"תודה להשם שזכיתי להיות בארץ בימים של חיסול סינוואר", אומר מרסלו בירמכר בריאיון שקיימנו, וניצוץ שובב נדלק בעיניו. בירמכר הוא סופר, פובליציסט, תסריטאי ומחזאי יהודי־ארגנטינאי. הוא דובר ספרדית במבטא המיוחד של הפורטניוס, כפי שמכונים תושבי בואנוס־איירס, למעט המילה "השם" שאותה הוא אומר בעברית, בהטעמה.
בירמכר, 58, הוא אולי הסופר הלטינו־אמריקני היהודי ביותר, והכוונה איננה לסולם נוקשה של קיום מצוות, אלא למקום המרכזי שהזהות היהודית ממלאת בכתיבתו, ולזיקתו העמוקה לישראל. הקשר העמוק שלו עם מדינת היהודים הפך גם לברית דמים, לאחר שאחיו, הרב ראובן בירמכר, נרצח בפיגוע דקירה בשער שכם בשנת 2016. עוד לפני כן טבע בירמכר את המונח "האסלאמו־נאצים של חמאס", על בסיס המונח "אסלאמו־פשיסטים" שטבע ג'ורג' בוש אחרי הפיגוע במגדלי התאומים.
בירמכר מקפיד לבקר בארץ לפחות פעם בשנה (למעט בתקופת הקורונה; "מדינת היהודים הפנתה אז גב ליהודי ציוני", הוא אומר בכאב), ומתאר כיצד הוא, יהודי שאינו שומר מצוות, ואחיו שנעשה חרדי, מצאו דרך לגשר על הפערים ביניהם.
אחת המסות שפרסם בירמכר נושאת את הכותרת "להיות יהודי במאה העשרים ואחת". היא נפתחת באנקדוטה: "עשיתי את שלוש שנות התיכון בבית ספר יהודי. במבחן בהיסטוריה יהודית, השאלה השלישית הייתה 'מה זה להיות יהודי'. התשובה שלי הייתה חזרה על השאלה: 'מה זה להיות יהודי?'. המורה שלי חשב שהתשובה הזו היא הברקה ונתן לי ציון מאה. למשך כמה ימים הפכתי לתלמיד המבריק של הכיתה. אבל במבחן הבא, הפעם בגיאוגרפיה, כשנשאלנו על הנהרות באירופה, שיכור מהצלחתי עניתי 'מה זה להיות יהודי?', וכך גם במבחן בכימיה ובפיזיקה, כשביקשו הגדרה לחוק הכבידה. תוך כמה ימים הפכתי מהתלמיד המצטיין לבדיחה המהלכת של בית הספר".
"אחד משיאי האבסורד היה כשמצאתי את עצמי מתעמת עם א"ב יהושע בעיתון שאני כותב בו. בשנת 2011 הוא כתב שאם חמאס מפר אז את הפסקת האש, ישראל לא צריכה להגיב. נאלצתי מארגנטינה לעקוף אותו 'מימין'"
האנקדוטה הזו היא פרי הדמיון אך היא מבטאת משהו אמיתי, אומר בירמכר. "כל חיי, החל מגיל 13, אני עוסק במסתורין ובהשלכות של הזהות היהודית. זו זהות שמורכבת מאמת, ספק ומסתורין. האמת היא האמונה, הספק הוא באשר לאופן יישום האמונה, והמסתורין הוא הקבלה שחלק מהמצב האנושי הוא הפנמת קיומן של חידות ללא פתרון, וחידות אחרות שמוטב לא לפתור. השאלה מה זה להיות יהודי היא אובססיבית, מפני שהתשובה עליה אינה לגמרי אפשרית, וגם איננה לגמרי רציונלית. אבל מעבר לאובססיה היא גם עניין של אתיקה ודרך חיים. אין יהודי אתאיסט לחלוטין, וגם לא יהודי מאמין נטול ספקות. אנחנו לא בנויים לוודאות, הספק הוא הגורל שלנו".
