ליל הושענא רבא. השעה קרובה לחצות והעייפות ניכרת בלומדים המנומנמים במסדרון. ופתאום, בבת אחת רעש קולני מעיר את המקום. לא יכולתי להתעלם מהנהירה אל האולם הקטן, שהפיחה שוב חיים בחלל. וכשהתקרבתי לרבים שנדחקו בין הדלתות בניסיון נואש למצוא כיסא להרצאה שעוד אין לי מושג מה היא, שמעתי שוב ושוב את השם מיכל וולשטיין.
בבדיקה מהירה באינטרנט גיליתי שוולשטיין היא לא כוכבת רשת או שחקנית מפורסמת. למעשה הנוכחות שלה ברשתות החברתיות דלה מאוד, מלבד כמה סרטונים בערוצי יוטיוב שונים. אבל מתברר שמי שנחשבת למאמנת הראשונה למציאת זוגיות במגזר הדתי כבר 18 שנה קיבלה בשנים האחרונות חשיפה משמעותית שגם התגברה סביב המלחמה. אפילו היא לא האמינה להיסטריה סביבה שנרשמה באותו ליל הושענא רבה. "אני די בהלם מזה", היא צוחקת כשאני מספרת לה על המלחמה לתפוס כיסא בהרצאתה, "אני בקושי מפרסמת את עצמי, אין לי אנשי יח"צ או רשתות חברתיות. שום דבר. הכול זו סיעתא דשמיא".
היא גרה בחדרה, נשואה מגיל צעיר לדן, שאותו היא מכנה "פלא פלאים", ואם לשבעה. אנחנו נפגשות בירושלים, העיר האהובה עליה, שאליה היא משתדלת להגיע פעם בשבוע, להתאוורר מעט מלוח הזמנים בקליניקה, שרק הולך ונעשה צפוף יותר, עם פניותיהם של אלו שמבקשים גם הם זרקור שיאיר להם את הדרך למציאת אהבה.
את דרכה החלה וולשטיין כמורה באולפנת צפירה. אחרי שהבינה שהחלק היחיד החביב עליה במקצוע ההוראה הוא למעשה זה שמתחיל אחרי הצלצול המבשר על תום השיעור, היא הבינה שיש פה שינוי שצריך להיעשות. "לאחר חמש שנים שבהן הייתי מחנכת י"ב, גיליתי שכל מה שאהבתי בחינוך, היה רק השיחות האישיות, לשאר פחות התחברתי. אז אמרתי לעצמי 'די, לכי תעשי משהו שמתמקד באימון ובשיח אישי'. ואז לפני עשרים שנה הגעתי להודיה עמור. קואוצ'רית שהייתה הראשונה שהביאה לארץ את האימון האישי, מצרפת. זה היה עולם חדש ומסקרן. והיא שינתה לי את החיים. היא זו שהסבירה לי איך רצון פועל, איך זימון פועל. ומאז ועד היום אני עובדת רק דרך הרצון, ומשתמשת בו כדי לעזור לרווקות ורווקים לזמן את החצי השני שלהם לחיים. העבודה שלי היא בעיקר לדייק מה בדיוק הרצון, וכך לזמן אותו. הרבה פעמים מטופלים שואלים אותי 'איך פתאום אחרי ארבע שנים בלי הצעות, יש לי ים הצעות. ועוד של אנשים שמתאימים לי'? זה הכול שם".
