בשלושת הפרקים הקודמים של הסדרה עסקנו בשלוש מערכות ציבוריות מרכזיות, שרבים מייחסים להן אחריות רבה למשברי השנתיים האחרונות (שנת העימות הפנימי סביב הרפורמה המשפטית, ושנת המלחמה): הפוליטיקה, הצבא והתקשורת. בפרק הרביעי והאחרון אנחנו מבקשים להפנות מבט ביקורתי דומה גם כלפי עצמנו ולשאול מה החלק שלנו, האזרחים, במשברים האלה, ומה התיקון הנדרש בחברה האזרחית כדי שנצליח להתאושש ולהתחדש.
נפתח בקצוות: מי שלא מכירים בקיומו של משבר ממשי בתחום הזה, לעומת מי שמיואשים מן האפשרות לתקנו. מן הצד האחד עומדת איריס חיים, אימו של החטוף יותם חיים, שהצליח כזכור להיחלץ מהשבי אבל נהרג בטעות על ידי חיילי צה"ל שחשבו אותו למחבל. חיים לא מקבלת את עצם תחושת המשבר: "אני רואה בחברה הישראלית חברה עם ערבות הדדית חזקה שאין כמוה בעולם. אני מאוד גאה להיות ישראלית, ובוודאי לא מגדירה את החברה שלנו כבעיה. יש בתוכה בעיות אבל זה קיים בכל מקום, אפילו במשפחה. אנחנו קיימים כמדינה רק 76 שנים, חיים במקום שיש בו הרבה אתגרים, ונכון שעוד לא לגמרי למדנו איך להתמודד איתן במשותף. אבל ב־7 באוקטובר התלכדנו מחדש, ויש לי הרבה תקווה ואמונה בחברה שלנו. לדעתי אין שום מקום בעולם שיש בו חברה כל כך עוצמתית, ונכון שבגלל הדעתנות והעוצמה שלנו אנחנו גם לא כל כך רוצים לוותר על העמדות שלנו. אז מתווכחים, ולפעמים גם מדברים לא כל כך יפה, אבל זה לא מה שמייצג אותנו. בתקשורת שמים יותר מדי דגש על הקצוות שלנו. אבל רוב עם ישראל הוא עם חזק ומאוחד.
"אספר לך משהו: נסעתי השבוע לדרום עם כמה אורחים שלי. בהתחלה נסענו לבית של יותם בכפר־עזה, ואחר כך לאתר הנובה. כשהגענו לנובה, ואני הרי כבר אדם מוכר, ניגשה אליי מישהי ששמעה פעם את ההרצאה שלי, וסיפרה לי שהיא הגיעה עם קבוצה 'לעשות לקט' באחד המושבים. פעם 'לקט' היה אחת ממתנות עניים. מה זה 'לעשות לקט' בימינו? לעזור למושבניקים לאסוף את מה שנשאר אחרי האיסוף הראשון, כדי שלא ילך לאיבוד. התחלתי לבכות", מספרת חיים, ובוכה שוב כשאנחנו משוחחים. "אנשים מבוגרים, מעל גיל 60, יצאו בקור ובגשם מכוכב־יאיר למושב עין־הבשור, כדי לקטוף עגבניות ופלפלים ולעקור עשבים שוטים. זה עם ישראל האמיתי, לא מה שאומרים בתקשורת.
"אז כל אחד בוחר לעצמו באיזו פרספטקיבה הוא בוחר לראות את החברה הישראלית. האם זו הפרספקטיבה של התקשורת, שבאמת אפשר להתייאש ממנה – או שמסתכלים על המציאות בשטח, שנותנת לך המון אופטימיות. אני לא רואה טלוויזיה, ובקושי צורכת חדשות. אז אולי אנשים יגידו שאני תמימה ורואה את הכול במשקפיים ורודים, אבל ככה אני חיה. אני מסתובבת במקומות של טוב, מקומות שבהם אנשים בוחרים לעשות טוב לאנשים אחרים, וזה מה שנותן לי כוח".
אבא שלי כבר לא שוטר
מן הצד השני עומד נעם לניר, פילנתרופ ופעיל חברתי ותיק, השותף זה שנים רבות למיזמים חברתיים שונים. הוא כבר לא מאמין באפשרות התיקון: "בניתוח שלי, הבעיה המרכזית שלנו, ובעצם של כל העולם המערבי, היא שבדור האחרון נוצרה אפשרות לצבור הון עתק במהירות שלא הייתה אפשרית אי־פעם. זה גרם לאנשים להירתע מעבודה בשירות הציבורי, ורצון להגיע לעולם היזמי ולצבור הון במהירות. כך שהאנשים היותר מוכשרים הגיעו לתחומים האלה, ומוסדות המדינה הוזנחו. כשאני הייתי ילד, הכרתי ילדים שאבא שלהם היה שוטר. היום אני לא מכיר שוטרים בסביבה החברתית שלי. כשהייתי ילד, האבות של כולנו היו אנשי צבא, היום רק מעטים בסביבתי הם כאלה. כשהייתי ילד, אימא מורה ואבא עובד מדינה היו מחזה נפוץ. היום ילדים משתחררים מהצבא וישר חושבים איך יעשו אקזיט".
