שבוע אחרי שהפסקת האש עם לבנון וחיזבאללה נכנסה לתוקף, בקריית־שמונה נשמר מעין שקט מתוח. ניסיונות שיבה של לבנונים ואנשי חיזבאללה לכפרים צמודי־הגדר הגבירו את החששות המצויים ממילא אצל התושבים הגולים. בצוות שמנהל את העיר מטעם פיקוד העורף מקווים שמדובר בחשדנות זמנית: "אנחנו בונים אמון לאט לאט. ייקח קצת זמן, אבל זה יסתדר. כשיראו שהכול בסדר, אנשים יתחילו לחזור", משוכנעים שם, ומזכירים את הסרטון שהופץ ברשת ובו נראים תלמידי ישיבת ההסדר הוותיקה פוצחים בריקודי שמחה לשמע הבשורה על שובם לקריה. "הסרטון הזה רץ בכל מקום ומחמם את הלב".
אל"מ דוד פרץ, מפקד יקל"ר (יחידת קשר לרשות) קריית־שמונה, שמתוקף תפקידו נמצא כאן כמעט ברציפות מאז 7 באוקטובר, שומע ומהנהן: "אחרי שנה וחודשיים תחת אש, אנחנו מתפנים להתכונן לחזרת התושבים לקריית־שמונה בכל ההיבטים. כל התוכניות נעשות בשיתוף פעולה מלא עם העירייה", הוא מבהיר. "נעשה כל שיידרש כדי שקליטת התושבים תהיה בטוחה ומחויכת, ונעשה את זה בשמחה רבה".
התושבים מביעים עניין לחזור?
"יש התעניינות גדולה מאוד. לא מעט תושבים מתכננים להגיע כבר בימים הקרובים לאוורר את הבתים ולנקות אותם, וחלקם אפילו מתכננים להישאר כאן בסוף השבוע הקרוב. פיקוד הצפון ופיקוד העורף מקצים להם כוח אדם שיסייע בניקיון החצרות והמרחבים הציבוריים, וגם בעזרה למבוגרים בסבּלות ובכל מה שיידרש. אנחנו ביקל"ר שותפים מלאים בכל תוכניות החזרה לעיר, בדגש על מוסדות החינוך, עם כל ההכנות הדרושות שם. הרי בלי מערכת חינוך מתפקדת, משפחות עם ילדים לא יוכלו לחזור. צריך לזכור שיש לא מעט שיפוצים לעשות, לא רק במקומות שנפגעו אלא גם במקומות שלא תוחזקו יותר משנה, ואנחנו שם יד ביד עם העירייה".
"פנו אליי לא מעט מתנדבים מכל הארץ שמוכנים לבוא לעזור להכין את העיר – לסדר מקלטים, לעזור לתושבים להיקלט בבתים, הכול"
פרץ לא מסתיר את התרגשותו כשהוא מדבר על המשימה שלפניו. שנה וחודשיים אחרי שנדרש לסייע בפעולה הפוכה בדיוק, הוא מצפה כבר לראות את העיר שוקקת חיים. נפגשנו בעיר בין חגי תשרי, זמן קצר לאחר הכניסה הקרקעית של צה"ל ללבנון. יחד עם יד ימינו טובה שפיצר, אישה בת 65 שהתעקשה לשוב ולהתגייס כדי לסייע לעיר המופגזת, עברנו בין מוקדי הנפילות ופגשנו כמה מהתושבים שנותרו בעיר. מדי פעם אזעקה קולנית עצרה את ביקורנו, וצוות יקל"ר כיוון אותנו בזריזות למרחב מוגן – מיגוניות חדשות שהוצבו בעיר לראשונה אחרי שבעה באוקטובר. "כל פגיעה פה שולחת רסיסים ל־360 מעלות", מסביר פרץ. "גץ אחד שעף מנפילה בחצר הצית פה רכב וחצר שלמה. וזו לא נחשבת פגיעה קשה, כי לכאורה היא לא פגיעה ישירה".