הנזק של יובל נח הררי
חוש ההומור המושחז של בירמכר בא לידי ביטוי גם בתסריט שכתב לסרט המצליח "החיבוק האבוד" (2004), של הבמאי היהודי־ארגנטינאי דניאל בורמן. גיבור הסרט הוא יהודי צעיר בשם אריאל שאביו נסע לארץ להילחם במלחמת יום כיפור, ומאז נעלמו עקבותיו. החלטתו של הגיבור להשיג דרכון פולני ולהגר לאירופה שולחת אותו למסע בכמה תחנות: סבתו שהיגרה מן המולדת הישנה, רב הקהילה, וחברתו לשעבר. הסרט רצוף פנינים; אחת מהן, שנאמרת בפי הרב, נחקקה בליבי ונדלתה מנבכי זיכרוני כשהפכתי לאם: "הנכדים הם גמול שא־לוהים נתן לנו על שלא הרגנו את ילדינו". לא בכדי כינה הניו יורק טיימס את בירמכר "וודי אלן של הפאמפס" (אזורי המרעה האינסופיים שמאפיינים את ארגנטינה), בכתבה במשנת 2005. אלא שהדמיון מתמצה בהומור הנוירוטי־אורבני; בניגוד לבירמכר, וודי אלן הפגין חוסר עניין ואף עוינות מסוימת לישראל.
נוסף על הסרט, שהוקרן בארץ, תורגם לעברית ספרו של בירמכר "שלושה מוסקטרים" (2007, תרגמה מספרדית: יערית טאובר בן־יעקב; בהוצאת עברית), שמאיר את חלקם של יהודי ארגנטינה בארגון הגרילה השמאלי־פרוניסטי, ה"מונטונרוס", שנאבק במשטר הצבאי בשנות השמונים. שיעור היהודים בארגון היה גבוה ביחס לגודל הקהילה היהודית, ובהתאם גם שיעורם הגבוה בקרב האנשים שהמשטר הצבאי "העלים". בהקשר הזה נודע סיפורו של המשורר הארגנטיני־יהודי המנוח חואן חלמן, שפצח במסע חיפושים אחר הנכדה שנולדה לבנו וכלתו שנרצחו, ונמסרה לאימוץ לאוהדי המשטר הצבאי.
"גם אני הייתי פעם בשמאל", אומר בירמכר. "התנגדתי למשטר הצבאי בארגנטינה ולמלחמה על האיים המלוויניים (מוכרים גם בשמם הבריטי, איי פוקלנד), עד שגיליתי בין השאר שהטרוצקיזם ספוג במחלת הנפש שנקראת אנטישמיות".
אבל יש משהו שמרתיח אותך יותר מאנטישמיות – אוטו־אנטישמיות, שנאה עצמית יהודית.
"זו פתולוגיה", נאנח בירמכר, "זו הבעיה הכי גדולה של ישראל. פה בארגנטינה יש פוליטיקאית יהודייה מרקסיסטית תומכת חמאס, וקבוצת סופרים יהודים שמתעבים את ישראל. זה בכל מקום. קראתי השבוע עוד מאמר אנטי־ישראלי של העיתונאי האמריקני תומאס פרידמן. ואם זה לא מספיק, גם ישראלים לוקים בזה. אחד משיאי האבסורד היה כשמצאתי את עצמי מתעמת עם א"ב יהושע בעיתון שאני כותב בו טור קבוע. בשנת 2011 הוא כתב שאם חמאס מפר את הפסקת האש, בסבב הלחימה שהיה אז, ישראל לא צריכה להגיב. נאלצתי מארגנטינה לעקוף אותו 'מימין'.
"כיום אלה יובל נח הררי ודויד גרוסמן שמסבים נזק עצום לישראל. הררי פרסם באפריל מאמר במהדורה האנגלית של הארץ על 'תאוות הנקמה של נתניהו'. כן, כמו התאווה של צ'רצ'יל לנקום בהיטלר", אומר בירמכר בלעג. "להאשמות של המפגינים את נתניהו בפשעי חמאס אין אח ורע. לא ראיתי למשל אוקראיני אחד שמאשים את זלנסקי שהוא לא מנהל משא ומתן עם פוטין. אפרים קישון היה הסופר הישראלי הצלול האחרון שאני זוכר".
א"ב יהושע שלל קיום יהודי בגולה, וקומם עליו אנשים רבים. לדעתך חשוב דווקא שיהודים תומכי ישראל כמוך יחיו בגולה וישמיעו את קולה של ישראל?
"אהיה כן עם עצמי ואיתך. מבחינתי יהודים צריכים לחיות בישראל. אימא שלי הייתה בת 25 כשנפרדה מאבי ועלתה לארץ עם שלושה פעוטות. היא ניסתה להתקבל לקיבוץ ונדחתה. אחרי חצי שנה חזרנו לארגנטינה. עד היום היא לא מפסיקה להתחרט על זה. העובדה שאני לא חי בישראל היא קונפליקט פנימי שאני מתנהל מולו, אבל אני לא מספר לעצמי סיפורים. הילדים שלי ספגו חינוך יהודי ציוני, ושלושתם ביקרו פה בבר או בבת המצווה שלהם. מי יודע, אולי כשאפרוש לגמלאות, למרות שאצלי אין באמת אפשרות כזאת, אעלה לארץ".