צפו: טריילר לתכנית "ילד רע" שמשודר בהוט:
זמן קצר לאחר מכן, וולשטיין פתחה את הקליניקה הראשונה שלה לאימון אישי לחיים. אלא שבאופן כנראה מכוון, כל מי שהגיעו היו רק כאלו שרצונם הגדול היה למצוא זוגיות, וכך מבלי משים, היא קיבלה את תחום ההתמחות שלה. "התכוונתי לעשות אימון אישי, אבל הקדוש ברוך הוא החליט להביא לי סטאז'. לפני עשרים שנה, אף אחד לא דיבר על 'בעיית הרווקות'. בכלל לא היה לזה שם. אבל כל מי שבאה אליי, באה במטרה להתחתן. וכל תקופת זמן עלה נושא אחר להתמחות בו. פעם זה היה בנות 'מְרצות' שמרגישות שהן מוותרות על עצמן בקשר. באות לך חמישים כאלו ברצף ואת מבינה שיש כאן משהו עקרוני שחוזר על עצמו. אחריהן חמישים בנות שמתאבלות על אחד ההורים ומספרות שזה עוצר להן את הקשר. וככה התחיל לו מחקר שנמשך שנים. גיליתי נושאים ובעיות שחוזרים על עצמם, ועליתי על משהו אחד שחסר שמוביל לתוצאה מסוימת, וזה הוביל אותי לפתח שיטה. נכון שכל מקרה לגופו, אבל הבסיס דומה בהרבה מאוד מקרים. אני קוראת לזה ניסויים בבני אדם שמובילים לנישואים בבני אדם".
ההצלחה של וולשטיין הייתה מיידית. זוגות רבים שהצליחו להקים בית ומשפחה בזכותה הובילו להקמת מעין אימפריה ראשונית מסוגה למציאת זוגיות, שבעוד אנחנו מדברות רק הולכת ומצמיחה ענפים נוספים. "פתאום הגיעו גם תוצאות, וכל אחת שמתחתנת, החברות שלה רוצות גם. אני יודעת שאני יכולה לעזור גם להן, אבל כבר הלכו לי החיים, נהיה לי עומס מטורף ולא יכולתי לקבל את כולן. שנים ארוכות עברו עד שבכלל עלה לי הרעיון ללמד נשים אחרות את מה שאני עושה. להקים משהו קטן, שיעזור לי, לא איזה 'בית ספר'. התחלתי מארבע נשים בסך הכול, שלימדתי אותן להיות מאמנות. ואז הרב יהושע שפירא אמר לי 'למה בקטן? אם זה עובד, ויש כל כך הרבה אנשים לחתן, תלמדי. לכי על זה בגדול'. בזכותו נולד מחזור א' של בית הספר למאמנות. המשמעות הייתה להפיק מאפס מקצוע. לא היה דבר כזה. ויש לך את כל ההוכחות בשטח שהמקצוע הזה עובד, אבל את לא בטוחה אם זה יקרה גם דרך נשים אחרות. אולי רק לך יש את הסיעתא דשמיא לעשות את זה? אבל אחרי מבול המזל־טובים שקיבלנו, הבנתי שמשהו פה עובד. היום אנחנו במחזור ה' של בית הספר, ויש בו אפילו מאמנים־גברים, כדי שרווקים יוכלו להרגיש יותר בנוח בשיח איתם. העולם הזה התרחב מאוד. יש לי היום נכדות מקצועיות, כי התלמידות שלי פתחו קורסים ובתי ספר משל עצמן".
את מרגישה שיש היום צורך גדול יותר באימון והכוונה במציאת זוגיות?
"זה בלתי נתפס לחשוב שרק לפני עשר שנים המושג רווקות מאוחרת בכלל נולד", היא משיבה, "אבל כשמישהו הרים את הכפפה ונתן לזה שם, כל כך הרבה אנשים בעולם הרגישו שזה נוגע בהם. זה תמיד היה נוכח ואני מרגישה שה' הקדים תרופה למכה והעניק לי את היכולת לתת תשובות. אבל לצערי אני רואה גם מגמה שמתחזקת. יצרתי לא מזמן סרטון שמדבר על השאלה 'למה בכלל להתחתן'. פעם זאת בכלל לא הייתה שאלה. עצם זה שהיא קיימת, מסביר את התופעה. כבר אין חובה פנימית. טוב לנו. אנחנו יודעים לעשות הכול לבד. אחת מהבנות אמרה לי שהיא מוצאת את עצמה בוכה בחתונה של חברה שלה. והיא שואלת 'מה עד כדי כך מעפן אצלי, שאני אפילו לא רוצה?'. אז שאלתי אותה, 'אם ככה, למה באת אליי?'. אז בסוף היא הודתה שהיא מרגישה שיש בנישואים משהו נכון. ואצלה חסום המקום שרוצה את זה. אז היא באה לברר וגילינו מה מסתתר מאחורי זה.
