שיר אהבה פשוט: נועה שורק ונדב הלפרין בראיון על יצירה משותפת

אל המקרר בביתם של נועה שורק ונדב הלפרין מוצמדים שני מגנטים, זה לצד זה: באחד מודפס שיר שלה, באחר שיר שלו, בתחתית שניהם מצוין שהם מזכרת מהחתונה. ״לא חילקנו רק שירים שלנו״, מספרת שורק, ״היו גם שירים של חברים, פשוט את שני אלה שמרנו פה״. את הבית מעטרים יצירות אמנות ומדפי ספרים עמוסים) ״זה רק חלק, יש עוד ערימות בתאגיד וברכב״) ובסמוך לתקרה מתפתלת דוגמת קרניזים עם ניחוח אירופי. ״אני קצת קלאסיקן״, מודה הלפרין.

לאחרונה ראה אור ספר הביכורים של שורק, "הרצון" (בהוצאת פרדס). רשימת הדוברים באירוע ההשקה, שהתקיים בבית אבי חי הירושלמי, כינסה משוררים ממיטב הכותבים, בהם רוני סומק וחדוה הרכבי. שורק, בת 28, זכתה בפרס שרת התרבות למשוררים בתחילת דרכם כשהייתה בת 23. היא עוסקת בכתיבת תוכן בנושאי היסטוריה, תרבות ויהדות במסגרת בית אבי חי, מלמדת קריאה וכתיבת שירה במסגרות שונות, וסטודנטית לתואר שני בספרות באוניברסיטת בן־גוריון.

אם זה נשמע לכם מוקדם, בן זוגה נדב הלפרין החל לפרסם את שיריו בעיתונים ובכתבי עת בגיל 16 בלבד. עוד לפני כן כתב ופרסם כפובליציסט; את הטור הראשון פרסם בגיל 14. הוא שלח אותו לעורך האתר של עמותת "ציונות דתית ריאלית" (שכבר איננה פעילה כיום), וזה העביר אותו לרועי שרון, אז עורך ערוץ יהדות באתר nrg המנוח. ״הוא התקשר אלי ושאל 'באמת כתבת את זה?'. אחרי כמה שנים, כשכבר עבדנו יחד ב׳כאן׳, הוא אמר לי: הייתי בטוח שאבא שלך כתב את זה״. כיום הלפרין בן ה־30 הוא עורך ומגיש ב"כאן תרבות", בעיקר את תוכנית הרדיו היומית "אש זרה", שצברה לה קהל מאזינים נאמן: ״זה מין מסע אישי שלי סביב ספרות, היסטוריה, פילוסופיה, תרבות יהודית, רוקנרול – הכול ביחד״, הוא מנסה לאפיין את התוכנית. הוא כותב ומפרסם שירה, ״עובד על ספר ראשון" כדבריו, והיה בין הזוכים השנה בפרס הרי הרשון, המוענק מטעם האוניברסיטה העברית, על קובץ משיריו. הלפרין מפרסם טור דו־שבועי בגיליון החדשות של מקור ראשון, תחת השם "תחום שבת", שבו הוא מנסה להתייחס לאירועי השעה מזווית מחשבתית ופואטית. השניים נישאו לפני שלוש וחצי שנים, ומתגוררים במרכז ירושלים.

 

מה משך אתכם למילים מגיל צעיר כל כך?

נועה: ״מילים כתובות היו תמיד חלק מהנוף שלי. גדלתי בבית של מילים, בת לאבא שעורך עיתון (יואב שורק, העורך לשעבר של מוסף זה ושל כתב העת 'השילוח'; ר"ג). את העברית שלי אני משייכת לבית שגדלתי בו – בית שקוראים בו, שיש בו משלב גבוה, שאי אפשר להגיד בו ׳שתי כיסאות׳. בית שיש בו כבוד לעברית״.

בין אם מדובר בתורשה ובין אם בסביבה או שניהם יחד, אהבת השפה עברה לדור הבא. ״מהרגע שלמדתי לקרוא, הייתי ממש תולעת ספרים. חלק נכבד מהילדות וההתבגרות שלי ביליתי על הפינה בספה עם ספר ביד. פיתחתי כישורים מרשימים של ללכת ברחוב יחפה תוך כדי קריאה בלי להיתקע בעמודים״.

המשיכה אל השירה הגיעה מאוחר יותר: ״זה התחיל ממוזיקה. גדלתי על שירי ארץ ישראל, כך שבעצם גדלתי על הרבה שירי משוררים. כשהתחלתי לכתוב נתפסתי לעולם של השירה, ואז התחלתי לקרוא שירה הרבה יותר״.