כמה רחובות משם נחשפנו לחורבן של 12 דירות בבניין מגורים שעלה באש בעקבות פגיעה ישירה. "היה פה הרבה מזל", אומר פרץ, בעודו מחליף מילים עם אחד השכנים מהכניסה הסמוכה. "האש כמעט הגיעה לחוות גז של הבניין הצמוד. אם האש הייתה מגיעה לשם, כל העסק פה היה עולה בלהבות. הכיבוי אמרו לנו שזה היה עניין של שניות".
מאז ביקורנו שם סבלה העיר מרצף נפילות אינטנסיבי ויומיומי. צוות יקל"ר בפיקודו של פרץ הוקפץ על בסיס קבוע, וליתר דיוק: קפץ ביוזמתו. "חלק מהמשימה של טובה ושלי זה לעשות ביקורי בית, לראות מה הבעיות, לדבר עם האנשים ולטפל", הוא מתאר. "התושבים שנשארו כאן הם בדרך כלל מבוגרים, ולחלקם אין כמעט איך לצאת מהבית. יש פה עמותה שנותנת גם בימים כתיקונם מזון לנזקקים, אבל במצב הקיים, גם מי שלא זקוק לסיוע בפרנסה לא יכול לצאת כשיש איום טילים. אז הם מקבלים מנות מסודרות מהעירייה וגם מוצרי יסוד שונים. היום אנחנו עם הפנים קדימה, מתחילים לראות תנועה ערה יותר מצידם".
מאכיל חתולים
הצוות המצומצם של יקל"ר – יחידה השייכת לפיקוד העורף, שתפקידה לקשר בין הרשות המקומית והצבא ולסייע בהיערכות לחירום ובזמני חירום – מנהל את כל צורכי העיר; מחלוּקת תרופות לתושבים, ועד פינוי פצועים וחולים לטיפול רפואי. "אנחנו נותנים גם שירותי סיעוד", מחייך פרץ. "טובה יושבת לדבר עם התושבים שנשארו, וגם מאכילה אותם כשצריך".
אנחנו פוגשים בעיר את אשר, מתנדב שעסוק בחלוקת מזון ונבוך מתשומת הלב שהופנתה אליו. אחד התושבים ניגש לקבל ממנו את חבילת המזון, וטובה מזנקת לקחת ממנו פרטים כדי לעקוב אחר מצבו בהמשך.
"אנחנו צוות קטן, אבל עושים מה שאפשר", אומר פרץ ומצביע על יוסי אלגריסי, עוזר מנכ"ל העירייה. "יוסי הוא הלב והנשמה של העיר, ואנחנו פה כדי לסייע לו במה שצריך". יוסי מחייך, ומבקש להבהיר: "אנחנו פה כמה עובדי עירייה בודדים שנשארו לאורך כל התקופה הזו. יקל"ר עובדים איתנו באהבה ובשמחה. העובדה שיש פה אנשים קבועים שנגישים לתושבים, זה קריטי. כשיש המשכיות, נוצר אמון בינם ובין התושבים. יש אוזן קשבת, שזה לא פחות חשוב מאספקת אוכל. מי שנשאר פה מבודד ואין לו עם מי לדבר, הוא בבעיה קשה. וכשיש לו את טובה ודודו וסיני ונתנאל וג'קי ואסף", מונה יוסי את אנשי היקל"ר, "הבן־אדם מתמלא בכוח. הם נותנים לו את הרגשת הביטחון שחסרה לו. אגב, את כל המשימות הם עושים במכוניות הפרטיות שלהם. הם משאירים את המשפחות בבתים או במלונות שהם מפונים אליהם, ונשארים איתנו כאן גם בשבתות וחגים. זכינו באנשים שהפכו להיות משפחה שלנו, חלק מאיתנו".
