא תמיד הפך את החיים לטובים יותר. הוא אהב לעשות, לצחוק ולהתרגש. הוא היה פשוט מושלם״.
בהלווייתו ספד לו חבר ילדותו, אמיתי וולק. "כמה קיווינו שלסיפור הזה יהיה סוף אחר", הוא אמר, ״תמיד תהיה לנו למופת, וכך גם למדינה כולה. נלחמת כל יום מ־7 באוקטובר, אבל גם ברגעים הקשים שהיינו אצלך תמיד נתת לנו הרגשה שאתה איתנו, שאתה מקשיב לנו. היית מסמן לנו להמשיך לדבר, כשאתה נאנקת מכאב ואנחנו מתוסכלים מזה שאנחנו לא יכולים לעזור. שיחקנו פעם רמי כשלא הרגשת טוב, וכל פעם נפל לך הלוח – אבל לא ויתרת. כשלא הצלחנו להבין מה אתה אומר, חזרת על עצמך שוב ושוב. לא ויתרת. נתי, החברותא שלך מהמכינה, קבור פה כמה שורות לידך. כשנפל, התלבטנו איך לספר לך. פחדתי שאולי תרצה לוותר, אבל בסוף אתה היית זה שחיזקת אותנו״.