גם בן זוגה מייחס את הזיקה הספרותית שלו לבית שבו גדל. ״אימא שלי טוענת שהתחלתי לדבר נורא מוקדם", אומר הלפרין."יש לה תיעודים של שירי אהבה שהכתבתי לה, כך שבעצם כתבתי עוד לפני שידעתי לכתוב. הרבה מהם על אימא שלי, שלימדה אותי לקרוא כבר בגן. מגיל מאוד צעיר, חמש־שש, הייתי זה שכותב ברכות בחרוזים לאירועים״.

החשיפה שלו אל עולם השירה העברית התרחשה בעזרת ארון הספרים של אימו. ״כשאחי הגדול התחיל להתבגר העבירו אותי לישון בחדר אחר, שבו היה ארון ספרי השירה של אימא שלי. היא גדלה בבית חרדי, תלמידת בית יעקב, אפילו אפשר להגיד אצולה חב״דית, כנכדה של הפוסק הרב חיים נאה, ׳בעל השיעורים׳. אימא שלי עשתה צעד החוצה מהעולם החרדי לעבר דתיות יותר ליברלית, דרך שירה עברית. היא היום בת 75, והיא קנתה בזמן אמת מהדורות ראשונות של יהודה עמיחי, זך, ויזלטיר, וולך. כל אלה היו בארון הזה, ואני נמשכתי אליו באופן טבעי״.

נועה: "בגלל שהכרנו צעירים, באיזשהו מובן עיצבנו יחד את התפיסה הפואטית שלנו. השירה שלי נוטה להיות אינטנסיבית, ושל נדב יותר מעודנת, מתוחכמת. הוא הוסיף לי עידון לשירים, ואני לפעמים חולבת אותו: תגיד יותר במפורש מה אתה רוצה"

בעיניכם יש קשר בין ספרות לחילון?

נדב: ״יש שיר של יהודה עמיחי, שאני זוכר שהיה משמעותי בשבילי בגיל 14־15, הוא נקרא 'שִׁיר שֶׁקֶר בְּעֶרֶב שַׁבָּת'. הוא אומר שם: ׳בְּעֶרֶב שַׁבָּת, בֵּין הָעַרְבַּיִם…/ הִתְחַלְתִּי, בְּיַלְדוּתִי, לְשַׁקֵּר לְאָבִי; / 'הָלַכְתִּי לְבֵית כְּנֶסֶת אַחֵר'. אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אִם הֶאֱמִין אוֹ לֹא…/ וּמֵאָז אֲנִי הוֹלֵךְ תָּמִיד לְבֵית כְּנֶסֶת אַחֵר./ וְאָבִי הֶחֱזִיר לִי שֶׁקֶר כְּשֶׁמֵּת: 'הָלַכְתִּי לְחַיִּים אֲחֵרִים". עצם זה שאפשר לכתוב דבר כזה בכזאת חופשיות, גרם לי לחשוב״.

נועה: ״הספרים שקראתי פתחו לי עולם והכירו לי אפשרויות אחרות וגישות שונות לחיים. אני חושבת שבכלל, כל בחירה באורח חיים אחר ממה שגדלת עליו, תלויה באפשרויות שאת מכירה, בידיעה שהמקום שגדלת בו הוא לא האופציה היחידה לקיום. מלבד זאת, יש קשר בין קריאת ספרות לחשיבה ביקורתית, ויש קשר בין חשיבה ביקורתית לחילון. לא כל אחד שיחשוב חשיבה ביקורתית יגיע לחילון, אבל אצלי זה היה חלק מהתהליך. זה משהו שספרות מלמדת, שלכל מציאות יכולה להיות יותר מפרשנות אחת״.

לא מקנאים

כמו (כמעט) כל זוג שאני מכירה, השניים מחזיקים בכמה גרסאות בשאלת ההיכרות שלהם. אבל את עובדות היסוד אפשר לסכם כך: לאחר שהכירו שירים זה של זו מעל גלי הפייסבוק והתכתבו ביניהם, השיחה הווירטואלית הפכה לזוגיות ממשית בעקבות פסטיבל "ימי אהבה לשירה" של משיב הרוח ב־2017.

איך זה להיות זוג כותבים בבית אחד?