פרץ נרגש לשמוע את הדברים, ואנחנו ממשיכים הלאה בין אזעקות. באחד הבתים פרץ ניגש ישירות למרפסת, וחתול יפהפה נצמד אליו כידיד ותיק. פרץ פותח את שקית האוכל שהשאירו כאן הבעלים, ומגיש לחתול המרוצה. "ראית דבר כזה, אלוף־משנה בצה"ל שמאכיל חתולים?" שואל יוסי. "העליתי תמונה שלו מאכיל את החתול הזה לרשת, וזה תפס תהודה. מעל 20 אלף צפיות". "והמון הערות על שנתתי לו כמות גדולה מדי", משלים פרץ.
אחרי קפיצה נוספת למיגונית סמוכה, אנחנו ממשיכים ליעד הבא – צומת דרכים ששניים מתושבי העיר נהרגו בו כששבו לביתם מטיול עם כלביהם. "ההתראה בקריית־שמונה היא 12 שניות, שזה למעשה נפילה מיידית", הם מסבירים. כמו ביישובי הגדר בדרום, גם כאן – בטיל הראשון רצים למקלט, את הטיל השני שומעים מהמרחב המוגן. "הדף של טיל יכול להגיע עד לקומה רביעית", מצביע פרץ על בית פגוע בשכונה חדשה בעיר. "אתה מגיע לתושבים ומוצא אותם הלומים. לצערי, כאן הברק הכה כבר פעמיים ושלוש. עכשיו אנחנו מקווים להתרגל לשקט".
איך מפנים עיר שלמה
פרץ (55) מתגורר בטבריה, נשוי ואב לשלושה. הוא השתחרר מצה"ל ב־2013, אחרי חצי יובל במערכת הביטחון, בין השאר בתפקיד מג"ד ובתפקידי מטה שונים. אחרי שחרורו שימש במשך שבע שנים מנכ"ל המועצה האזורית עמק הירדן, שלוש שנים ניהל את מחוז צפון של החברה הממשלתית לתיירות, והיום הוא יו"ר הוועדה לתכנון ובנייה באצבע הגליל. במילואים שימש בתפקידים שונים בעורף, עד שביולי 2023 מונה למפקד יקל"ר קריית־שמונה.
"במסגרת העבודה שלי אני חונך רשויות, נפות ומחוזות, כך שאני מכיר את העבודה. התלהבתי מהתפקיד כי אני אוהב את השטח. אני אדם יסודי, וברגע שקיבלתי את התפקיד בניתי את היחידה מחדש. חיפשתי קודם כול אנשים עם נשמה, את השאר אני יודע ללמד ולהכשיר אותם". חודש לפני המלחמה השלים את הרכבת הצוות שלו, והספיק גם לקיים אימון מוצלח לתרחיש של טילים.
ואז פרצה המלחמה: "בזמן אמת נשארנו לבד. עובדי העירייה פונו עם כולם. תושבי קריית־שמונה לא פוחדים מטילים, הם רגילים לזה. הפחד והחשש הגיעו עם החשיפה למה שקרה ביישובי הנגב המערבי. ההבנה שתוכנית כזו, או קשה ממנה, צפויה בגזרת חיזבאללה, הביאה איתה את החרדה האמיתית".
בבוקר שמחת תורה, כשהתברר לו שמשהו חריג קורה בדרום, התעורר אצל פרץ החשש מפני אירוע רב־זירתי. לרעייתו המנומנמת שניסתה להבין מדוע הוא לובש מדים, הסביר שלדעתו התחילה מלחמה ושהוא טס לקריית־שמונה. "אף אחד לא ידע להגיד לי מה קורה. אני טס על 150 קמ"ש ויותר, כדי להכין את העיר למקרה של חדירת מחבלים. אני חדש בתפקיד, אף אחד כמעט לא מכיר אותי, אבל הייתי מנכ"ל מועצה אז אני יודע איך דברים עובדים".