בניתוח שלך זו בעצם בעיה שלא ניתנת לפתרון. ברגע שהאפשרות לעשות הון עצום קיימת, לא תוכל למנוע את בריחת המוחות לשם.
"נכון. אגב, היחידים שנותנים תשובה מסוימת למצב הזה הן החברות שהתרגלו לחיות כקהילות – החרדים וחלק מהדתיים־לאומיים. שם מקובל מאוד לשרת את הקהילה. שם להיות מורה, פוליטיקאי, עובד סוציאלי או איש צבא זו שליחות".
אז אולי הפתרון הוא לטפח חיים קהילתיים גם בעולם החילוני.
"איך תעשה את זה? ביישוב שלי, בני־ציון, אני בקושי מכיר את השכנים שלי, חוץ מאלה שילדיהם היו חברים של ילדיי. בכל העולם המערבי אתה רואה התפוררות חברתית. עצם הבחירה בטראמפ, או העובדה שהיחידים שהתייצבו מולו היו פרוגרסיבים קיצוניים, אלו שני ביטויים של התפוררות. וזו אמריקה שלפני שמונים שנה שלחה את מיטב בניה להציל את העולם במלחמה נוראה. ועכשיו, למרות שהמלחמה באוקראינה באמת מאיימת על מדינות אירופה, היא לא עושה כלום. אלה מדינות מפורקות, עם אוכלוסיות מהגרים ענקיות שלא נטמעות בתוכן".
אז אנחנו נידונים לראות בעיניים כלות את שקיעת הדמוקרטיה המערבית, בלי שנוכל לעשות משהו?
"יש למישהו ספק שזה מה שהולך לקרות? הנבחרת של טראמפ נראית לאנשים כאן כחלום ישראלי. אבל הוא ממנה כשר בריאות מכחיש חיסונים; כשר ההגנה איזה מטורף, וכתובע כללי מטורף אחר. גם אצלנו כבר משתלטים המטורפים, כמו שלמה קרעי שאומר שעם הרוב שיש לו אפשר לעשות הכול. ואתה יודע מה, אני מסתובב בארץ ושומע את המשפט הזה מהרבה מאוד אנשים: אנחנו הרוב, ואנחנו נחליט מה שאנחנו רוצים. אם ראש הממשלה רוצה לפטר את ראש השב"כ כי הוא לא נתן לו פטור מהעדות במשפט, וזה עובר בשתיקה, אז אתה חושב שתישאר פה דמוקרטיה?"
אין מה לעשות ביחס לקיטוב בתוכנו?
"זו מלחמה בטחנות רוח. זה לא שאני לא עושה, אבל כל הזמן עם תחושה שבעצם אין לזה עתיד. למה אני ממשיך? כמו שאנחנו נושמים, למרות שאנחנו יודעים שבסוף נמות. אבל בינתיים אנחנו מנסים להאריך ככל האפשר את משך החיים.
"יש כאן עוד מרכיב חשוב: הפופוליסטים למיניהם חיים מלייקים ותגובות ברשת, וזה מסוכן מאוד. את הרשתות עצמן אי אפשר לרסן. הקצב שבו הן צומחות הוא לא ייאמן. אילון מאסק הוא כבר עכשיו האיש העשיר בעולם, אז מישהו יוכל להגביל אותו? ונניח שתצליח, לא יקום אחד חדש? קראתי השבוע פיד של חבר כנסת שפעם הערכתי מאוד והיום אני לא מסוגל לדבר איתו. היה לי עצוב לקרוא את זה. כמה שנאה ורעל, איזו לשון ארסית ודורסנית.
רס"ן במיל' דוד שרז, ממייסדי תיקון 2024: "הדור שלנו הרבה יותר היברידי ומורכב: הוא גם מסורתי, גם אם הוא אשכנזי. זה דור שאוהב את הארץ ואת האדמה. חוץ ממטורללים פרוגרסיבים ונוער גבעות, אני מאמין שרוב החילונים ורוב הדתיים־לאומיים הם בני ברית אמיתיים"
"זה משפיע על כל התחומים. בהתחלת המלחמה סיפרו לנו בצהלה גדולה איך פוטין צריך לשלוח צבא כדי לגייס 300 אלף חיילים, ואילו אצלנו התגייסו 300 אלף בהינף יד. אבל היום, שנה אחרי, אין לנו סיכוי לגייס 300 אלף. הסיפור של המילואים נגמר. הבן שלי גמר את הסבב שלו, ארז מזוודה, והוא כבר לא יחזור בזמן הקרוב. הדור הזה מלא באנשים מצולקים שראו את החברים שלהם מתים על פארש. גיא בן־הרוש היה לוחם עם הבן שלי. יום לפני שהוא נהרג בלבנון, הבן שלי ישב ועודד אותו כי הם היו חברים מהצבא. גיא אמר לו שהוא שחוק וגמור, אבל אמרו לו שאין ברירה כי לא נשארו עוד צמדים של כלבים וכלבנים. אז הוא הלך, ויום למחרת נהרג. אם בימים שבהם נהרגים אנשים בלבנון ראש הממשלה נותן מופע של 9 דקות על פלדשטיין, מופע שכולו שקרים וסתירות – איזה אמון אתה רוצה שיהיה בהנהגה?