כיאה לשאלה על זוגיות, השניים משלימים את המשפטים זה של זה. נועה פותחת: ״קודם כול כיף״, ונדב ממשיך: ״עצם זה שיש מישהו שאני כל כך סומך עליו. נועה היא הראשונה שרואה כל שיר שאני כותב, כל טור שאני כותב. יכולות להיות לי מחלוקות איתה, לפעמים אני לא מסכים עם ההערות שהיא נותנת לי. לא שאנחנו העורכים אחד של השני -״, וכאן נועה מתערבת: ״קצת כן״, ונדב מחייך וממשיך: ״אבל כדי שמישהו יהיה העורך שלך, זו עבודה של נתינת אמון. אין בינינו קנאה. אחת הסיבות שנועה ואני יחד היא שיש לנו הערכה הדדית מאוד גדולה״.

נועה: ״גדלנו על היסטוריה של יוצרים בודדים. בעיניי אחת הטרגדיות הגדולות של השירה העברית היא חיי האהבה. רחל ולאה גולדברג בכלל לא נישאו, ואחרים כמו יל"ג, ביאליק וטשרניחובסקי, יוצרים ענקיים שיצרו שפה וכתבו בה את הטקסטים שעד היום הם הכי טובים שנכתבו בה, היו נשואים לבנות זוג שלא מבינות עברית בכלל. בעיניי זו טרגדיה עצומה. ואז ביאליק שואל: מה זאת אהבה?״

אתם לא חוששים לקבל ביקורת אחד מהשני?

נועה: ״אני חושבת שהפחד האמיתי בחשש מביקורת שלילית הוא הפחד מדחייה, ומול נדב אני לא מפחדת מדחייה. כשהוא אומר לי ביקורת על שיר, אני יודעת שהוא אומר: את יכולה יותר״.

נדב: ״יש לי כל כך הרבה ביקורת עצמית כלפי עצמי, שכשאני מביא משהו לרמה שאני שולח אותו לנועה, אני יודע שיש בו משהו, שהוא לא יחזור אלי עם קטילה מוחלטת״. נועה מצידה שולחת לו יותר, אבל גם מוכנה יותר לקבל ביקורת ממנו. ״באופן כללי אני כותבת יותר ומוחקת יותר, נדב כותב פחות ומוחק פחות״.

ומה עם הקנאה? את הוצאת ספר לפניו, יש פרסים שאתה זכית בהם והיא לא, ולהפך.

כדי להשיב על השאלה הזו, נדב מספר כמה הוא מושקע בספר של נועה: "אם יש אנשים לאורך הדרך שביקרו את נועה או חשבו שהיא לא ראויה, יש לי תשוקה להגיע אליהם הביתה ולהדביק על הדלת את הביקורות החיוביות שהיא קיבלה. הקנאה היחידה שלי היא מתי אני אביא את עצמי לצאת אל המסע הזה, של לכתוב מספיק שירים טובים ולכרוך אותם בספר. אני שואף לזה שנים, ולא הגעתי לזה כי אני עובד המון. כל טור שאני כותב, כל תוכנית של 'אש זרה' – מוציאים ממני כוחות יצירה".

נועה: ״זה נשמע קלישאה דביקה, אבל כשנדב זוכה באיזושהי הכרה או פרגון, זה משמח אותי. אני בת הזוג שלו, וכשהוא מצליח אני שמחה. הקנאה היא סכנה שאני מודעת אליה. אם נגיש שנינו לאותו פרס, ואחד יזכה והשני לא – זו לא תהיה חוויה נעימה. אבל שנינו יודעים שלשנינו מגיע. אין לנו תחושה שאחד יותר טוב מהשני. אנחנו עם מספיק ביטחון, גם בעצמנו וגם אחד בשנייה, כדי לא להיות תלויים בזה״.

גורם נוסף שמנטרל לדבריהם את מרכיב הקנאה הוא ההבנה שבתחום השירה, הצלחה או אי־הצלחה לא תמיד קשורה רק לכישרון ויכולת, אלא גם לקשרים ולפוליטיקה במובנה הרחב. ״מאז שאני עם נדב אני מאוד מפוכחת בנוגע ליחסי הכוחות״, אומרת נועה. ״יכול להיות שגוף יחפש משורר לאיזה ערב, הם יזמינו את נדב ולא אותי, ואני אגיד: זה באמת התחום של נדב יותר ממני. ולפעמים אני אומרת: אוקיי, נדב הוא שם יותר מוכר, אז מביאים אותו. זו לא קנאה, אלא הכרה בעובדות״.