ייתכן שהיית מתאכזב מהארץ לו היית חי פה.
"לא חושב, לא באופן מיוחד. שום מקום לא יכול לעבור בהצלחה את המבחן השוחק הזה שנקרא חיי היום־יום".
לפני אדגר ואתגר
בירמכר הוא יוצר פורה ועטור פרסים, שתורגם לשפות רבות. בדצמבר 2023 יצר קומדיה תחת השם "יהודי בחג המולד", אבל אין לבלבל אותו עם הגרסה הקלילה של היידישקייט בצפון היבשת. הוא לא מהסס לגעת גם בגיבורים מיתיים בהיסטוריה של מולדתו. כעת הוא שוקד על רומן בלשי שדמותו הראשית היא לא אחרת מדון קיחוטה, האביר הנודד שיצר הסופר הספרדי בן המאה ה־17, מיגל דה־סרוונטס, בעלילה שמתרחשת בישראל. זאת לצד קובצי סיפורים וסיפור שבועי שהוא מפרסם ב"קלארין", העיתון היומי הנפוץ ביותר בארגנטינה.
אתה נחשב אמן הסיפור הקצר. מהם בעיניך העקרונות של סיפור טוב, ואיך מנפקים סיפור כל שבוע?
"אני נוהג לצטט את עמוס עוז: סופר הוא כמו זבן שפותח את החנות כל בוקר. הרעיונות הם הלקוחות. בין אם הם באים ובין אם לא, אתה פותח את החנות.
"אני מתמקד יותר בעלילה ופחות בפסיכולוגיה של הדמויות. מבחינתי, שני תנאים צריכים להתמלא: המבנה צריך להיות ברור, וצריכה להיות משמעות – לא בהכרח לקח. צריך להיות ברור מתי הסיפור מסתיים. הוא יכול להיות 'פתוח', הגיבורים יכולים להמשיך, אבל הם סיימו את מה שהיו צריכים לעשות".
בסיפוריו, בעיקר ברומנים הארוכים, מככבות לא מעט דמויות יהודיות. "אני לא הראשון שמזהה את היהדות עם סיפור סיפורים. התנ"ך מלא סיפורים עסיסיים למדי. עוד לפני אדגר (אלן פו) ולפני אתגר (קרת)", הוא מחייך.
עם דימוי אחר של עמוס עוז, בירמכר פחות מסכים. עוז השווה את היחסים בין יהודים לפלסטינים לבני זוג שצריכים להתגרש ולהיפרד זה מזה. "זו מטאפורה גרועה, משום שאלו הגירושים הכי גרועים שיש – הגרוש ממשיך להכות את גרושתו".
כזה הוא בירמכר. נחרץ, תזזיתי ומאוד לא תקין פוליטית. לא במקרה הוא מזכיר ארגנטיני נוסף, הנשיא הנוכחי חאבייר מיליי, ידיד אמת של ישראל.
ראינו את מיליי מבקר בכותל ומתייצב לצד ישראל. מה עוד אתה רואה בו?
"בישראל התלהבו אולי מהזיקה שלו ליהדות וליהודים, אבל יש בו הרבה יותר מזה. הוא מותח ביקורת על מוסדות האו"ם ועל הסדר העולמי החדש. הוא בן ברית של החירות וליברל אמיתי, ומי שמגן על החירות ואינו אנטישמי חייב להיות בן ברית של ישראל. הצבעתי לו, אומנם לא בלב שלם, אבל בשום אופן לא הייתי מסוגל להצביע למפלגה השנייה, אבל האמת שאני די מופתע ממנו לטובה.
"בקהילה היהודית יש כמה 'צ'מברליינים' חשדנים כלפיו, ולא חסרים אקדמאים 'מומחים' שטוענים כי הוא גורם נזק ליהודים. איך? מפני ששונאים אותו והוא חבר של היהודים, אז כך גם שונאים יהודים… לכי תביני את ההיגיון. אבל הוא מוקצן ואגרסיבי, ואת זה הוא היה צריך למתן. זה התאים אולי לתקופה הפרועה שלו לפני הכהונה. יש טענות שהוא מגזים בתקיפת התקשורת. אף שחלק גדול מאמצעי התקשורת הם לא יותר מפמפלטים, הוא צריך לגלות פה משנה זהירות".
מה מצב היחסים בין הקהילה היהודית לקהילות הערביות בארגנטינה?