"אז נכון, הציונות הדתית אולי לא מאמינה בהנהגה אבל מאמינה בעם, וגם יש שם איזו אווירה קהילתית שלא מאפשרת השתמטות. אתה לא יכול להסתובב באלקנה או בעפרה כשאנשים מגויסים ואתה לא. אבל במקומות אחרים זו כבר לא בעיה. אנחנו עומדים היום על 60־65 אחוזי התייצבות למילואים. ככה אי אפשר להמשיך".
לצאת מתיבות התהודה
בין שני הקצוות האלה עומדים מאות, אולי אלפי, פעילים בארגונים שונים שצצו בשנתיים האחרונות, שבהחלט מכירים בקיומה של בעיה אבל לא התייאשו מהאפשרות לתקנה. אחת מהן היא עטרה כהן מעפרה, פעילה ב"רבעון הרביעי" ובתנועת "תיקון 2024" גם יחד: "הקיטוב מתבטא בחוסר היכולת שלנו להתייחס לדברים באופן ענייני", היא מאבחנת. "הכול נמדד ב'משלנו או לא משלנו'. זה יוצר חוסר אמון, כמו שראינו ברפורמה המשפטית; חשדנות הדדית שלא מאפשרת שיח ועבודה משותפת. האמת היא שזה לא ייחודי לנו, זה קורה בשנים האחרונות בכל העולם המערבי. בעיקר בגלל הרשתות החברתיות, שיוצרות תיבות תהודה שגורמות לכל קבוצה להשתבלל בתוך עצמה.
"כבסיס לתיקון, התחברתי לרעיון של 'הרבעון הרביעי' – לצאת באופן מכוון מתיבות התהודה, ולהפגיש אזרחים ממחנות שונים כדי לראות את הכאב ההדדי ולעשות דברים ביחד. אין לזה תחליף. צריך להקיף את עצמנו באנשים ממגוון עמדות ומחנות, ולהיאבק באלה שרוצים להרוויח מהקיטוב הזה. וצריך גם לזכור שבשנה הזו החברה האזרחית גם התגלתה במלוא תפארתה. ברגע האמת שמנו הכול בצד והתלכדנו, כך שבסך הכול אני אופטימית. נכון שבהמשך חזרו גם הקיטובים, אבל כשהבסיס חזק, יש לאן לחתור.
"בסוף יש הרבה מאוד אנשים שמלכתחילה לא מעוניינים בקיטוב, וצריך לתת להם קול חזק במרחב הציבורי, שיהיה קול נגדי חזק לקול המקטב. גם מהבחינה הזו אני אופטימית. אנחנו רואים גידול משמעותי במספרים שמגיעים לערבי הסלון ולפעולות של 'הרבעון', וזו גם הסיבה שאחרי תקופת פעילות קצרה ב'תיקון 2024' חזרתי בעיקר לפעילות ב'רבעון'. בסוף אין תחליף למפגשים האישיים הישירים, כמו ש'הרבעון' מקיים".
בני זוג או אחים
חגי לובר הוא מייסד ומנהל תיאטרון "אספקלריא", שמוכר בשנה האחרונה בעיקר כאביו של סמ"ר יהונתן לובר שנפל ברצועת עזה. מאז הוא הפך לפעיל חברתי נגד הקיטוב ולמען השבת האחדות לחברה הישראלית. לדעתו, "הבעיה מתחילה בחוסר הסבלנות, או אפילו בחוסר האמונה שהבעיות הגדולות של החברה הישראלית יכולות להיפתר במשותף. ברגע שיש ייאוש, מופיעה גם חוסר הסובלנות. קח אפילו בעיה מקומית כמו מהגרי העבודה בתל־אביב. אפילו לגביה אין לנו יכולת להגיע לפתרון מוסכם. למה זה קורה? זה מתחיל בתחושה שמשהו בסיסי באחווה נסדק, ולכן הבעיות נראות בלתי פתירות, למרות שהן לא כאלה. זה כמו זוג נשוי שבאופן טבעי יש ביניהם מתחים, מעצם היותם בני אדם שונים. אבל ברגע שהיעד והמטרה ברורים ויש אהבה ואחווה, יש גם יכולת לפתור את הבעיות. לכן, בתחילת הנישואים תמיד קל יותר לפתור את הבעיות; בהמשך זה הופך ליותר קשה".