נדב: "יש תנועה היום ששירה היא 'אני משתף את האוטוביוגרפיה שלי, את הרגשות שלי, ואתה לא יכול לשפוט את זה'. חלק מהתפקיד של משורר זה לקחת צעד אחורה מהעולם הפנימי שלו. אחרת, נוצרת רק פליטה של ׳הנה אני׳"

את מתארת פיכחון שיכול להיות עצוב, אבל נשמע שאת תופסת אותו דווקא כמנחם.

נדב: ״אני חושב שבסוף שנינו יודעים שאנחנו כרגע בצד הטוב של הדברים. עולם התרבות הישראלי הוא ספינה די רעועה על מים סוערים, ואנחנו איכשהו קיבלנו חדר במחלקה היותר נורמלית של הספינה הזו, ואנחנו מודעים לזה״.

ניסיון לשחק עם השפה

כאשר מנסים לחשוב על זוגות נוספים של משוררים בני ימינו, עולים שמותיהם של סיוון ואבישר הר־שפי, או של ריטה קוגן ואלפרד כהן. בסוגות אחרות של כתיבה יצירתית אפשר לחשוב על אתגר קרת ושירה גפן. בדור המייסד של השירה העברית החדשה זוגות כאלה היו נדירים יותר, אבל כן התקיימו חבורות של משוררים שהיו קרובים זה לזה והתקיימה השפעה הדדית ביניהם.

אתם מרגישים שהשפות שלכם משפיעות אחת על השנייה?

נועה: ״התשובה הפשוטה היא כן. ככל שאנחנו יותר יחד, עולם התוכן שלנו חופף יותר ויותר. אני רואה איך זה קורה: כשאני כותבת עבודה ללימודים, נדב קורא אותה. כשנדב עובד על תוכנית ל'אש זרה', הוא מתקשר כדי לעבור איתי על מה הוא הולך לדבר. אנחנו הולכים להצגות יחד, מטיילים בעולם יחד. אם אחד מאיתנו פוגש שיר יפה, הוא שולח לשני. כל הדברים האלה בסוף משפיעים על השירה שלנו״.

נדב: ״יש בינינו גם ׳סחר בבני אדם׳. יש אנשים שמאוד משפיעים עלי ועל הכתיבה שלי, ו׳קיבלתי׳ אותם מנועה. גם ההפך״. כך למשל, נועה הכירה לנדב את הסופר והחוקר אסף ענברי, שהיא עוזרת הוראה שלו במרכז שלם, ונדב הכיר לה את המשורר רוני סומק, דמות שמלווה אותו מאז שהגיע כנער אל סדנאות הכתיבה שהעביר.

נועה: ״בגלל שהכרנו צעירים, אני חושבת שבאיזשהו מובן עיצבנו יחד את התפיסה הפואטית שלנו. השירה שלי נוטה להיות אינטנסיבית, ושלו יותר מעודנת, מתוחכמת. הוא הוסיף לי עידון לשירים, ואני מצידי לפעמים חולבת אותו: תגיד יותר במפורש מה אתה רוצה״.

איך אתם רואים את ההבדלים הסגנוניים ביניכם?

נועה: ״אני חושבת שאני מתעסקת הרבה בלדייק איזשהו רגש, רגע, או מחשבה, בצורה שמשתמשת במיטב שהשפה יכולה להציע. אני משתמשת בצורה כדי להדק את התוכן. השירה שלי נעה בין כל הסדרים השונים של צורניות: יש לי שירים בלי שום משקל או חריזה, יש לי סונטות קלאסיות, שירים שאולי הם קצת היפר חרוזים או ממושקלים, אבל בכל מקרה זה ניסיון לשחק עם השפה״.

נדב: ״זה עיסוק שמשותף לשנינו, אבל בתוך זה יש דגשים אחרים. אני חושב שמה שאני הייתי רוצה לעשות יושב על סגנון שיש בו יסוד של חקירה אינטלקטואלית. אלמנטים של היסטוריה, שירה פילוסופית״.

סוגיית הפערים בין כתיבה אינטלקטואלית לרגשית מביאה אותנו לדון בתנועה של התקופה האחרונה בשירה העולמית, וגם העברית, לעבר הממואריות והעיסוק האוטוביוגרפי – לעיתים על חשבון העבודה על הטכניקה או המחשבה הפואטית.

