כשעינב טקיאר נכנסת בחיוך גדול ל"מרקט בכיכר", הבעלים מושיקו אלגריסי מרים את ראשו מהקופה וקורא לעברה – "איזה כיף לראות אותך, זהו, חזרת?". טקיאר מחייכת לעברו ומצננת את התלהבותו, תוך כדי איסוף מוצרים מהמדפים. "לא, באתי רק לראות את הבית". משפחת טקיאר מתגוררת בטבריה זה שנה וחודשיים, ועינב אומרת שייקח עוד זמן עד שתחליט לחזור עם ילדיה לקריית־שמונה. "קמתי הבוקר באותה תחושה בדיוק כמו שלשום וכמו לפני חודש", היא משתפת, "ברור לי שזה לא נגמר". לשאלתי כמה שקט יידרש כדי להחזיר אותה לכאן, היא עונה שחודש־חודשיים עשויים לשנות את התמונה מבחינתה.
טאיקר משלמת ויוצאת מהחנות, ואלגריסי מתפנה לשיחה קצרה. הוא נשוי ואב לארבעה; המשפחה מתגוררת זה יותר משנה במעלות. הוא ושותפו החליטו להישאר בקריית־שמונה כדי לתפעל את הסופרמרקט. "זה לא כלכלי אלא אידיאולוגי", הוא אומר. |נשארו פה בערך 3,000 איש, רובם מבוגרים, ואם לא נפתח לא יהיה להם איפה לעשות קניות ולהצטייד במוצרים הבסיסיים ביותר". האם הפסקת האש משנה משהו מבחינתו? לא ממש: "מי שיש לו ילדים לא יחזור בחודשיים הקרובים", הוא מעריך. "בפסח יכול להיות שכן. לוקח זמן להשמיש עיר בחזרה, זה לא פשוט".
אלגריסי מאמין לדברי נתניהו שאנחנו כעת בסך הכול בהפסקת אש, וכי המלחמה נגד חיזבאללה לא תמה. "ההסכם לא נחתם מול חיזבאללה אלא מול לבנון", הוא מציין. "לגבי חיזבאללה אני סקפטי מאוד שהפסקת האש תחזיק מעמד". כשאני שואל אם הוא אופטימי לגבי העתיד, אלגריסי משיב בחיוב: "בעוד חמש שנים קריית־שמונה תפרח הרבה יותר ממה שהיה כאן לפני המלחמה, אבל זה ייקח זמן. בינתיים שאלתי הבוקר את אשתי אם היא רוצה לבוא לשבָּת כאן, אחרי שנה ומשהו. היא אמרה שעוד לא".
ביציאה מהחנות אני פוגש את מאיר שירקולקר, בן 57, שגר בקריית־שמונה מגיל ארבע. הוא מודה שלא היה פשוט להישאר בעיר במשך המלחמה, אבל הוא לא מוכן לעזוב את מבצרו. "השכנים שלי יחזרו", הוא משוכנע, "כל אחד רוצה בסוף לחזור לבית שלו. אני מאמין לנתניהו שיעשה את מה שהבטיח, כלומר שיפציצו גם משאיות שינסו להעביר תחמושת. אחרת מה עשינו. אם בחודשיים של הפסקת האש יהיה שקט, אני מאמין שאחרי פסח אנשים יתחילו לחזור לכאן במספרים גדולים. האמת שהגיע הזמן, מבאס כששומעים פה רק את הציפורים. אפילו החתולים המשוטטים רעבים".
"תחילת הקרב האזרחי"
הגשם המטפטף קלות בקריית־שמונה הופך לערפל חורפי וגשום למהדרין כשאני מגיע לכפר־גלעדי, פחות מעשר דקות נסיעה מהעיר. ניסן זאבי מחכה לי בביתו בשכונה החדשה של הקיבוץ, והוא נסער. "מכרו אותנו, זה הסכם שלא מחזיק מים", הוא חורץ. "בדיוק כמו אחרי לבנון השנייה, רק עם משווק אחר. הוא לא מעגן את שינוי המציאות הביטחונית בשום צורה. את העבודה שצה"ל עשה לא תרגמו לאזור חיץ, דבר מחויב נוכח מה שמצאו בכפרים לידנו. בכל בית אזרחי היו רימונים, טילים, מפות של יישובים. ברגעים אלה הם חוזרים לבתיהם בכפרים שצמודים לגבול. זאת מפלה מדינית".
זאבי, שהקים עם שותפים אחרים את "לובי 1701" העוסק בביטחון התושבים לאורך 120 הקילומטרים של גבול הצפון, מדבר על הכפרים כילא ועדייסה, מרחק כמה דקות הליכה מכפר־גלעדי, בעברו האחר של הגבול. זהו היום הראשון של הפסקת האש בצפון, והמצלמות של כפר־גלעדי קולטות את אנשי חיזבאללה מגיעים עם רובי קלצ'ניקוב לכפרים ההרוסים. אני שואל את זאבי אם אין מבחינתו שיפור בהסכם הפסקת האש, הקובע שיש לנו זכות תגובה בשטח לבנון במקרים של הפרה, בהתאם למנגנון פיקוח בינלאומי בהובלת האמריקנים.