"עוד נקודה היא שבדור שלנו יש ריבוי אפשרויות. השפע שאנחנו רואים הוא מאוד מבלבל. היה מטופל אחד רווק שגר בנחלאות, 'הביצה הירושלמית', שהגיע לקליניקה כדי למצוא את אשתו. והוא סיפר לי שהוא מתחיל קשר עם מישהי ורואה אחרי שבוע־שבועיים את חברה שלה, והיא גם חמודה. זה מבלבל. אז בסוף, זה שהוא נתקל פתאום בכל כך הרבה אופציות, השפיע עליו מאוד. הוא עזב את נחלאות וחיפש שקט. היום, אגב, הוא נשוי. הוא התרחק מהמקום של הריבוי, ונתן למישהי את כל הצ'אנס.
"וגם הדיוק. בניגוד לדור הקיבוצי של פעם, היום לכל אחד יש כמה וכמה סעיפים שהוא מחפש את ההשלמה בהם. אנשים עכשיו בטוחים שהתאהבות היא דבר מקרי. שמה שאת רוצה זה לא מה שאת צריכה. מעצבן לשמוע את זה, אני נתקלת בהמון התנגדות. אבל אני קוראת לזה 'בין בירור לבררנות'. תבדקי אם מה שאת רוצה באמת נכון לך, אף אחד לא יגיד לך מה נכון ומה לא. אבל אולי החלטת מה נכון לך כשהיית בתיכון, וציירת לעצמך מציאות שגויה. תסתכלי על האנשים סביבך, על חברויות שיצרת. הבנות שנפגשות איתי עונות לי ש'חברות זה משהו שונה׳ אבל אם את רוצה נישואים ארוכים לטווח ארוך, מה שטוב לך ביום־יום, זה מה שיהיה לך טוב בנישואים. את לא פתאום תתנהגי אחרת כי הוא גבר. את אותו בן אדם. מי שאת אוהבת ומעדיפה לבלות איתה מהחברות, זה מה שאת צריכה".
"הרבה מהאפליקציות די מקשות על ההיכרות. בעיקר כי הן עובדות על זה שאת כמשתמשת תישארי במערכת. הן לא יביאו לך את ההצעות הכי טובות עבורך. יש מחקרים על זה. ולאנשים נמאס. הם שונאים שמדפדפים אותם, להיות כמו בשוק בשר. או שהשפע הזה רק הורס להם. זה מה שיצר את הנסיגה חזרה לעולם השדכנות. הרצון למישהו שיכיר אותם לעומק, שיברר בשבילם, שיציג אותם כמו שצריך"
איך את מגיבה כשמישהי שבאה אלייך לא יוצאת עם 'מזל־טוב'?
"העניין שלי הוא לקדם בן אדם למקום שבו הוא רוצה להיות. אני לא לוקחת אחריות גם על ההצלחות. הודיה עמור הייתה זו שלימדה אותי איך מבינים שהרצון של בן אדם הוא לא נקי, לא משנה באיזה תחום. לפעמים מישהי יכולה להגיד 'אני רוצה להתחתן', ואחרי חצי שעה של שיחה היא טוענת ש'נישואים זה כלא'. אז הרצון שלה לא נקי. ולכן הוא לא קורה. נקודה.
"משפט כזה ודומים לו כמו 'אם אני נשואה נגמרו לי החיים, אין מימוש, אין חברות, אין חופש' יוצרים המון פחד. בפגישות אני נתקלת בהרבה פחדים שחוזרים על עצמם. פחדים שנוגעים בנישואים עצמם, כמו מישהי שבדרך כלל מרצה את הסביבה שלה ומפחדת שבנישואים היא תוותר על עצמה לגמרי, ויש גם פחדים שקשורים למסביב. מישהי שאומרת לי 'אני ממש רוצה להתחתן, אבל אני הכי קטנה בבית. מי יישאר עם ההורים שלי?'. או 'אם אני אתחתן, אני אעקוף את שתי האחיות הגדולות שלי, וזה יפגע בהן'. הרצון מתערער כי עצם החתונה פוגע במישהו אחר".
