בשנת 1921 התקבלה בבית המשפט המחוזי של ברסלאו (אז בגרמניה, כיום בפולין) בקשה לרישום פטנט של משחק ילדים: דגם קטן של סוכה להרכבה. מגישת הבקשה הייתה אלמנה יהודייה בשם רוזה פרוידנטל. הסוכה הייתה אחד ממשחקי הילדים הראשונים שהיא פיתחה, והמשחק זכה להצלחה מסחררת ולביקורות משבחות. בהמשך הצטרפו למדף משחקים נוספים בעלי אוריינטציה יהודית. כולם הוצגו בחלל שהקימה בסלון הבית שלה, שזכה לשם "חדר האמנות פרוידנטל, ברסלאו".
יותר ממאה שנים לאחר מכן, משחקים ומוצגים נוספים מאותו חלל ייחודי מוצגים כעת לראשונה במוזיאון ישראל, בתערוכה "לא רק משחק ילדים: חדר האומנות של רוזה פרוידנטל". התערוכה, באוצרותה של אלונה פרבר, מציגה משחקים מקוריים ותשמישי קדושה פרי פיתוחה של פרוידנטל, לצד עבודות גרפיות שהוצגו בתערוכותיה, ופורשת בפני המבקרים סיפור של אישה אחת, שעל רקע התמודדות עם משבר אישי הקימה בעשר אצבעותיה מפעל אמנותי ייחודי שתוצריו הופצו ברחבי העולם ותרמו להטמעת החינוך היהודי בגרמניה ומחוץ לה.
לתערוכה הגעתי בעקבות המלצה של חבר: "זו תערוכה קטנה אבל מרגשת", אמר לי. אני נוהגת להיענות להמלצות טובות, בוודאי כשהן נוגעות בנושאים חביבים עלי כמו תרבות ילדים. התערוכה ממוקמת בחלל אינטימי וצנוע באגף לאמנות ותרבות יהודית. עוד לפני שמתעמקים במוצגים הקטנים בולטת פינת ישיבה אותנטית, המורכבת משולחן וכיסאות מתחילת המאה העשרים. היא מוצגת כחלק מהתערוכה, ומהדהדת את האווירה הביתית של הסלון הגרמני באותם ימים.
מאחורי הזכוכיות מוצגים משחקים מקוריים שפיתחה פרוידנטל. מבט מקרוב חושף פרטים מרתקים – מהדיוק בפרטים קטנים בדגם הסוכה, דרך היצירתיות בבניית סביבון בדמות בובה, ועד לחדשנות של משחק הלוטו העברי, שבלט בעיצובו הצבעוני באותם ימים. לצד הפריטים הללו שולבו מוצגים נוספים שנבחרו בקפידה מאוסף המוזיאון, כמה עבודות מושאלות, וסריקות של קטעי עיתונות יהודית־גרמנית מתקופתה של פרוידנטל. יחד הם יוצרים סיפור מרתק של פיסת זמן ייחודית בהיסטוריה היהודית באירופה.
משחק ככלי למידה
סיפורה של רוזה פרוידנטל מתחיל בגרמניה של 1870. היא נולדה למשפחה יהודית־אורתודוקסית עשירה ומיוחסת, וזכתה להשכלה כללית ויהודית רחבה. בגיל 22 נישאה לרופא ד"ר סמואל פרוידנטל מברסלאו, וילדה שני בנים. לאחר 14 שנים מאושרות יחד, סמואל נפטר בטרם עת ממחלה קשה, ורוזה הפכה לאלמנה צעירה המגדלת את שני בניה לבדה. היא לא נישאה שוב, ולאחר שהבנים בגרו הם עזבו את הבית, כל אחד לעיסוקיו המקצועיים.
בגיל 50 מצאה רוזה את עצמה בדירה מרווחת אך ריקה, ללא תעסוקה. היא לא נכנעה לבטלה ולדיכאון, והחליטה לפתוח דף חדש בחייה: היא החלה לפתח משחקים יהודיים עבור ילדים, ויזמה ייצור תשמישי קדושה ומצווה בעיצוב מודרני. דגם הסוכה, כאמור, היה מפיתוחיה הראשונים שזכו להצלחה רבה, ובעקבותיו יזמה פיתוח משחקים נוספים. כולם נעשו בעיצובים של גרפיקאים שונים שפרוידנטל שכרה את שירותיהם. סלון ביתה הפך ל"חדר האמנות", ושימש כגלריה לתערוכות־מכירה שהיא ארגנה.