עוד לפני שהספיקו להיכנס לשגרת חירום, הגיעה ההחלטה לפנות את העיר, "וזה לא צחוק. זה לא כמה תושבים, זה 25 אלף איש. קבעו שיהיה פינוי ביום שישי בצהריים. בעיר שלפחות חצי ממנה דתיים או מסורתיים, זו בעיה. אבל התארגַנו – מפקד הנפה שמעון פרץ מלמעלה, ואני מפה. קיבלנו גדוד לפינוי ומסגרת של 80 אוטובוסים. רצו לפנות את כולם לבתי ספר. התחלנו לעשות רשימות, לבדוק אם יש תנאי מחיה עם מקלחות ומזרנים. התושבים הבינו מיד שאין תנאים. תארי לך שהם היו צריכים לחיות שנה בבתי ספר".
קיבוצי האזור ותושבי מטולה כבר תפסו את רוב בתי המלון בסביבה, ושאלת אכלוס התושבים הפכה למשימה כמעט בלתי אפשרית. "אנשים בהיסטריה וכל הטלפניות נעלמו. הכשרתי חיילים תוך כדי עבודה, ובניתי פה עמדות. אנשים מתקשרים ובטוחים שהם מול העירייה, מקללים ומה לא, אבל עשינו מה שאפשר. מרוב אדרנלין לא ישנו שבוע שלם. לא היה זמן להניח את הראש. אבל הקווים קרסו".
בשלב זה הבין פרץ שמשימת הפינוי דורשת סיוע של חברה חיצונית, שיודעת למקם אוכלוסייה בהיקף כזה. "זה היה היסטורי, אירוע מטורף של פינוי עיר, כשאנשים בלחץ מטורף. לא היה דבר כזה. אחרי שניסיונות אחרים לא צלחו, הצעתי לפנות ליעקב אמסלם, חבר מטבריה שעבדתי איתו בעבר, בעל חברת תיירות. הוא אמר בפשטות: אין בעיה. בתוך שעתיים הוא גייס שמונים טלפנים ותקתק את המשימה. גם אצלו זה קרס, הוא אבל לפחות הוריד מהעומס שלנו. אנחנו לקחנו את האוכלוסייה החלשה – קשישים ובעלי צרכים מיוחדים – והוא לקח את השאר. טובה על כל הרשימות, אחד־אחד, והפינוי לקח שבוע".
בתחילה האוטובוסים יצאו כמעט ריקים, "לא היו אישורים מתאימים במלונות, זה לקח זמן. אבל הצלחנו להצמיח מנהיגים בשטח, תושבים שהיו מוכנים לכל משימה, והם ניהלו כל מוקד פינוי בארץ – מטבריה ועד אילת. הגדוד שהוצמד אלינו בעיר עבר דרך הזירות, וכך למדנו לעבוד מול כל הגורמים. אנחנו בקשר מיידי עם מד"א על כל אירוע בעיר. אין פה אגוא, כולם עושים הכול, כל מה שצריך".
קנתה כרטיס טיסה ובאה
טובה הבלתי נלאית, בגיל 65 ואחרי שורה של תפקידים בדובר צה"ל ובאגף התכנון בצה"ל, התעקשה לחזור ולהתגייס עוד לפני המלחמה. "טובה ראתה בפייסבוק שמוניתי לתפקיד, וביקשה לבוא לעבוד בעיר", מספר פרץ. "לא הכרתי אותה, תפקיד חדש ואין לי זמן. אמרתי לה בנימוס שתעביר פרטים וזהו".
אבל טובה לא ויתרה. "שלושה שבועות לפני המלחמה אימא שלי נפטרה, וטובה באה לנחם. לא יודע איך, אבל זיהיתי אותה מתמונת הווטסאפ שלה. קלטתי את האיכויות, הבנתי עם מי יש לי עסק. היא הייתה נודניקית ולא ויתרה, אז קבענו פגישה לשמונה באוקטובר. כשפרצה המלחמה, בשיא הלחץ, היא מתקשרת ומודיעה שהיא באה. אני מסביר לה שלא פשוט לחייל אותה בחזרה, אז היא הודיעה שהיא מגיעה כמתנדבת. אמרתי: אוקיי, אני צריך אחת כזו. בתוך יום היא הייתה פה על מדים, אחרי שהכריחה את היחידה שלה לבטל לה את הפטור משירות".