איך את יודעת שאלו שמולך מוכנים למציאת זוגיות?
"הדגש הוא על המודעות. להבין מה עוצר אותך זו התקדמות משמעותית. נדרש זמן לקבל נקודת מבט חיצונית ולהבין למה הקשר נעצר כל פעם. פגשתי מישהי שכל הזמן חתכה בשלבים שבהם היה צריך להחליט ממש אם זה רציני או לא. והבנו יחד שהיא בעיקר חוששת מלהגיד כן. ברגע שיש מודעות, יש בחירה. את מבינה שתמיד היית זו שבוחרת. ואת גם מבינה איפה הקאץ'. פה נכנס המקום שלי כמאמנת לעזור למי שמולי לראות את המציאות בצורה שונה.
"אני זוכרת מישהי אחת שאחרי צלילה לעומק גילינו שאמא שלה הייתה תמיד אומרת לה 'כשתצאי מהבית, אני אתגרש', ולכן לא במודע היא הייתה הורסת לעצמה את הקשר כל פעם. אז שלחתי אותה לדבר עם אמא שלה, ואז היא גילתה שאמא שלה רק מחכה שהיא תתחתן. היא חיכתה להתחיל את החיים שלה והמתינה עד שהבת תתחתן. אותה בחורה חזרה לאקס שלה, הם התחתנו, והאמא הייתה הכי מאושרת בעולם".
אולי צריך ללכת אחורה יותר ולשאול למה בכלל להתחתן?
"זה מורכב כל כך. ישנן הסיבות הפשוטות. משהו רגשי שמחפש מקום. כל בן אדם בנוי בסופו של דבר מזכר ונקבה. ורק מעצם זה יש בו את הכמיהה הזו. החיפוש הזה טבוע בנו. על גבי זה יש כל מיני תפיסות אידיאולוגיות. השלמה, חיבור לחצי השני שלך. אבל אני מאמינה שזה מובנה בנפש. כמו שלכל בן אדם יש כמיהה להיות הורה, אפילו אם כילד הוא לא חווה אמהות או אבהות טובה. גם אלו שמצהירים על עצמם שהם בכלל לא רוצים, תמיד בסתר ליבם הם מחפשים את החצי השני שלהם".
אחרי שנות ניסיון רבות כל כך, נראה שוולשטיין פגשה את מלאי האתגרים העצום של עולם הרווקות המאוחרת. אחד מהם הוא השינוי שחוללו האפליקציות בעולם ההיכרויות, שעבר ממשפטי פתיחה בכרטיסי היכרות לתנועת אצבע לימין לאישור ולשמאל לדחייה. "אני לא מכלילה את כולן, אבל הרבה מהאפליקציות די מקשות על ההיכרות. בעיקר כי הן עובדות על זה שאת כמשתמשת תישארי במערכת. הן לא יביאו לך את ההצעות הכי טובות עבורך. יש מחקרים על זה. ולאנשים נמאס. הם שונאים שמדפדפים אותם, להיות כמו בשוק בשר. או שהשפע הזה רק הורס להם. זה מה שיצר את הנסיגה חזרה לעולם השדכנות. הרצון למישהו שיכיר אותם לעומק, שיברר בשבילם, שיציג אותם כמו שצריך.
"נכון להיום במגזר הדתי בדרך כלל מי שמשדך אלה החברים או המשפחה. אבל עם כל הרצון הטוב, אנשים לא 'עובדים' בזה. הם לא משקיעים זמן. והנושא של השדכנות נדחק הצידה. ראיתי איך בנות מוכנות לגמרי ואין הצעות. ולכן הקמתי את 'שדכנות אפקטיבית', קורס שהמחזור השני שלו ייפתח בקרוב. לקחתי כמה שדכניות מובילות והתחלתי לחקור אותן. איך זה עובד להן, איך הן מתפרנסות. בעיניי, אם אני רוצה שדכנים פעילים, אני רוצה לתת להם מוטיבציה לעבוד בזה בפול טיים. אז יצרנו מודל שיכול להעניק לשדכן שכר, וגם כזה שמזמין את השדכן ללוות את הזוג אחרי שנוצרה ההתאמה. כי ראיתי שלשדך מישהו ולהגיד לו 'יאללה צא לדרך', זה לא הולך. לכן כל שדכן מקבל כלים של איתור, שידוך וליווי. חוקר מה כל אחד צריך או צריכה, מאתר אותה או אותו, ומלווה את הקשר. אני אומרת לך שזה יהיה הדבר הבא. אנשים ירוצו".