העיסוק בפיתוח משחקים באוריינטציה יהודית התבסס על גישה חינוכית שהחלה להתפתח במאה ה־19, שראתה במשחק לא רק שעשוע אלא גם כלי למידה יעיל. זאת משום שילדים לומדים דרך החושים, ולכן ויזואליה מושכת ומשחקיות מהנה עשויות להפוך לכלי חינוכי משמעותי. גישה זו הגיעה לעולם היהודי באיחור מסוים, בהשפעת ספרות ילדים מאוירת. ב־1911 יצא לאור בגרמניה הספר המאויר הראשון לילדים יהודיים. הספר, מאת אדלה סנדלר, כלל תמונות מלוות בטקסטים קצרים בגרמנית על חגים ומועדים יהודיים; עותק ממנו מוצג בתערוכה.
האוצרת אלונה פרבר אומרת כי ככל הידוע לנו, המשחק הלימודי הראשון עם תוכן יהודי שיצא בגרמניה הוא משחק רביעיות היסטוריות, שהופק בנירנברג 1914. הוא פותח על ידי הרב והפדגוג הציוני ד"ר יצחק במברגר, ועסק בגדולי ישראל ובכתביהם. "המשחק היה ללא תמונות, עם עיצוב בסיסי ביותר, וכלל טקסטים בגרמנית בלבד", אומרת פרבר. "רק בשנות העשרים התחיל בגרמניה ייצור אינטנסיבי של משחקים חינוכיים עם תוכן יהודי, שהכילו גם תמונות ומילים בעברית.
האוצרת, אלונה פרבר: "המשחקים העצימו את חוויית החגים לילדים יהודים, שיכלו לחוש מקופחים לעומת השפע שהוצע לחגים נוצריים. הם עודדו אותם להתעניין במושגי היהדות וללמוד עברית, שהחלה אז לקום לתחייה"
"רוזה לא הייתה מהחלוצות בתחום 'המשחקים היהודיים', אך המשחקים שפיתחה היו בין המוקדמים, והפכו לפופולריים בגרמניה ומעבר לה. המשחקים שלה היו מלווים בתמונות צבעוניות, ברורות ופשוטות, העיצוב שלהן הותאם לילדים, הם שילבו סמלים יהודיים מסורתיים לצד מודרניים, וענו על הדרישות החינוכיות של התקופה. אנשי החינוך אימצו אותם ברצון והשתמשו בהם כעזרי־הוראה ללימוד עברית ומושגים ביהדות. ההוראות למשחקים נכתבו בכמה שפות – גרמנית, צרפתית, ואנגלית, מה שמעיד על קהלי היעד ועל התפוצה שלהם. מאוחר יותר נוסף גם דף כללים בעברית, והוא מלמד שהמשחקים יועדו גם ליישוב היהודי בארץ".
ד"ר וילי כהן, היסטוריון ומורה שהיה בן זמנה ועירה של פרוידנטל, התייחס לא פעם בכתבות שפרסם למשחקי חדר האמנות, ודן בערכים שהם מספקים. באחד מציטוטיו המובאים בתערוכה הוא כותב: "אין דבר שנשאר בזיכרונו של אדם כמו אותם הדברים שהוא עושה בהיותו ילד, בשנים שהוא לומד דרך המשחק. אם ברצוננו שהיהדות תהיה יקרה לו כאשר יתבגר, עלינו לתת לו לשחק במשחקים יהודיים. איך עושים זאת מראה לנו חדר האומנות פרוידנטל".
"ווּנשבּוֹגֶן" לראש השנה
פרוידנטל שאפה לייצר משחקים ברמה גבוהה, והיא בחרה בגרפיקאים מקצועיים למשימת העיצוב. בתהליך הפיתוח היא התייעצה עם אנשי חינוך ורבנים, ואף נתנה לילדים דגמים ניסיוניים כדי לבחון את תגובתם ולשפר את התוצר הסופי. עיון במשחקים מגלה חידושים שפרוידנטל הכניסה בעיצוב ובתוכן, למשל סביבון בדמות בובה – עיצוב שנוצר כנראה בהשראת משחקי סביבון שלא נועדו לחנוכה; או דגל חנוכה – פריט ייחודי ששילב מגן דוד ואלמנט מן הצומח, בדמות שני ענפי זית מסוגננים.