למה לדעתך הקיטוב התפרץ דווקא בשנים האחרונות?
"אני חושב שבעיות הביטחון משפיעות מאוד. החלום של כולנו היה החזון ההרצליאני של 'מקלט בטוח', וככל שהמקלט הפך להיות פחות בטוח, כך נעשינו יותר מתוחים ועצבניים. בנוסף, התייאשנו מהניסיונות לפתור את בעיות הביטחון – אם באמצעות הצבא וההתיישבות מצד אחד, או דרך תוכניות השלום מהצד השני. כשהחלומות האלה נשברו זה יצר ייאוש, והייאוש החריף את הקיטוב. הרשתות החברתיות מצידן תרמו לאפשרות ליצור זהות חלופית, סקטוריאלית, לזהות הלאומית המשותפת".
את בסיס הפתרון הוא רואה קודם כול בהחלפת מודל הקשרים בין המחנות בחברה הישראלית: "קודם דיברתי על מודל הזוג הנשוי, אבל האמת היא שהמודל הנכון הוא המודל של אחים באותה משפחה. זוג יכול להתגרש, אבל אחים לא יכולים להיפרד אחד מהשני. ולעם ישראל יש בוודאי אופי של משפחה, כי באנו ממשפחה אחת ולא מחברת מהגרים שהתחברה באופן מלאכותי. הזהות הזו בהחלט קיימת עמוק בתוכנו, והמלחמות לצערי עוזרות לנו לחשוף אותה.
"צריך גם להגדיר נכון יותר את יעד האחדות. אחדות זו לא אהבה, ובוודאי לא אחידות. אני בעד שונוּת, הבעיה קורית כשהשונות הופכת לסמן הזהות הבולט ביותר. בעיניי, ההגדרה של האחדות שעליה יש להיאבק היא היכולת לשתף פעולה למרות המחלוקות, כדי להגיע לתוצאות משותפות".
כדי להשיג את היעד הזה, לובר מצביע על שלושה צעדים שצריכים להיעשות באופן מיידי: "האחד הוא עיצוב חזון משותף שנובע מהמכנה המשותף. לו אני שר החינוך, בזה הייתי מתמקד: טיפוח המקור ההיסטורי המשותף, האמונה הדתית המשותפת, שפה, תרבות, ארץ. ברור שכל זה לא יוביל בהכרח לחזון משותף, אבל אלו נתוני פתיחה חשובים, שאיתם צריך לעבוד. זה נותן סיכוי ומוטיבציה לעבוד. אם היינו חברת מהגרים שאין לה מכנה היסטורי משותף, הסיכוי להגיע לחזון משותף בוודאי היה נמוך יותר. האופטימיות שלי מבוססת על ההערכה שרוב העם אכן חש בסיס תודעתי משותף, ולכן גם לחזון המשותף היה סיכוי גדול עוד לפני המלחמה, ובוודאי שהמלחמה הדגישה עוד יותר את המכנה המשותף.
"הדבר השני הוא יצירת בלמים שיגבילו את משמעות ההבדלים בינינו. בלם חשוב אחד זו 'אמנת אי ההסכמה': מה נמצא מחוץ לתחום. בעיניי, למשל, סירוב פקודה וחסימת כבישים הם מחוץ לתחום. ויש גם דברים שפחות ניתנים להגדרה משפטית אבל צריך להסכים עליהם וולונטרית, כמו התנגדות לקריאה להוציא כספים מהארץ.
ד"ר יואב הלר, הרבעון הרביעי: "אומרים לנו 'אתם מטשטשים. ישראל זקוקה להכרעות חשובות, ואתם מדברים על אחדות'. גם אנחנו בעד הכרעות, אבל אנחנו חושבים שההכרעה צריכה לבוא מתוך רוב מקסימלי ובעיקר מתוך תודעת שותפות"
"והדבר השלישי שנידרש לו, לפחות בשנים הקרובות, הוא יצירת מנגנוני הכרעה מאוזנים, גם בגלל שהעם פחות או יותר נחצה לשניים בשורה של נושאים מרכזיים. אני נגד הכרעות ברוב של 61, אפילו לא ברוב של 64, בנושאים היותר מקוטבים בינינו. מנגנון אחד זה קביעה של רוב מיוחס להכרעות מאוד שנויות במחלוקת. פחות חשוב לי אם זה יהיה 75 ח"כים או 80 ח"כים, העיקר העיקרון. וחוץ מזה, צריך גם לנסות ולבנות מנגנונים חיצוניים למערכת הפוליטית, שיוכלו לקבל הכרעות מקצועיות לפחות בחלק מהנושאים הבעייתיים; משהו דומה לוועדת סל התרופות, או למועצה לתרבות ואמנות".