טובה היא אמנם תושבת העיר, אבל החברים ביקל"ר מעידים שמזמן לא ראתה את הבית. "היא שחקנית נשמה מספר אחת", הם אומרים. כשמפונים מתקשרים אליה ומודיעים על בן משפחה שנשאר בעיר ונמצא במצב נפשי קיצוני, היא ממהרת לגשת לביתו בליווי צוות מקצועי. "אלה לא דברים שאפשר לדחות למחר", היא אומרת, "בשביל זה אנחנו כאן".
מתנדבת נוספת היא ענבל, בעלת תשובה ואשת רב. היא חיה ברווחה בארה"ב, אבל עם פרוץ המלחמה התעקשה להתגייס בחזרה. "אישה בת חמישים, אם לעשרה ילדים שחיה את החיים הטובים באמריקה, וכבר הספיקה לעשות פה שלושה סבבים", אומר פרץ. "פשוט קנתה כרטיס טיסה ובאה. היא עוברת בין מסעודה לסאשה, מטפלת ונותנת את הנשמה. אנחנו בסך הכול בין 12 ל־15 איש בשיא, אבל יחד עם העירייה אנחנו מכפילי כוח".
אחרי חצי שנה של עבודה מאומצת השטח נרגע יחסית, אך חיסול נסראללה והכניסה הקרקעית ללבנון הביאו להסלמה. יקל"ר קריית־שמונה שב לעבוד תחת אש, שהפכה אינטנסיבית יותר ויותר. כעת הם מבקשים להתארגן לשיבת התושבים לעיר. "מה שאנחנו צריכים לעשות עכשיו, עם העירייה, זה להכין את מערכת החינוך ואז להתחיל לייפות את העיר. לא מדובר בכסף גדול, זה קמצוץ מהתקציב. באנו לילדים מפונים ושאלנו אותם: מי רוצה לחזור לעיר? כולם ענו בהתלהבות שהם רוצים לחזור. אנחנו חוליה מקשרת שעובדת מול הרשות אבל גם מול הפיקוד, בלי להציק לאלוף כפי שהיה בעבר. זה מקצר תהליכים וזה הכרחי למשימה שבפנינו".
פרץ לא מסתפק בכך שקריית־שמונה תשוקם, הוא רוצה לראות אותה פורחת: "ראש העיר הכי טוב בעולם לא יכול להרים עיר בלי תוכנית ממשלתית. קריית־שמונה צריכה להפוך לעיר של 70 אלף איש, לא של 25 אלף. יש פה אוניברסיטה, יש תוכנית לרכבת עד כרמיאל.
"פנו אליי לא מעט מתנדבים מכל הארץ שמוכנים לבוא לעזור להכין את העיר. לסדר מקלטים, לעזור לתושבים להיקלט בבתים, הכול. טובה תמשיך לרכז ולטפל באנשים עד שתהיה חפיפה מסודרת עם הגורמים הרלוונטיים בעיר כשישובו. אנחנו עובדים במקביל עם פיקוד העורף, נפת חירם ופיקוד צפון, כדי לתת מענה לצרכים שבהם הצבא יכול לסייע. תלמידי ישיבת קריית־שמונה עומדים להיות חלק מכוח החלוץ, כמו גם התארגנויות של תושבים שמעודדים שיבה. אנחנו מתרגשים מאוד. אלה תושבים שראיתי בימים הראשונים מפוחדים וחוששים, ממהרים לעזוב את העיר מחשש מטילים או מחדירת מחבלים, ואני כבר מחכה לקבל אותם בחיוך גדול וחיבוק".