נדב: ״יש תנועה היום בשירה העברית, ששירה היא 'אני משתף את האוטוביוגרפיה שלי, את הרגשות שלי, ואתה לא יכול לשפוט את זה. רגש הוא לא נתון לשפיטה'. אני אוהב משוררים שיש בהם צד רגשני, אבל אצ״ג עם כל הרגש שלו, פנחס שדה עם כל הרומנטיקה שלו – אלה אנשים שחשבו את הרגש שהם רצו לכתוב. נתן זך כתב: ׳כשהרגש דועך, השיר הנכון מדבר. עד אז דיבר הרגש, השיר האחר׳. חלק מהתפקיד של משורר זה להיות מסוגל להסתכל רגע על העולם הפנימי שלו, לקחת צעד אחורה, ואז לזנק ולכתוב את זה. כשאין את הצעד הזה אחורה, נוצרת רק פליטה של ׳הנה אני׳. בסוף השאלה היא אם זה מצליח להמריא, להתרומם מתוך היומן הפואטי לאיזו אמירה משמעותית על הקיום האנושי״.

״בעיניי, זה מה ששירה מנסה לעשות", מסכימה נועה. "כל דבר פחות מזה הוא לא מספיק טוב״.

לדחוס עשור

ספרי שירה ראשונים מאגדים אל תוכם פעמים רבות שירים שנכתבו בתקופות חיים שונות. ״עבדתי על תהליך העריכה וההוצאה של הספר בערך שלוש שנים״, מספרת נועה, ״אבל הוא התחיל להיכתב לפני עשור כמעט, כשהתחלתי לכתוב את השירים הראשונים שלי. אני חושבת שדי מוקדם כבר קיוויתי שזה ייאסף לספר״.

ואכן, השיר הפותח את ״הרצון״ הוא אחד השירים המוקדמים שלה, עוד מתקופת השירות הלאומי. הוא נקרא "חיבוק", ונפתח כך: ׳וּמָה קוֹרֶה כְּשֶׁצִּפּוֹר אוֹהֶבֶת אֶת כְּלוּב/ מָה קוֹרֶה לִכְנָפַיִם שֶׁנִּפְרָשׂוֹת תָּמִיד רַק כִּמְעַט,/ שֶׁיֵּשׁ לָהֶן מָקוֹם מֻגְבָּל:/ טְפִיחָה אַחַת׳.

נועה: ״גדלנו על היסטוריה של יוצרים בודדים. אחת הטרגדיות של השירה העברית היא חיי האהבה. רחל ולאה גולדברג לא נישאו, ואחרים כמו ביאליק היו נשואים לבנות זוג שלא מבינות עברית בכלל. ואז הוא שואל: מה זאת אהבה?״

איך היה תהליך העבודה על הספר?

״חוויית העריכה היא פעולת יצירה לכל דבר. לפעמים במובן הכי פשוט, יש שירים שלמעשה כתבתי מחדש. במובן אחר, הרגשתי שהפעולה של העריכה יוצרת אותי כמשוררת. בכל שיר שאת כותבת, את בוראת עולם בקטן. עריכת הספר עושה בגדול את מה שכל שיר עושה בקטן. תנועה של לחזור פנימה, לחשוב מה אני רוצה לעשות פה, להתמקד במה אני רוצה לומר, ואז לנסות לעמוד ברצון הזה. בתהליך הזה הייתי צריכה לקבל הרבה החלטות, שאני היחידה שיכולה לקבל אותן״.

עורכת הספר מטעם הוצאת פרדס היא לי ממן, אבל לפניה נעזרה שורק בעורך נוסף. ״ניגשתי עם 90 שירים למשורר דוד ניאו בוחבוט, הרגשתי שמשהו בקולות שלנו מתחבר, שמבחינה מוזיקלית הוא יוכל לתרום. הגעתי אליו עם שירים מוכנים וגם עם טיוטות, כל מה שחשבתי שיש בו משהו״. יחד הם ביצעו סינון, שהותיר בפנים 51 שירים. ״לקח כמעט שנה לעצב את כתב היד הראשוני, הרבה שעות של לשבת בבתי קפה ולעבור על השירים".

אבל גם אחרי שהטקסט הסופי הושלם, העבודה לא הגיעה לסיומה. ״יש כאלה שנותנים להוצאה לרוץ על החלק הטכני. אני הרגשתי שכל דבר בספר הזה הוא עוד החלטה אמנותית שלי. הניסוח על הכריכה מאחור, הגהות על הניקוד״. גם את היצירה על הכריכה, "יום הראשון" מתוך הסדרה "ירח" של מיכה אולמן, בחרה המחברת.

