שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, מיכל אגמון גונן, קיבלה את ערעוריהם של ארבעה מבקשי מקלט, בני זוגם וילדיהם, על החלטות בתי הדין לעררים בעניינם. בתי הדין קבעו בארבע החלטות שונות, כי בהתאם לנהלי רשות האוכלוסין, בני זוג של מבקשי מקלט שבקשת המקלט שלהם לא הוכרעה, וכן ילדיהם של זוגות כאלו, אינם זכאים למעמד במדינת ישראל. רק מבקש מקלט שהוכר רשמית כפליט רשאי להגיש בקשה במסגרתה יוכר קשר זוגי שיצר בישראל, ויינתן לבן הזוג ולילדים מעמד המאפשר את שהייתם בישראל. בתי הדין לעררים הכירו אמנם בזכות לחיי משפחה של אותם מבקשי מקלט, אך קבעו כי זו ניתנת למימוש גם במדינות המוצא של בני הזוג. בחלק מהמקרים אף נקבע כי בקשת המקלט לא תפקע, ובמידה ומבקש המקלט ייפרד מבן הזוג הזר הוא יוכל לשוב ארצה ולא יורחק. אולם, השופטת אגמון גונן קיבלה כאמור את הערעורים, וקבעה שמאחר ומדובר במבקשי מקלט השוהים בישראל שנים ארוכות, ורשות האוכלוסין נמנעת מלהכריע בבקשות המקלט שהגישו לגופן, זכאים בני הזוג והילדים השוהים בישראל שלא כחוק ל"השוואת מעמד" עד לקבלת החלטה בבקשותיהם של מבקשי המקלט.
את פסק הדין פתחה השופטת בציטוט מספרו של הסופר היהודי פרנץ קפקא, המשפט: "כאן לא יכול איש מלבדך לקבל את רשות הכניסה, כי השער הזה רק בשבילך נועד. עכשיו אני הולך וסוגר אותו". בהמשך אף עשתה שימוש בשורה משירו של אלתרמן "אנשי העלייה השניה", ותיארה את מבקשי המקלט כמי שהגיעו לישראל "עלמים צעירים ועלמות צעירות עם צרורות זעירים" אך ציינה כי "המשורר התייחס בשירו לחלוצים ולא לפליטים". לדבריה, "רבים ממבקשי המקלט שהגיעו לישראל צעירים ורווקים… רוקמים זוגיות ומקימים משפחות, לעיתים, כמו בערעורים שלפניי עם זרים אחרים בישראל. במהלך תקופה ארוכה זו, בה נמנעת הרשות מלהכריע באלפי בקשות מקלט התלויות ועומדות לפניה, היא מונעת מהם לקבל זכויות אשר מי שמוכר כפליט זכאי להן, בין היתר לחיות עם משפחתם בישראל. אי הכרעה בבקשות המקלט היא זו המותירה את מבקשי המקלט במעמד זה, נעדרי זכויות כמעט, ומונעת מהם להגיע למעמד של פליטים מוכרים הזכאים לתושבות ארעית. הכרעה שהרשויות נמנעות מלקבל".