אבל עדיין שדכנות זו לא הדרך הכי 'נחשקת' להכיר את בן או בת הזוג.
"ברור. הדעה הרווחת היא 'למה שאני אלך לשדכנית, מה, אני מסכן?'. לכן המטרה שלי שהליכה לשדכן תהיה הדבר הכי רגיל בעולם. תראי, פעם היה מקובל במגזר הדתי שמתחילים עם מישהי ברחוב או בבני עקיבא. זה היה פשוט. היום נהיה דיסטנס. כולם בטלפון. התקשורת נהייתה לקויה, המכשיר שמטרתו הייתה לחבר גרם לניתוק – 'אני לא יכול להתחיל איתה, כי אין לי את המספר שלה'. ותני לי להפתיע אותך. גם בעולם החילוני חוזרים לשדכנים. בתל־אביב נפתחו לאחרונה כמה משרדי שידוכים. כי נשים וגברים רוצים להכיר מישהו 'רציני' שכמוהם מעוניין להתחתן".
ובכל זאת, גם הניסיון הרב שלה לא הכין את וולשטיין לשנה האחרונה, שבה האתגר הראשי שהתמודדה איתו היה ההשפעה העצומה של מלחמת חרבות ברזל על היכרויות בין רווקים לרווקות.
"באים אליי לא מעט פצועים מהמלחמה בחוסר ביטחון. חוששים שאף אחת לא תרצה אותן. אבל אני רוצה להגיד את זה בקול, שידעו, שאצל הרבה בנות זה נחשב למעלה גדולה. הן ירצו אותך גם בזכות זה. אתה מסרת רגל למדינה? אתה גיבור"
"במבט כללי המלחמה הגבירה את הרצון לזוגיות, אבל המעיטה את היכולת למצוא כזו", היא מסבירה באנחה, "וזה יוצא פער כואב. בנות למשל נדרשות פתאום לגדל סבלנות אין קץ. כי שבוע הוא לא יכול לדבר ועד שהוא יוצא הוא חייב את המשפחה שלו, או שהוא גמור, לא מסוגל לדבר. והמון הקרבה. סיפרה לי מישהי שהיא נוסעת פעם בשבועיים לעוטף עזה, כי רק שם מי שהיא יוצאת איתו יכול להיפגש. ופעם היא הגיעה לבסיס עם אוכל ודברים ובסוף הוא לא היה פנוי. זה מייאש. הרבה בנות מרימות ידיים, הן לא מסוגלות.
"עוד בעיה בולטת היא חוסר הרצף. אפשר לדמות דייט לסיר מרק על האש, עם תבלינים טובים וירקות. הסיר מתחמם, התבשיל מתבשל, ואז הפגישה נגמרת ומורידים אותו מהכיריים לזמן מה. בשלב הזה חשוב מאוד לשמור על החום, לדבר בין הפגישות, שיחות טלפון, ווטסאפ. אבל אם הסיר יהיה יותר מדי זמן על השיש, הוא יתקרר, כמו הקשר בין בני הזוג. וזה קורה אם החצי השני נמצא כל הזמן במלחמה, או בבסיס. הבנות אומרות לי 'אני מאוד רוצה אותו, אבל זה בלתי אפשרי'. הן מרגישות שהן מפסידות, מסרבות להצעות פוטנציאליות בשביל אותו אדם. וכשכבר נפגשים, על מה מדברים? על הצבא. יותר מזה, בנות מרגישות לא בנוח לדבר על העולם שלהן כשמולן מישהו מדבר על החבר שנהרג, אז הן לא מדברות. צריך המון השקעה. ובנות אומרות לי שהן פוחדות להראות השקעה יתרה כי זה גם מרתיע. יש המון דילמות.