איך חווית את פעולת הדחיסה הזאת, להכניס עשור של שירה אל ספר אחד?

״מצד אחד זו דחיסה, מצד שני גם פיזור, כי חלק גדול מהשירים נשאר בחוץ. זה לא ספר אוטוביוגרפי מבחינתי, יש תקופות שלמות שכתבתי בהן הרבה ואף שיר מהן לא נכנס לספר. אין לי מחויבות לסיפור האישי שלי, אלא לאיכות של השירים. לא הלכתי על הבחירה, האולי יותר הגיונית, של מהלך כרונולוגי. אספתי את זה לפי תמות. הדחיסות הזאת, הערבוב של הזמנים, אפשרו לי לנסות להבין האם יש פה קו משותף. מה מעסיק אותי בעצם, מאחורי תקופות שונות ודברים שונים. האם יש משהו שם בעומק״.

המסקנה שאליה הגיעה שורק בעניין המכנה המשותף של שיריה הפכה לשם הספר: הרצון. ״השם הזה לא התקבל בקלות״, היא מספרת. ״רוב האנשים עשו לי פרצופים. כתבתי לחבר טוב על התלבטות איך לתרגם את זה לאנגלית, והוא התקשר לשאול אם אני סגורה על השם הזה״.

את מציגה בספר עולם דימויים עשיר, שנע בין ארמזים תנ״כיים ובין הפשוט והיומיומי. מה עומד מאחורי האקלקטיות הזאת?

״אגיד שני דברים בשני רבדים. ברובד הפשוט, זה ספר ביכורים שנכתב לאורך הרבה תקופות, והעסיקו אותי דברים שונים. יש לי שיר שעוסק בפיזיקה, כי בתואר היה לי קורס על פיזיקה, וזה העסיק אותי כדימוי. היו לי תקופות בטבע, תקופות בעיר, תקופות שהטקסטים שהעסיקו אותי היו יהודיים, תקופות של טקסטים יווניים. במובן הזה הפיזור שתיארת הוא מאפיין של ספר ביכורים. בעומק, אני חושבת שזה מה ששירה עושה. היא נוגעת בחומרי החיים האמיתיים של הכותב. עולם התוכן שלי הוא עולם הדימויים שלי. אתן דוגמה קצת עצובה: השיר הראשון שכתבתי אחרי השבעה על אח שלי היה שיר שעסק בפילוסופיה. הוא לא היה שיר על דביר, אבל עולם הדימויים שלו היה של לוויה, של אובדן״.

דביר שורק נרצח בפיגוע באוגוסט 2019, כשהיה בדרכו לישיבת מחניים שבגוש עציון. כך נפתח השיר ״פרקי אבות״, שנכתב לאחר מותו ומופיע בספר: "הַחֶבְרָא קַדִּישָׁא רוֹצֶה שֶׁאֶחְזֹר אַחֲרָיו קַדִּישׁ יָתוֹם/ גּוֹהֵר לִקְרֹעַ אֶת חֻלְצַת הַלְּוָיוֹת שֶׁלִּי, לְנַחֵם עַל הָאָב./ בַּמִּצְעָד הַתְּמִידִי אַחַר אֲרוֹנוֹת, מַשֶּׁהוּ תּוֹפֵס לִי אֶת הָעַיִן,/ אֲנִי עוֹזֶבֶת אֶת הַנִּגּוּנִים הַמְּיֻפָּחִים וּפוֹנָה שְׂמֹאלָה/ אוֹ יָמִינָה/ לִפְגֹּשׁ אָב חָדָשׁ״.

בחלק ה״תודות״ של הספר, שפרסמת ברשת ולא בתוך הספר עצמו, כתבת על דביר שהוא היה מנסה לקרוא את הספר הזה.

״חבר של דביר, בחור מתוק שלמד איתו בישיבת 'הזורעים', סיפר לי שיום אחד הוא מצא את דביר יושב בחדר ומתרכז בלקרוא שיר שלי בפייסבוק, ממש מנסה להבין. זה מתאים לו מאוד״.

נדב: ״הוא היה אדם שחיפש רוח, תמיד אהב לשאול שאלות. היו לו דעות חזקות משלו, אבל הוא היה רוצה לשמוע מה דעתי על הנושא. לא בטוח שהוא היה משנה את דעתו, אבל הוא היה מקשיב״.

נועה: ״ההקדשה הזו הייתה באמת כנה. אני באמת חושבת שאם היה לו את הספר, הוא היה מתיישב ומנסה לקרוא, מנסה להבין. יש בזה הרבה ענווה בעיניי״.