קרבות בוץ
רס"ן במיל' דוד שרז, לשעבר קצין בקבע ויזם הייטק, הוא אחד המייסדים של "תיקון 2024", תנועה שקמה בעקבות המלחמה ומבקשת לתקן את הבעיות הגדולות של החברה האזרחית. לשרז יש ניסיון בתיקון חברתי: הוא יזם בעבר סטארטאפ חברתי שנועד "להפוך שכונות פריפריה בערים לישובים קהילתיים" (הפיילוט התקיים בשכונת שפירא בתל־אביב). מזה כמה שנים הוא פועל גם לשילוב חרדים בצבא ובשוק העבודה, והוא חבר הוועד המנהל של עמותת "משמר התורה" שהקים הרב דוד לייבל, שעוסקת בהקמת ישיבות הסדר חרדיות.
בשיחה איתו מגלה שרז שיוזמותיו כבר התקדמו שלב: מ"תיקון 2024", שתישאר פעילה בשדה החברתי, הוא כבר שותף בהקמת תנועת "אל הדגל", שמטרתה המפורשת היא שינוי פוליטי (אירוע ההשקה אמור להתקיים ביום שישי הבא, 6 בדצמבר).
"אני משרת במילואים מאז 7 באוקטובר, ומה שהבנתי במלחמה הוא שאם אני מוכן לסכן את החיים שלי בבוץ של עזה ולבנון, אז ראוי שאהיה מוכן לפעול גם בבוץ של הפוליטיקה", אומר שרז. "עכשיו מגיע הדור שלנו, בתחושה שאין לנו מה להפסיד. המדינה בסכנה קיומית. החברה מקוטבת ומפולגת כמו שלא הייתה אף פעם, ומצד שני זו גם חברה מופלאה.
"אני קורא למלחמה הזו 'מלחמת ההתעוררות של החברה הישראלית'. אנחנו באים לבטא עכשיו דור חדש של ציונות, דור שמשוחרר מהמחנאות הפוליטית ומתגייס לטובת העם כולו. אנחנו עומדים מאחורי הקמפיין 'כל העם צה"ל'; כתבנו הצעה לחוק יסוד שירות, שנועד להביא למצב שבו כל נער ונערה בישראל יחויבו לשירות כלשהו. יעשו – יקבלו את מלוא הזכויות; לא יעשו – יהיה להם מאוד לא נעים. ובתוך זה אנחנו גם אומרים שאנחנו מאוד מעריכים את לימוד התורה כערך לאומי מרכזי, ואפילו חושבים שהמדינה צריכה לקחת אחריות על זה ולדאוג שלימוד התורה יוכל להתקיים ולשגשג. הייתי אומר כך: מדינת ישראל צריכה להחליט אם היא רוצה להמשיך להיות 'שכונה', שבה כל אחד עושה מה שהוא רוצה ולוקח מה שהוא יכול – או שהיא מעצמה, שבה הכול מוכרע בהחלטות לאומיות, מהתיישבות ועד לימוד התורה".
בעיני שרז, "החברה הישראלית סובלת מכמה בעיות יסוד, שקשורות ביניהן. מצד אחד יש חוסר אמון משווע בין האזרחים ובין כל מערכות השלטון. יש הבדלים בין קבוצות שונות לגבי המערכות שאין להן אמון בהן, אבל הסך הכול הוא חוסר אמון טוטאלי. יש לנו דור שלם של בעלי תפקידים שכשלו, בכל המערכות. יכול להיות שיש והיו להם כוונות טובות, אבל הם כשלו והם יצטרכו ללכת הביתה.
"שנית, יש לנו בעיה אמיתית כאשר מערכות השלטון שמות אג'נדה מחנאית ואישית לפני טובת המדינה. וזה לא בגלל שמדובר באנשים רעים במהותם, אלא שכל המערכת בנויה לכיוון הזה; גם השיטה הפוליטית, גם התקשורת. אנחנו אומרים שצריך להגדיר מטרת־על למדינה, שהיא קיומו ושגשוגו של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ומשם הכול צריך להיגזר. כל רעיון שמתיישב עם עקרון־העל הזה ראוי להיבחן ברצינות. אבל במדינה ציונית לא מאפשרים למגזרים שלמים להשתמט משירות, ולא מעבירים כסף לאויבים אלא מקשיבים לכוונות שלהם, מתייחסים אליהן ברצינות ופועלים בהתאם".