"גם למילואימניקים יש את האתגר שלהם. הגיע אליי אחד שראה את החבר שלו נהרג בתחילת המלחמה, הוא אמר לי שמצד אחד הוא מאוד רוצה להתקדם, להביא ילדים ולקרוא להם על שמו, הוא תאב חיים. מצד שני, איך הוא מסוגל לחשוב על קשר? המלצתי לו לצאת לטיול, לעזוב את הכול ולהיות קצת עם עצמו. אז הוא נסע לכמה חודשים, והרגיש חיים מהפרחים ומהנוף. חזר לו האמון בעולם, בחיים, והוא התחיל לצאת. אבל יש גם רובד חיובי שהמלחמה הוסיפה".
מהו?
"המלחמה עוררה את חשיבות החיים, את הרצון להביא חיים. באים אליי לא מעט פצועים בחוסר ביטחון, שחוששים שאף אחת לא תרצה אותן. אבל אני רוצה להגיד את זה בקול, שידעו, שאצל הרבה בנות זה נחשב למעלה גדולה. הן ירצו אותך גם בזכות זה. אתה מסרת רגל למדינה? אתה גיבור. זה באמת נכון. ויש גם סיפורים יפים שאפשר לספר.
"פגשתי מישהי מתוקה וחמודה מהעוטף, בת כמעט 30, שלא הצליחה למצוא קשר זוגי. ב־7 באוקטובר חרב עליה עולמה, היא פונתה ונאלצה לעזוב את מה שהיה פעם גן העדן שלה. ופתאום, שם במלון היא קלטה שהיא חסרת בית, והיא רוצה בית משלה. תוך כמה חודשים הכירה מישהו, יצאה איתו והתחתנה. היא הבינה שבבית שלה היה לה כל כך טוב, שבכלל לא היה לה עניין. היא חיפשה, אבל לא מרצון מלא. והיא לא היחידה. יש המון מפונים שדווקא הכירו ופיתחו קשרים אחרי שעקרו אותם מביתם. במובן הזה המלחמה הקלה עליהם.
"היו לי גם שניים שקבעו לצאת לפני המלחמה ולמרות שהוא הוקפץ הם חשבו שחבל לוותר. גם הבסיס שלו נמצא ליד אריאל אז זה יחסית סביר. היא הגיעה לדייט ראשון לנקודה כלשהי ליד הבסיס שלו, וככה גם בפעם השנייה, השלישית, הרביעית וגם הלאה. בסוף שם הוא הציע לה נישואים. המלחמה היא אומנם אתגר רציני, אבל יש זוגות שמצליחים למצוא בתוכה את המקום שלהם. זה אפשרי. בנות אומרות לי שכולם במילואים, מסכנים את החיים שלהם, לא פנויים לזוגיות. וזה לא נכון. מעבר לזה שהרבה משרתים קרוב לבית או ביומיות, הרבה חיילים ולוחמים דווקא עכשיו מחפשים את המקום הזוגי. יש גם שינוי ענק במה שהם מחפשים. פתאום, מעבר ליופי או האופי הבסיסי, חשובה להם האידיאולוגיה בכל בחורה. הם רוצים עכשיו מישהי עמוקה, מחוברת לארץ, שמבינה את המורכבות. מישהי שמאמינה יותר. זה קטע שזה מה שהפך ליתרון משמעותי. שמעתי גם על מילואימניקים שהאקסיות המיתולוגיות התקשרו אליהם בתחילת המלחמה, לוודא שהם בסדר. הרבה זוגות חזרו בעקבות זה".
וזה דבר חיובי?
"תלוי בהתאמה של הזוג. אבל נוצר מצב שאצלה הרגש חוזר ומצידו הוא נמצא בשלב שאין לו הרבה פלטפורמות למציאת זוגיות. הרבה זוגות נולדו ככה בזמן המלחמה. אני חושבת על הכאב של המילואימניקים שחוזרים לדירה ריקה, והם לבד, וזה נוגע בי מאוד. אבל אני לא רואה שוני מהבדידות שלפני כן. זה קשה תמיד, בכל מצב".