"למרבה הצער, על אדמת ארגנטינה התרחשו שני פיגועי הטרור החמורים ביותר אחרי השואה, עד 7 באוקטובר – ב־1992 בשגרירות ישראל, וב־1994 במרכז הקהילה היהודית. הנשיאה כריסטינה קירשנר, אלמנתו של הנשיא נסטור קירשנר, שיתפה פעולה עם איראן וחתמה ב־2011 הסכם חנינה סודי על חלקם בפיגועים. דבר ההסכם נודע ב־2013 וקיבל תוקף חוקי. היא השתמשה בדמותו של היהודי 'שיילוק' של שייקספיר, וטענה שיש יהודים פטריוטים שהזהות הארגנטינאית שלהם קודמת ליהודית, אבל יש יהודים לא פטריוטים ששמים את הזהות היהודית לפני הזהות הארגנטינאית. גם אחרי אירועי 7 באוקטובר, כשהיא כבר לא בשלטון, תנועת הנוער של מפלגתה תמכה בחמאס ויצאה נגד ישראל.
"רוב יהודי הקהילה הם ציונים, למעט כמה מרקסיסטים קולניים שתומכים בחמאס. הקהילה המוסלמית שומרת באופן יחסי על הפרדה בין שנאה לישראל ובין שנאה גלויה ליהודים. בעבר, הנציגות הפוליטית שלה כוננה קשרים עם התארגנויות נאציות וכיכבה במצעדים נגד קיומה של מדינת ישראל ובעד הרפובליקה האסלאמית של איראן. בארגנטינה יש גם קהילה לבנונית של נוצרים, צאצאי לבנונים שנמלטו מאימת המוסלמים. המנהל של 'Infobae' – אתר חדשות ארגנטינאי בעל תפוצה רחבה בקרב דוברי הספרדית בעולם – הוא דניאל חדאד, נוצרי ממוצא סורי".
ידעו לאן לברוח
בנובמבר 2023 פרסם בירמכר קובץ סיפורים תחת הכותרת "החולצה של צ'ה (גווארה) ועוד סיפורים לא תקינים פוליטית", שבהם הוא ממשיך להפנות חיצי ביקורת פרודיים לעבר הקומוניזם והפרוגרסיביזם ("כל האיזמים", כלשונו), דרך שימוש בדמויות כמו צ'ה גווארה, פידל קסטרו, סטאלין, מאו דזה דונג, הוגו צ'אבס, פול פוט, והפרוניזם הארגנטינאי של שנות השבעים.
"חשבתי שפרוגרסיביות זה שוויון, אחווה וחירות", אומר בירמכר, "אבל צ'ה גווארה רדף הומוסקסואלים עד חורמה, והקומוניסטים הגולים בארגנטינה של שנות המשטר הצבאי עברו למדינות ליברליות, לא קומוניסטיות. הם ידעו היטב מדוע. כיום זו תמיכה בניקולס מאדורו בוונצואלה, באיראן ובמובן באסלאמו־נאצים של חמאס".
הסיפור החביב עליו בקובץ הוא "קאצ'ו וחנה", העוסק בפילוסופית חנה ארנדט וברומן שלה עם ההוגה הנאצי מרטין היידגר. "גם ארנדט לקתה במחלת השנאה העצמית. עצם העובדה שהיה לה מאהב נאצי שומטת את הקרקע מכל ההגות שלה. אני גם לא מבין מה כולם כל כך מתלהבים מהמונח שטבעה, 'הבנאליות של הרוע'. רק לאחרונה פירק העיתונאי הבריטי דאגלס מארי, במאמר מצוין, לא רק את השימוש הבנאלי שנעשה במונח 'הבנאליות של הרוע', אלא גם את השגיאות והעצלות האינטלקטואלית של ארנדט עצמה, וזאת נוכח האופן העקום שבו המונח הזה משמש את הפרוגרסיבים כדי לנתח את המציאות העכשווית".
בירמכר נותן ביטוי לדעותיו הפוליטיות גם בתוכנית שהוא מגיש ברדיו מקומי זה ארבע שנים. "אני מבטא שם עמדה חתרנית, נגד ההגמוניה התרבותית באקדמיה, באמנות, בתרבות, בפוליטיקה ובתקשורת. הגמוניה של שמאל אוטוריטרי, שהיא אנטי־יהודית ואנטי־דמוקרטית".
אתה משלם מחיר על דעותיך?
"קודם כול אני בן 58 כמעט – אגב, נולדתי בכ"ט בנובמבר – ולא אשתוק. אין לי ספק שהתמיכה בישראל פגעה במידה מסוימת בקריירה שלי, אבל כשאני מוזמן לריאיון או לפאנל, גם אם הכותרת עלולה להיות פרובוקטיבית, לרוב אני זוכה בסך הכול ליחס הוגן".