התיקון הפנימי, הוא אומר, יבוא מהגדרת המטרה המשותפת והסיפור המשותף. "יש לנו תוכנית למערכת החינוך שאומרת שלכל סוגי המערכות – הדתית, החרדית, הערבית והחילונית – צריכה להיות קומת גזע משותפת, שרק מעליה יבואו הענפים הספציפיים. זה אומר תוכנית לימודים בסיסית משותפת, שתהיה תנאי לקבלת תקצוב מהמדינה. לא ייתכן שהמדינה תתקצב מערכות חינוך שלא מקבלות את הנרטיב הבסיסי של מדינה יהודית ודמוקרטית. לגבי המגזרים הלא־ציוניים – אני לא מצפה מהם שיהפכו לציונים, אבל לכל הפחות שיהיו נאמנים למדינה. כך גם לגבי חוק השירות שאמור לחול על כולם. מדינת ישראל לא מסוגלת להתקיים בלי שירות של האזרחים. אז אני לא אכניס לכלא את מי שלא ישרת, אבל גם אין סיבה שאני אסבסד לו לימודים בישיבה או באוניברסיטה.
"יש המון עבודה גם ביחס למנהיגות הציבורית. אני מסתובב בכל הארץ, וברור לי שהמנהיגות הרוחנית, התרבותית והאקדמית צריכות לשנות כיוון ולדבר את המחויבות לכלל. אנשים איבדו את האמונה שלהם בעתיד החברה. אנחנו מחזירים את התקווה והאמונה שאפשר להיות שונים, ובמקביל עם בסיס משותף ודיאלוג מכבד".
גם בתוך הציבור הציוני והמשרת יש מחלוקות קוטביות.
"לדעתי, המחלוקות האלה באות לידי ביטוי בעיקר ברשתות החברתיות. בציבור הרחב, ההבדלים לא כאלה גדולים. רוב הציבור הציוני מבין שהשיקול הציוני הפרקטי הוא שצריך להוביל: לא פוסט־ציונות, וגם לא משיחיות דתית. אבל היום לציבור הגדול הזה אין ייצוג פוליטי, כי הפוליטיקאים עובדים בעיקר בלהנציח את כהונתם ולזכות בעוד קדנציה, ולשם כך נוח להם לייצר אויבים במחנות האחרים. בסוף, רוב הציבור רוצה רפורמה במערכת המשפט, אבל לא את הרפורמה של יריב לוין. ורוב הציבור בוודאי רוצה שירות של כלל האזרחים, וזה לא מה שהוא מקבל. אז כל הפוליטיקאים הקטנים, שהפכו כל דבר לפוליטיקה קטנה, יצטרכו לעוף לנו מהחיים: נתניהו, בן־גביר, יאיר לפיד או יאיר גולן. כל הדור הזה צריך ללכת הביתה. הדור שלנו הרבה יותר היברידי ומורכב מהם: הוא גם מסורתי, גם אם הוא אשכנזי. זה דור שאוהב את הארץ ואת האדמה. חוץ ממטורללים פרוגרסיבים ונוער גבעות, אני מאמין שרוב החילונים ורוב הדתיים־לאומיים הם בני ברית אמיתיים".
אתה חושב שהם יכולים ליצור פתרונות מוסכמים גם לשאלות המעשיות? עתיד יהודה ושומרון, למשל?
"ישבתי בשיחה באיתמר על תוכנית ההתיישבות שצריכה להיות למדינה. היום כל אחד מתיישב איפה שבא לו, אבל צריכה להיות לנו תוכנית לאומית, לא רק ביו"ש אלא בכל המדינה, כשהשיקול המרכזי שלה צריך להיות ביטחוני ודמוגרפי, לא שיקול גאולי. אנחנו צריכים להחיל ריבונות בכל מקום שאנחנו זקוקים לו לצורכי ביטחון ושלא יסכן את הרוב הדמוגרפי שלנו. אחרי שנשרטט תוכנית כזו, אני מאמין שחבריי בציונות הדתית יביאו בעצמם את נערי הגבעות להתכנס בגבולות שנשרטט.
"אני איש חזון, לא קומבינטור. אני שואל את עצמי איך ניראה בעוד 100 שנה, כשיהיו פה כפול פלסטינים, כפול חרדים, ובכלל אוכלוסייה בגודל כפול מהיום. מהעתיד הזה אני צריך לגזור לאחור את התוכניות שלי היום. ואני לא יפה נפש. אם יהיה צורך ביטחוני, אני אעיף גם מיליון פלסטינים. מצד שני, אם האויב שלי יהיה מוכן לשבת איתי להסכם ולנורמליזציה, ואני אגבה את זה בערבויות ביטחוניות, אהיה מוכן גם לוויתורים".
צור ישראל, ריבון העולמים
הוותיק ביותר בשדה השינוי החברתי מבין בני שיחי, ולפי רוח הדברים ששמעתי מהם כנראה גם נתן השראה והשפיע על רובם, הוא ד"ר יואב הלר, לשעבר מנכ"ל "מעוז", עמותה שמקיימת תוכניות העשרה ומנהיגות לפעילים בשדות השונים של החברה הישראלית. בשנים האחרונות, עוד לפני המהפכה המשפטית והמלחמה, הלר התמקד בהקמת וניהול "הרבעון הרביעי", תנועה ששמה לה למטרה את תיקון החברה, עוד לפני שזו בכלל הכירה בצורך בתיקונה.