כמישהי שחוותה על בשרה את הקרבה לשכול, וולשטיין מצאה את עצמה לא פעם נפגשת גם עם מי שרק לאחרונה קיבלו הגדרה והכרה מהחברה הישראלית. החברות השכולות. "אני מרגישה מאוד מחוברת לכאב ולצער שלהן. אח של בעלי, שי וולשטיין, נהרג בלבנון לפני שלושים שנה. אבל זה טרי עד היום, והנושא הזה מאוד נוגע בי. הכרתי אותו מגיל קטן. הוא היה הצנחן הגבוה שכולן מסתכלות שהוא עובר. הוא היה אדם מדהים".
באופן כללי נראה שהכאב שבעולם הרווקוּת מאוד נוגע בך.
"מול הרווקים שאני פוגשת אני תמיד חזקה", היא מודה, "אבל אני יכולה לבוא הביתה ופשוט לבכות מהכאב שהם מתארים. יש כאלו שמתארים את הכאב הזה בצורה כל כך תהומית. אבל זה עונה עבורי על השאלה למה ה' בחר בי לעסוק במקצוע הזה. אני חושבת שבזכות הזוגיות המטורפת של ההורים שלי, שהיא מדהימה ופלאית, היה לי עוגן, יסוד. ההורים שלי תמיד היו מאוד משחררים ורגועים, גם בחינוך שלנו. ובשבילי זוגיות טובה זה אחד הדברים הכי חשובים בעולם. כולם רוצים לחוות אהבה כזאת, ואני רוצה לגרום לזה לקרות. לתת לכולם הזדמנות ליהנות מהאהבה, מהוואו, מהשייכות. למצוא מישהו שאשכרה בחר בך, שאין לך מתחרה, שאין השוואה. אני חושבת שמתוך החוויה הכל כך טובה שחוויתי קשה לי לראות מישהו שאין לו. בקליניקה יש את הכיסא שלי, ואילו הבנות יושבות על ספה זוגית. אני אומרת להן "בינתיים את לבד, אבל תכף יצטרף אלייך מישהו".
גם אחרי כמעט שני עשורים שבהם היא נפגשת עם רווקים, המצבר של וולשטיין רחוק מלהיגמר. בראייה קדימה היא מביטה על הפרויקט שהקימה, שהצמיח כנפיים ועף מעבר לכל מה שדמיינה, ואיך אפשר בכלל לחשוב על כיוון אחר, כשברור לה שמה שהיא עושה זוהי השליחות הפרטית שלה בעולם.
היא לא מסתירה את התלהבותה, "המפגשים האלו מחיים אותי, אני מסיימת את היום עם יותר אנרגיה. כי בין השאר מה שמפעיל אותי חוץ מהרצון לעזור, זו האהבה לחקור, לגלות ולפצח. בא מישהו עם בעיה, ואני צריכה להבין מה היא מהשורש. אני מרגישה שזיכו אותי להיות שליחה בעולם, תמיד התפללתי לזה. וזה מטורף איך נותנים לי את הכוח לזה. כששואלים אותי מה אני עושה, אני עונה 'בונה את ירושלים'. לקבוצה הגדולה של המאמנות שהדרכתי, שבה נמצאות כמעט 130 מאמנות, קוראים 'בונות את ירושלים'. קושי גדול של הדור הצעיר עכשיו הוא לבנות בית. גם מבחינה כלכלית, המחירים כמעט לא מאפשרים. אבל גם רוחנית, זה נהיה יותר קשה. ותוסיפי לזה את העובדה שאנחנו עכשיו במלחמה על הבית, על השייכות, הזהות. על החיבור האלוקי שלנו שהותיר אותנו יהודים לאורך ההיסטוריה, גם כשניסו להשמיד אותנו. אז אני זכיתי וזוכה לבנות בתים, לבנות את ירושלים. אני אשכרה חיה את זה".