"אנחנו לא יודעים מהו ההסכם", אומר זאבי. "אם מישהו היה חותם על הסכם כזה ביו"ש בלי שפרטיו גלויים לכול, הימין היה ברחובות. מסתירים מאיתנו את הפרטים, לא מביאים אותו לאישור בכנסת, וצריך לשאול למה. אמרו שיהיה ניצחון מוחלט, אני מסתכל על המציאות ולדעתי בהסכם יש מסירת שטחים מצד ישראל ב־13 הנקודות שחיזבאללה מתעקש עליהן. זאת בושה וחרפה שמסתירים את הפרטים. לגבי מנגנון הפיקוח, סליחה, אבל זה קשקוש כי הוא לא מופיע בשום מקום. מישהו ראה את מסמך הצד האמריקני? אני לא מאמין לזה. יש פה קהילות שהקריבו יותר משנה של חיים, נתנו את כל הקרדיט לשנות את המציאות, והיא לא השתנתה.
"המסקנה שלנו היא שאין מה לחכות לממשלה. היא שיקרה לנו בהיבט הביטחוני וגם הכלכלי. אין כסף לשיקום, יש קופסת תקציב של 13 מיליארד שקל ליותר ממיליון איש במרחק של עד שלושים קילומטר מהגבול. ברור שהכסף ילך לאזור כרמיאל והקריות, ולא למנרה ומטולה. התחושה קשה, אבל אנחנו לא מתכוונים לוותר. אני דור שלישי כאן ואומר לחברים שלי: תחזרו הביתה, לקריית־שמונה, למושבים ולקיבוצים".
זה מסר סותר. אתה אומר שרדואן חוזרים לפה, מטר מהבתים שלכם, אבל קורא לכולם לחזור.
"יש מחבלים ליד גוש עציון? ברור שכן. זה אומר שהתושבים מתפנים? ברור שלא. המדינה הסירה אחריות, ואנחנו לוקחים את גורלנו בידינו. שיחקנו לידי הממשלה בעצם הפינוי, מה שאִפשר למדינה לא לקבל החלטות. המנגנון היחיד שיכול לשמור על ההסכם הוא שנהיה פה. בשבועיים הקרובים תראה אוהלים שלנו על הגדר לאורך הגבול, ושהמדינה תגיד לנו שלא בטוח להיות שם, נראה אותה. נעשה אירועים, נתמקם שם, נאתגר את המדינה ונתעקש על עיקרון ברור – הצבא נמצא לפני התושבים. כרגע זה לא קיים, אני הקו הראשון והצבא מאחוריי. זה אירוע אנטי־ציוני אחד גדול".
ממשלה אחרת הייתה מצליחה יותר?
"לא יודע. אבל אני כן יודע שאם ממשלה אחרת הייתה עושה את מה שעושים עכשיו, המדינה הייתה עולה בלהבות".
נשמע שהציבור משלים עם הפסקת האש ורוצה שקט. אתם בקרב מאסף על דעת הקהל.
"זוהי רק תחילת הקרב האזרחי. תהיה לנו משימה גדולה – לפקח על הצבא והמדינה ולהוכיח את המציאות יום־יום. כן, יש פה קרב מאסף בהיבט התקציבי־שיקומי. אנחנו נהיה חברה אזרחית אקטיבית מול המדינה שהפרה את ההסכם מולנו. דווקא בגלל זה חייבים לחזור לכאן. אני ואשתי יכולים לגור בכל מקום שנבחר בארץ, אבל יש לנו משימה גדולה ולא פשוטה. אנחנו מאוכזבים מהאדישות של עם ישראל שרוצה שקט, בזמן שחבל הארץ שכולם אוהבים לטייל בו קרוע, פגוע ונמצא בקריסה מנטלית, כלכלית וביטחונית".
"נעמוד על המשמר"
מטולה, המושבה הוותיקה והמוקפת משלושה עברים בכפרים לבנוניים, ספגה במהלך המלחמה כמה מהפגיעות החמורות ביותר. השער שלה עדיין נעול, ואי אפשר להיכנס בלי אישור צבאי מיוחד. האם כך אמור להיראות היום הראשון של הפסקת אש?
עשרים דקות לאחר מכן אני פוגש את נאור שמיע בשער קיבוץ מנרה. העלייה מהעמק מסחררת ביופייה. יש מעט מקומות בישראל שהירוק בהם עמוק כל כך, שהקור בהם חודר עצמות גם בנובמבר, ושהאיום עליהם מוחשי כל כך.