מבחינת הלר, לב הבעיה הוא "הקיטוב הרגשי הגדול בחברה שלנו. הקיטוב הזה עצמו הוא תוצר של חוסר־אמון עמוק, שהוא תוצר של קריסת האתוסים המשותפים ותהליך סקטוריאליזציה של החברה. זה גם תהליך של היעדר התחדשות של האתוסים המשותפים. אי אפשר רק לחיות את ההווה, כי אז החולאים מתחילים לצוץ והופכים לעיקר. מצד שני, לא עבדנו על חידוש האתוסים המשותפים והושפענו ממגמות עולמיות של חוסר אמון. התוצאה היא צמיחת פוליטיקת זהויות, שמקצינה את היסודות השונים ופוגעת באתוס המשותף.
"בנוסף, יש לנו בעיה מהותית קבועה עם שני ציבורים שהולכים וגדלים, החרדים והערבים, שמלכתחילה לא שייכים לאתוס הציוני המשותף, והם לגמרי בעניין של תפיסה מגזרית. לוואקום של הסיפור הלאומי המוזנח נכנסו הסקטורים, ונכנסנו למלחמה פנימית שבה כולם מרגישים שהם מפסידים, כי המקום של כולם נמצא בסכנה אם קבוצות אחרות ינצחו. הפרויקט הגדול הוא לבנות עכשיו מחדש את הסיפור הישראלי המשותף, באופן שיכיל גם את המרכיב האינדיווידואלי וגם את הזהות הרב־תרבותית שהזנחנו בעבר".
היעד הזה, אומר הלר, בא ליד ביטוי באופני פעילותה של הרבעון הרביעי: "אנחנו מבינים שלפני התיקון, צריך קודם כול להוריד מתחים ותחושות קיטוב. את זה אנחנו עושים באמצעות כמה שיותר מפגשים ישירים בין אנשים מקבוצות שונות. את המוטו הרעיוני של המפגשים האלה לקחנו מהרב יונתן זקס: 'פוליטיקה של קורבנות חיה בעבר; פוליטיקה של תקווה מכוונת לעתיד'. אנחנו חייבים להתמקד בפעילות שמבטאת בנייה משותפת, ולא שקיעה בהאשמות על העבר.
"בשלב השני, אנחנו צריכים גם לכתוב סיפור ישראלי משותף חדש. זה מה שעשינו לאורך השנה האחרונה, במקביל למפגשים הישירים. קיימנו סמינרים רעיוניים שגם בהם השתתפו אלפי ישראלים, וביקשנו מכל אחד שיגדיר מה חשוב לו שיהיה בסיפור של מדינת ישראל. לכל פורום כזה הבאנו חלקיקים של טקסט יסוד פוטנציאלי שחיברנו, ואנשים פירקו לו את הצורה. התוצאה הסופית היא טקסט של ארבעה עמודים, שכבר מופיע באתר שלנו. דוגמה לדיון: ממש לקראת הסוף היה לנו דיון בין חילונים לחרדים איך להתייחס במסמך לא־לוהים. בסוף הגענו להסכמה על הביטוי 'צור ישראל', כמו במגילת העצמאות. ואז הגיעה קבוצה מסורתית מירוחם, ואמרו שזה לא מספיק להם. הם רצו את הביטוי 'ריבון העולמים'. בדקנו שאין אף קבוצה שלא יכולה לחיות עם הכינוי הזה, וקיבלנו אותו.
"באותו אופן ביקשנו לעצב גם את כללי המשחק של שיטת המשטר שלנו. יצרנו נוסח בסיסי משלנו, ועכשיו נוציא אותו למשוב לאלפי הפעילים שלנו. הבנו שלא מספיק חזון משותף, צריך גם כללי משחק כדי שאנשים לא יחששו שבאמצעות הפרוצדורה הולכים לפגוע בדברים שיקרים להם. התוצאה היא שאנחנו מעצבים גם שיטה וגם תוכן על ידי אלפי אנשים שהרגישו שותפים וצברו כוח. וזה בסיס לתנועת המונים שתעצב פוליטיקה של תקווה".
להתחיל מלמטה
לא במקרה משתמש הלר במילה שהפכה מגונה, "פוליטיקה". הוא ותנועתו הבהירו עוד מתחילת הדרך שפניהם להשפעה על המערכת הפוליטית, "אם כי לא בהכרח כמפלגה". בעניין זה הם התמודדו עם מחלוקת מול חלק ממשתתפי הדיאלוג: "כמה מאנשי הציונות הדתית, כמו הרב אורי שרקי, טענו שאחדות זה טוב וחשוב למערכת החברתית, אבל במערכת הפוליטית יש צורך בהכרעות. מבחינתנו, זו בדיוק התזה שאנחנו כופרים בה. בגלל שאנחנו במצב של השתנות בסיסית, ממש 'ציונות 2.0', אנחנו צריכים לבוא גם להכרעות שאכן צריכות להתקבל במערכת הפוליטית מתוך אנרגיה של שותפות. אחרת, נתפרק מבפנים.