לבכות ברדיו

…אֲבָל דְּבַר מָה נוֹתַר,/ רוֹצֶה לוֹמַר/ מִין רוּחַ, צֵל אָצוּר בָּאֲדָמָה./ וְאֵין זֶה זִכָּרוֹן נִשְׁבָּר, זוֹהִי דְּמָמָה/ שֶׁלְּקוֹלָהּ יָכוֹל אָדָם לְהַנִּיחַ, לְהָנִיעַ/ כְּמוֹ עַל בָּמָה/ אֶת הַזְּמַן, אֶת שֶׁאָהַב,/ לַחֲזוֹת בְּאָבִיו וְאִמּוֹ מַצְעִירִים לְמוּל עֵינָיו… (מתוך קובץ שיריו של הלפרין שזכה בפרס).

נדב, כשקוראים בשירה שלך קשה להתעלם ממוטיב הזמן ומהמשחק שאתה עושה בו. מה קושר אותך אל נושא הזמן?

״מעניין, זה לא באופן מודע או מתוכנן. אני כן חושב שמשוררים שאני אוהב הם תמיד כאלה שעסקו בשאלה הזאת. הזמן הוא אחד הפרדוקסים של הקיום האנושי: מצד אחד החלוף הזה, מבחינתי לפני רגע היינו ב־2014 ופתאום אני בן שלושים, ומצד שני יש תחושת נצחיות. אני עוסק הרבה בהיסטוריה, ויש משהו בעיסוק הזה שמכיל הרבה חלוף אבל גם חזרתיות. ההיסטוריה חוזרת, הסיפור הוא אותו סיפור נצחי. מלחמות, מגפות, העולם יושב על אותם יסודות. זו גם העדפה אישית: הרבה מהדברים שמעסיקים אותי הם דברים מהעבר״.

הלפרין, ששירת בגלי צה"ל כעורך ומגיש, נקרא להצטרף לצוות תאגיד השידור "כאן" בתחילת דרכו, בתקופה שבה פעילותו התקיימה רק בזירה הדיגיטלית. בתקופה הזו יזם והפיק את סדרת הרשת ״כאן שיר״, שבה בכל סרטון הופיע משורר אחר והקריא שיר שלו, לצד שימוש באפקטים דיגיטליים שהציגו את מילות השיר בצורות שונות. "חיפשנו דרך לשלב בין שירה עברית לעבודה שמחלקת הדיגיטל יכולה לתת״, הוא אומר.

סרטוני הסדרה זכו לצפיות רבות, ואפילו לפרודיה מכובדת שיצרה הקומיקאית גיתית פישר. ״יחד עם הצוות שעבד איתי, שלומי חתוכה והבמאי איתי אשר, ניסינו להבין איך אנחנו מביאים שירה עברית טובה והופכים אותה לוויראלית״. לאחר שתחנת הרדיו "כאן תרבות" החלה את שידוריה, העבודה על סדרת הרשת נפסקה. להפסקת הצילומים הייתה סיבה נוספת: ״עולם השירה העברית רצה לבלוע אותי חי״, צוחק נדב. ״כל מי שעדיין לא קיבל שיר נטר לי טינה עצומה. הרגשנו שזה יושב עלינו בצורה קשה״.

כיום העיסוק המרכזי של הלפרין הוא עריכת והגשת תוכנית הרדיו היומית "אש זרה", שמשורדת ב"כאן תרבות" בימים ראשון עד רביעי בשבע בערב, ובכאן ב' ביום שישי בבוקר. התוכנית עוסקת בנושאי תרבות שונים: ״יכול להיות פרק על דליה רביקוביץ׳ או אדם ברוך, על קאנט או מלחמת מאה השנים, בוב דילן או המלכה מרי״. על פי נתוני ההאזנה באפליקציות, גרסת הפודקאסט של התוכנית זוכה בכל חודש לעשרות אלפי מאזינים.

אתה נע בין שני מדיומים שונים: עולם של כתיבת שירה לדף, ולעומתו עולם הרדיו שהוא אודיטורי ופרפורמטיבי. איך אתה חווה את הפער הזה?