בפסק הדין קבעה השופטת כי לנוכח המחדל באי קבלת החלטה בבקשות המקלט, המדינה חייבת לדון לגופן בבקשות למתן מעמד לבני הזוג ולילדים. וזאת על אף שלפחות בשלושה מתוך ארבעת המקרים מדובר בבני זוג ששהייתם בישראל הייתה בלתי חוקית לאחר שתנאי אשרת העבודה שלהם בישראל פקעו. "הרשות טוענת כי אמנת הפליטים מקנה זכויות אך לפליטים מוכרים ולא למבקשי מקלט בתקופת הביניים. כפי שציינתי לעיל, אכן האמנה קובעת הוראות לגבי פליטים, מתוך ההנחה שטיפול בבקשות המקלט יארך זמן קצר בלבד. עם זאת נציבות האו"ם לפליטים, ממליצה לתת זכויות למבקשי מקלט גם בתקופת הביניים. היקף הזכויות, כפי שהבהרתי לעיל, אינו מוגדר בישראל למרבה הצער. בנוסף, כאשר מדובר במצב הדברים בישראל, בו הרשויות נמנעות מהכרעה בבקשות מקלט במשך למעלה מעשור, יש לראות, לעניין זה, את הוראות האמנה לעניין פליטים, כחלות גם על מבקשי מקלט. כיון שהמדינה היא זו ששולטת בלוחות הזמנים ובמועד ההכרעה בבקשות המקלט, היא אינה רשאית לטעון כי אינה מחויבת במתן הזכויות שמקנה אמנת הפליטים לפליטים מוכרים, כיון שלא קיבלו מעמד זה אך בשל מחדליה שלה. על כן, להלן, אעסוק בחובות שמטילה האמנה או מוטלות מכוחה על פליטים", קבעה השופטת בפסק הדין.
"אמנת הפליטים והפרוטוקול אינם מתייחסים במפורש לזכות לחיי משפחה (ואף לא לזכויות חברתיות אחרות), אך בהמלצות של הוועידה בה התקבלה האמנה, נקבע כי הזכות לאחדות המשפחה היא זכותו הבסיסית של הפליט, והוועידה המליצה לממשלות העולם לשמור על אחדות משפחתו של הפליט ולנקוט בצעדים הנדרשים להגן על משפחתו של הפליט", הוסיפה וציינה השופטת אגמון גונן.
בנוסף על כך קבעה השופטת, כי החלטות בנוגע למבקשי מקלט שלהם ילדים יש לקבל גם על פי עקרון טובת הילד, "על הרשות להבטיח שטובת הילד תהא שיקול ראשון במעלה בכל הצעדים או ההחלטות לגבי מבקשי מקלט שלהם ילדים. כך ככלל, כך גם בערעורים שלפניי. באחריותה להעריך את ההשפעה האפשרית של קבלת ההחלטות על הילד ולהוכיח שזכויותיו כובדו. חובה זו כוללת את הזכות לחיי משפחה ואת השמירה על אחדות המשפחה המתחייבת מטובת הילד. בשלושה מתוך ארבעת הערעורים שלפניי, יש לבני הזוג ילדים שנולדו בישראל (ובמקרה של נביאט חלק מהתא המשפחתי כולל ילד נוסף שהגיע עם אמו המערערת). במקרים אלו, לצד הזכות לחיי משפחה, יש לבחון מהי טובת הילדים, הרשות לא עשתה כן במקרים שלפניי בהם מעורבים ילדים".
"על הרשות, קודם שהיא בוחנת בקשות הנוגעות ומערבות ילדים, כגון בשלושה מהערעורים שלפניי, תקבע נוהל סדור לעניין אופן בחינת טובת הילד בכלל ההליכים המתנהלים לפניה בהם מעורבים ילדים. נוהל שיעמוד בהוראות האמנה. עד להכנת נוהל כזה תיבחן כל בקשה בה מעורבים ילדים על פי הנחיות ועדת האו"ם שנזכרו לעיל, לרבות קבלת חוות דעת או בחינה של אנשי מקצוע רלוונטיים. החלטה שלא תתקבל על סמך בחינה כאמור, מהווה הפרה של חובות הרשות המנהלית, שכן כל החלטה שתתקבל, תיעדר שיקול רלוונטי מרכזי של טובת הילד. כיוון שבשלושה מהמקרים שלפניי, למעט אמירה כי טובת הילד לשהות עם הוריו, לא נעשה דבר בעניין זה, הרי שגם מסיבה זו החלטות הרשות בשלושת הערעורים בהם מעורבים ילדים, אינן יכולות לעמוד, כמו גם פסקי הדין של בית הדין לעררים שחזרו על אמירה זו כי טובת הילד לשהות עם הוריו, ואשרו החלטות אלה", ציינה השופטת.