"איך עושים את זה? קודם כול ברור שצריך ליצור ממשלות רחבות, שיפעלו מתוך הסכמה רחבה. אבל כבר למדנו שזה לא מספיק. גם ממשלת נתניהו־גנץ הראשונה הייתה ממשלה רחבה, אבל לא הייתה בה הסכמה רחבה. לכן החשוב ביותר הן האנרגיה והמוטיבציה של השותפות. זו אנרגיה שאומרת: העשור הקרוב מיועד לבניית הקומה הבאה של המדינה. לכן דרוש פה כוח מרכזי – לא משנה אם מפלגה אחת או שלוש מפלגות – שהאנרגיה שלו תהיה לייצר מיינסטרים ישראלי של סיפור משותף. אומרים לנו: אתם מטשטשים. ישראל זקוקה להכרעות חשובות, ואתם מדברים על אחדות. גם אנחנו בעד הכרעות, אבל אנחנו חושבים שההכרעה צריכה לבוא מתוך רוב מקסימלי ובעיקר מתוך תודעת שותפות, מתוך אנרגיה של בנייה משותפת ולא של הרס המחנה האחר".
ממשלה רחבה זה עניין טכני, שאפשר להסכים עליו בקלות יחסית. איך מייצרים "תודעת שותפות"?
"בדיוק לשם כך הקמנו את 'הרבעון הרביעי', כי ידענו שמהפוליטיקה זה לא יבוא. לא כי הפוליטיקאים רעים, אלא כי את תודעת השותפות צריך לבנות מלמטה, ולעצב ברוחה את הפוליטיקאים של הדור הבא. איך עושים את זה? גם באמצעות הפחדה של מה יקרה אם לא תהיה תודעה כזו, אבל בעיקר מתוך ראיית הפירות החיוביים שלה".
לגופו של עניין אומר הלר: "אני מבין שלאורך זמן יישארו בישראל ארבע מערכות חינוך סקטוריאליות, אבל חייבים לתמרץ לימוד משותף של התכנים הלא־סקטוריאליים". בניגוד לשרז, שמסתפק בתוכנית לימודים משותפת שתילמד בנפרד, הלר שואף ל"מינימום של 40% תכנים משותפים, שגם יילמדו במשותף".
נראה שקל יחסית יהיה לרתום לכך את המחנות הציוניים – החילוני והדתי. איך תרתום לזה את החרדים והערבים?
"קודם כול זה לא יהיה פשוט לשלב גם בין הציונים. הרי לא החרדים והערבים הם שיצרו פה את אווירת הקיטוב. לכן, לאנשים שאומרים לי שאנחנו משכנעים את המשוכנעים, אני אומר: אדרבה, קודם נשכנע אותם, נהיה 60%, ואז נוכל לפעול גם בקרב האחרים. חוץ מזה, לפי התרשמותי מהסתובבות ברחבי הארץ, לפחות רבע מהחרדים ורבע מהערבים יכולים להסכים מחר בבוקר על התוכנית שלנו, אם היא תבטיח להם שותפות הוגנת ביחד הישראלי, כשבמקביל הם לא נתבעים לאבד את זהותם הייחודית. מטבע הדברים, אנחנו יותר מצליחים בזה עם החרדים מאשר עם הערבים, וכבר היום 6% מהפעילים שלנו הם חרדים.
"להערכתי, גם אצל החרדים וגם אצל הערבים יש בשלות רבה להשתלב ביחד הישראלי. אבל הם רוצים לוודא שיש לתוכניות האלה היתכנות פוליטית, כדי שלא ייצאו קירחים מכאן ומכאן: יפסידו את הזהות הבדלנית העכשווית שלהם, לטובת איזה יחד לא ברור שהיתכנותו לא ברורה. לכן אני חושב שצריך לבנות קודם על החילונים, הדתיים והמסורתיים. החרדים והערבים יצטרפו רק בשלב השני, אם יהיה ברור שהתוכנית הצליחה".
לסיכום, אומר הלר: "המלחמה יכולה להיות גם הזדמנות, כי מצבי משבר בכלל הם גם הזדמנות למשהו חדש. יש היום תודעת משבר, מקומית וגם עולמית. הדמוקרטיה הליברלית הגיעה לתקרת הזכוכית שלה ביכולת לייצר תודעת שותפות. דווקא מדינת ישראל, שחטפה את מכת 7 באוקטובר, וברוב הציבור שלה יש עדיין ניצוץ ציוני, יכולה לצאת מכאן לתקופה של התחדשות. זה הזמן להתרומם לגודל השעה. אנחנו חורשים את הארץ, מטפחים מנהיגות מקומית, ואני מאמין שבהדרגה אנחנו מתקרבים גם להשפעה על המערכת הפוליטית".