״גם ברדיו, הדבר היחיד שיש לך זה מילים. אין פירוטכניקה, זה לא מצולם. יש בזה שחרור גדול. לאורך השנים יצא לי לבכות בשידורים של 'אש זרה', זה לא היה קורה אם היו שם מצלמות. הייתי נער שאוהב רדיו, האזנתי לגלי צה״ל המון. ההגשה היא הרגל שאתה קונה. אם תשמעי תוכניות שלי מתחילת התקופה ששידרתי, הקול שלי היה הרבה יותר עצור, התקשיתי לפתוח את הפה. היום אני שם את האוזניות ומיד נכנס לאיזה עולם. אם מעירים אותי באמצע הלילה, אני כבר מבצע את הפתיח״.

מאין הגיע השם "אש זרה"?

״קודם כול קוראים לי נדב, וזה מה שהדמות שלי עושה בתנ״ך – מביאה אש זרה. בגלגול הראשון של התוכנית היא שודרה ב'כאן מורשת', תחנה שפונה לציבור הדתי והחרדי. אחת ההתעקשויות שלי אז הייתה שלא יהיה לי משגיח כשרות שם, ושאוכל להשמיע שירת נשים. המנהלת שלי אז, לימור גריזים־מגן, אמרה 'אני אשמח שזה יהיה כך, זה באמת קצת שונה', ויצא לי בתגובה: 'זה אש זרה'. הלכתי עם זה, כי זה מייצג משהו מבחינתי. אני תמיד אומר שכל מה שאני מביא בתוכנית זה חומרי בערה טובים לחיים. דלק שאפשר לנסוע עליו את הקיום״.

יוסי צברי כתב פעם: "אמנות לא משנה מציאות, עדיין". אתם חושבים ששירה יכולה לשנות את המציאות? זה משהו שאתם מנסים לעשות בעזרת היצירה שלכם?

נועה: ״קשה להתווכח על הכוח שיש למילים. הדתות הכי גדולות מבוססות על טקסט, וגם חוקה או ציוצים בטוויטר. לחברה האנושית האוריינית, מילים הן המציאות. אם מדברים על שירה, אנחנו כן בתקופה יותר קשה. יש כל הזמן תחושה שאנחנו עוסקים באמנות שימי הזוהר שלה מאחורינו, גם אם הם יכולים לחזור, אולי. אני לא מספידה את הז'אנר – השירה העברית פורחת, יש לנו חברים בגילנו שהם בעיניי העתיד של השירה העברית – אבל המקום שלו בתרבות ירד. אנחנו בתקופה אחרת, בתקופה יותר פופית״.

נדב מספר שעבודתו בתאגיד מעניקה לו את הפריווילגיה לחטט בארכיוני השידור הציבורי, וכי במהלך החיפושים האלה הוא נוכח בפער בין המקום שתפסו פעם אנשי ספרות, תרבות ורוח בפריים־טיים, בתוכניות כמו ״פופוליטיקה״, ובין הנוכחות המועטה שלהם היום.

״קובי אוז שאל בתוכנית ברשת ב׳ לקראת פסח מה היינו מבקשים לאפיקומן. אני אמרתי: אני רוצה שינסו להושיב אנשי ספרות, אנשי רוח, בפאנלים הטלוויזיוניים הבלתי נגמרים על המלחמה. לא כי אני חושב שהם חכמים יותר והדעה שלהם יותר טובה, או כי יש להם בהכרח פתרונות. אלא כי עולם שמורכב רק מפרשנים פוליטיים, יחצנים פוליטיים וכל מיני גנרלים לשעבר, הוא חסר. פעם הייתה מחשבה שאם תביא סופר הוא יביא רק את העמדה של השמאל. היום יש בעולם הספרות יוצרים מכל הקשת הפוליטית״.

לצד המשאלה המשותפת ששירה תשפיע יותר על החיים הציבוריים, השניים מסכימים שבנוגע לחיים הפרטיים שלהם, שירה בהחלט שינתה את המציאות. ״בפשטות, מילים שינו את החיים שלי״, אומר נדב. ״הקריאה של ׳החיים כמשל׳ הייתה רגע מעצב בשבילי. חוץ מזה, המפגש שלי עם נועה ממש התחיל מהשירה״.

נועה: ״אני חייבת לשירה כל כך הרבה קשרים אנושיים עמוקים שיש לי בחיים, כולל נדב. מעבר לזה, לשירה העברית יש מקום ענק בהתפתחות הרגשית שלי, ביכולת שלי לשאת רגשות. לתת מילים לדברים שאין להם מילים. היא עשתה את זה בשבילי הרבה פעמים, גם ככותבת וגם כקוראת. אני באמת מאמינה באמנות, באמת מאמינה במילה ובשירה ככוח משנה מציאות״.