גם משחקים אחרים זכו לאיורים ולצבע, כמו משחק "לוטו עברי" שאיורי הצבע שלו בהדפס־אבן הפכו אותו לפופולרי הרבה יותר ממשחק בעל אותו שם בשחור־לבן, שחברה אחרת הוציאה לאור חמש שנים קודם לכן. בכרטיסי הלוטו של פרוידנטל מופיעים איורים למילים מוכרות כמו פרפר, ביצה וטבעת, ולצידן מילים ארכאיות שכיום לא היו נכנסות למשחק כמו דלגן (ליצן) וכמֵהה (פטרייה). המשחקים נמכרו לצד אביזרים שונים לחגים ומועדים וממתקים ייחודיים, כמו עוגיות ג'ינג'ר גרמניות מסורתיות בצורת מלכת אסתר, וסביבונים העשויים שוקולד.
מוצר הדגל, כאמור, היה דגם הסוכה להרכבה. הדגם נמכר בצורת גיליון, ועל הילד הוטל לנתק ממנו את החלקים ולהרכיב את הדגם לפי השרטוט על האריזה. ככל הידוע, נותרו מדגם הסוכה ארבעה עותקים בלבד ברחבי העולם. שניים מהם מוצגים כעת בתערוכה, והם מראים את הסוכה בשתי התצורות: לפני ההרכבה ואחריה.
יצירה אחרת של פרוידנטל, המוצגת אף היא בתערוכה, נחלה כישלון מסחרי. זהו משחק קלפים בשם "משלי המלך שלמה" – משחק השלמת משפטים מתוך ספר משלי. יש להניח שהוא נכשל משום שדרש התמצאות נרחבת במקורות, רף שהיה גבוה מדי עבור קהל היעד.
"המשחקים שיצרה פרוידנטל העצימו את חוויית החגים לילדים יהודים, שיכלו לחוש מקופחים לעומת השפע שהוצע לחגים נוצריים", מסבירה פרבר. "המשחקים ושאר הפריטים שיועדו לילדים עודדו אותם להתעניין במושגי היהדות וללמוד עברית, שבאותה תקופה החלה לקום לתחייה ולהפוך לשפה מדוברת".
בתערוכה מוצגים גם איגרות ברכה לראש השנה ("ווּנשבּוֹגֶן", בגרמנית: דפי משאלות), אשר נוצרו בהשראת איגרות חג המולד שהיו נפוצות במדינות דוברות גרמנית מאז המאה ה־18, ובהן ילדים כתבו להוריהם ברכות ואיחולים לשנה החדשה. היהודים בארצות אלה אימצו את המנהג ו"גיירו" אותו לטובת ראש השנה. בחדר האמנות פרוידנטל יצרו "ווּנשבּוֹגֶן" בשילוב מוטיבים יהודיים וציוניים. ילדים נהגו להניח את הוונשבוגן מתחת לכיסוי חלה על שולחן החג, נוהג נפוץ גם בימינו.
כחצי שנה לאחר עליית הנאצים לשלטון פורסמה בעיתונות היהודית־גרמנית ידיעה שהתייחסה למוצרים של חדר האומנות ולמענה הפדגוגי שהם נתנו: "חלק גדול מצוות המורים שלנו מצא לאחרונה עזר פדגוגי במשחקי הילדים היהודיים מחדר האומנות פרוידנטל, והוא מקבל כל מוצר חדש של ההוצאה לאור הזו בעניין רב. הפעם מדובר בוונשבוגן חדש; הוא פותר את המשימה להכיר לילד היהודי את ארבעת חגי תשרי בצורה המושכת ביותר. במסגרת מגן דוד מתואר ילד התוקע בשופר, בעוד אחותו הקטנה מחזיקה אתרוג ולולב. הנר מסמל את יום הכיפורים, ודגלונים עליזים מרמזים על שמחת תורה". הידיעה נחתמה באיחול אקטואלי: "הלוואי וה'וונשבוגן' הנאה יצליח לרומם את רוחם של הורים מודאגים".
סיוע לאמנים יהודים
הסלון של רוזה פרוידנטל שימש אכסניה גם לתערוכות שהיא אצרה בעצמה, שכללו ציורים, רישומים, הדפסים, תצלומים וגזירי נייר של אמנים יהודים שונים, בהם אחיה אלפרד גרצר, שכמה מהדפסי האבן שלו מוצגים במוזיאון כחלק מהתערוכה. היא הציגה גם תשמישי קדושה מסורתיים וחפצים עתיקים יקרי ערך שהושאלו מאוספים פרטיים, מוזיאונים ובתי כנסת, ולצידם תשמישי קדושה בעיצוב מודרני, חלקם מתוצרת חדר האומנות. רובם לא שרדו, ובתערוכה הנוכחית מוצגים פריטים בודדים בלבד. אזכורים מעיתונות התקופה מלמדים על כמה מן הפריטים הללו: פרוכת ומעילים לספר תורה הרקומים בחוטי זהב וכסף; קערת ליל הסדר, חנוכיות, בתי מזוזה ועוד. התערוכות של רוזה פרוידנטל תמיד כללו מתנות לילד היהודי – ספרים ומשחקים.