מנרה הוא קיבוץ קטן: ב־7 באוקטובר גרו בו קצת פחות מ־300 בני אדם, מתוכם כשמונים ילדים. 70 אחוזים מבתי מנרה נפגעו ברמה כזאת או אחרת, רובם מטילי נ"ט שנורו לכאן מהכפר הלבנוני הסמוך מיס־אל־ג'בל. שמיע הוא ראש צוות החירום היישובי, ויחד עם כמה מחברי כיתת הכוננות הוא נותר בקיבוץ מאז תחילת המלחמה. משפחתו פונתה לקיבוץ גדות. "ייקח זמן", הוא אומר לי בתוך בית שנהרס כולו מטיל וחלונו הפתוח לרווחה פונה ללבנון. "זאת לא שאלה של אמון אלא של מה יקרה בשטח. הממשלה והצבא צריכים עכשיו להוכיח שהם יכולים לערוב לביטחון שלנו כאן, ואז אנשים יחזרו. אני מאמין שנוכל לחזור לבטוח בצבא, אבל כאמור זה ייקח זמן".
המראות כאן מזכירים את אלה של בארי וכפר־עזה אחרי הטבח: מכוניות שרופות, בתים הרוסים ומפויחים, אווירת חורבן. למרבה המזל, כאן לא הצליחו המחבלים לממש את תוכניות הפלישה והסתפקו בירי טילי נ"ט על בתים ריקים מאדם. לפתע מחרידים את השקט קולות ירי ונפץ עזים. שמיע לא מתרגש: "אנחנו רגילים, וכנראה ככה תיראה הפסקת האש הזו, לפחות בהתחלה". פטריית עשן עולה ממרכז הכפר הלבנוני שמנגד, ושמיע פוסק שהפיצוץ האחרון היה מפגז טנק, בעוד הקולות שלפניו היו צרורות מקלע.
"פחות מעניין אותי מהי התגובה של הצבא בימים הראשונים אחרי החתימה על ההסכם", מבהיר שמיע. "כשאני מדבר על 'היום שאחרי' זה לא ממש היום או מחרתיים, ואני גם לא יודע מה בדיוק כתוב בהסכם. האם מותר לכפריים לחזור כשצה"ל עדיין בפנים, למשל? הכול עדיין מעורפל".
יחסית לתושבים אחרים שפגשתי, אתה פחות מיליטנטי כלפי ההסכם.
"הממשלה קיבלה החלטה, הנתונים אצלה, ואני מעדיף לשמור על אופטימיות זהירה. השאלה היא איך הצבא יאכוף את ההסכם, ולא בעוד יומיים או שבועיים אלא בטווח הארוך. לא ניהלתי את המלחמה, יש אנשים שאמונים על כך, וחובת ההוכחה עליהם".
כמה זמן יעבור עד שמנרה תחזור להיות כמו שהייתה ב־6 באוקטובר?
"תלוי כמה זמן ייקח לשפץ את הקיבוץ. הכוונה היא לשפץ תוך כדי שאנחנו גרים כאן. כשיהיה ביטחון לחזור, נחזור. איך בדיוק נחזור, האם בהתחלה יחזרו רק המבוגרים – כל החלטה תתקבל בעיתה ובזמנה. בכל מקרה לא נוכל להיות יותר מדי זמן מחוץ לקיבוץ. אני מניח שלא כולם יחזרו, אבל הרוב יחזרו".
יש פער בין הרצון לחזור ובין חוסר האמון הזה.
"אם הצבא יושב על הגבול ועושה מה שצריך בעקביות – זה מה שיקבע אם היישובים יחזרו לפרוח או לא. נעמוד על המשמר כדי שזה יקרה".
יוחאי וולפין, מנהל הקהילה של מנרה, הוא תושב כפר־הנשיא השוכן למרגלותינו, בעמק. באפריל קפץ לכאן לביקור קצר, והיום זהו יומו המלא הראשון בקיבוץ מאז הפינוי בתחילת המלחמה. "קשה לראות את הבתים ההרוסים", הוא אומר, "אבל אני יודע שנתקן הכול. הכול יהיה חזק יותר וטוב יותר".
מה צריך לקרות כדי שקהילת מנרה תחזור?
"אנחנו צריכים שיתממשו כאן שלוש שכבות של ביטחון. האחת היא ברמה המדינית, כלומר ההסכם עם לבנון. אני רוצה להאמין שההסכם מספיק טוב, ושהוא יבטיח שחיזבאללה לא יחזור לגדר. השכבה השנייה היא הצבא על הגבול. אנחנו פועלים כדי להגיע למצב שיהיו הרבה יותר כוחות על הגבול, לא רק כדי להגן עלינו אלא כדי שתהיה להם היכולת לתקוף כל דבר שיתקרב לגדר. השכבה השלישית היא בתוך הקיבוץ, נוהלי ביטחון פנימיים יתחדדו ויתעבו. שלוש השכבות האלה ייתנו את הביטחון לאנשי מנרה".
ומתי להערכתך זה יקרה?
"החזון שלי הוא שנפתח פה את מערכות החינוך כבר בספטמבר".