"על התערוכות של רוזה פרוידנטל אנחנו לומדים רק מהעיתונות היהודית־גרמנית של התקופה", אומרת פרבר. "אין תצלומים שמתעדים אותן. סביר להניח שהיו עוד תערוכות שלה או כאלה שהיא השתתפה בהן, שלא זכו לפרסום בעיתונות. על רקע המשבר הכלכלי הקשה בגרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה, ייתכן שתערוכות המכירה הראשונות שלה, בתחילת שנות העשרים, נועדו לשפר את מצבה הכלכלי ולעזור לאמנים שהציגה לשרוד ולשווק את יצירותיהם. התערוכות לוו לעיתים בערבי תרבות".
חדר האמנות פעל במשך 14 שנה וזכה לפעילות שוקקת ולהתעניינות מרובה, עד לנקודת המפנה שטלטלה את המשפחה. באפריל 1933 הכריז המשטר הנאצי על יום חרם נגד עסקים יהודיים. בנה של רוזה, אריך, נעצר יחד עם אשתו בברלין. הם הובאו למפקדה הנאצית, ורק בדרך נס שוחררו. הזעזוע טלטל את אריך ואשתו והם החליטו לעלות ארצה. רוזה, שהייתה אז בת 64, בחרה להצטרף לאריך ולמשפחתו, והגיעה לחיפה בסוף 1934. בארץ ניסתה רוזה למכור מהמוצרים שהביאה עימה מגרמניה, בחנויות ספרים ומשחקי ילדים בחיפה, בתל־אביב ובירושלים.
רוזה פרוידנטל הלכה לעולמה בשנת 1951, משאירה אחריה מורשת של יצירה חינוכית ותרבותית עשירה. נכדתה, אביבה שמלצינגר, שימרה את הפריטים במשך שנים רבות, ובשנות התשעים העבירה משחקים ששרדו לאוסף מוזיאון ישראל. התערוכה הנוכחית מספקת הצצה נדירה אל פועלה הייחודי של אישה שהאמינה בכוחה של האמנות לחזק את המורשת והזהות היהודית, לחבר בין עולמות ולחנך דורות.
שרשרת של עולים
בשולי השיחה עם האוצרת נחשף רובד אישי ומרגש, שמעשיר את סיפור התערוכה בחוליה נוספת של סיפורי הגירה: פרבר נולדה בלנינגרד ועלתה לארץ בשנת 1990, עם גל העלייה הגדול מברית המועצות. אביבה שמלצינגר, שהתנדבה במרכז הקליטה הירושלמי שבו שהתה פרבר, סייעה לה בסוגיות בירוקרטיות ובין השניים נוצר קשר קרוב. הקשר נשמר במשך השנים, עד לפטירתה של אביבה לפני כשנתיים, בגיל 100.
"אביבה תמכה בי ועזרה לי מאוד בשנותיי הראשונות כאן", מספרת פרבר. "היא סיפרה לי רבות על חוויותיה כעולה בעצמה – איך עלתה מברלין לארץ בשנת 1933 בגיל 11, על ילדותה בגרמניה ועל סבתה, רוזה פרוידנטל. הקשר שלנו התעצם גם דרך סיפור אישי שלה: כשמשפחתה הגיעה מגרמניה, לא היה להם מקום לינה. אישה ממוצא רוסי הבחינה במצוקתם, ודאגה להם למקום לישון. אביבה אמרה לי: 'מאותו אירוע הבנתי שכשהעזרה נדרשת, היא חייבת להיות מיידית'. זה מה שהוביל אותה שנים אחר כך לסייע לי במרכז הקליטה.
"בעבודתי על התערוכה הרגשתי את רוחה של אביבה מלווה אותי בכל צעד. עבורי זוהי סגירת מעגל מרגשת ומלאת משמעות"
ביום שלישי 24 בדצמבר בשעה 18:30, תארח האוצרת אלונה פרבר את שלומי איגר, מעצב צעצועים וחוקר תרבות ילדים. ביום חמישי 26 בדצמבר בשעה 12:00 יתקיים שיח גלריה עם האוצרת. ההשתתפות אינה כרוכה בעלות נוספת; יש להירשם באתר מוזיאון ישראל.
