מפתיע לשמוע, אבל בחודשים האחרונים יש כ־300 צעירים חרדים המבקשים להתנדב לשירות לאומי־אזרחי בגופי ביטחון והצלה, אך מנועים מלעשות זאת. בתחילת ספטמבר החליטו בצבא לעצור את התנדבות החרדים לשירות לאומי במשטרה, בגופי המודיעין, בשב"ס, בזק"א, בכיבוי אש ובמד"א. המחשבה הצבאית הייתה שאם לא ייתנו לחרדים להתנדב בגופים הללו, הצעירים יתגייסו לשירות צבאי בגופים אלו ואחרים, ומספר המתגייסים יעלה.
אלא שלדברי ראובן פינסקי, מנכ"ל רשות השירות הלאומי־אזרחי, זה פשוט לא עובד: "זה עצוב ומטופש. צה"ל מתמודד עם אתגר אמיתי וחשוב של מחסור בלוחמים ותומכי לחימה. מתוך האתגר הזה הוא רואה את אלו שמוכנים לצאת מהישיבה ובאים אליי לשירות, והוא רוצה אותם אצלו. אבל יש סיבה שהם באים דווקא אליי. אלה שבאים אליי הם חרדים על מלא שרוצים דווקא בשירות לאומי ולא בשירות צבאי. הם באים אליי למרות שאצלי הם מקבלים חצי מהשכר שהם יקבלו אם יתגייסו לאותם גופים דרך צה"ל, כי הם יודעים שאצלי הם יוכלו לשמור על החרדיות שלהם. לחרדים שמשרתים בשירות לאומי בשב"כ יש חדרים נפרדים וסגל פיקוד גברי. תחום העיסוק מותאם להם, והאוכל כשר גלאט. אנחנו לא מתפשרים על המעטפת החרדית ועל תפקידים ברמה גבוהה".
המספרים שפינסקי מציג מרשימים. מאז תחילת המלחמה הוכפלו הגיוסים של חרדים לשירות לאומי־אזרחי. במקום 490 שהתגייסו בשנה שלפני המלחמה, גויסו בשנה האחרונה 841, ובעקבות הנחיית השרה אורית סטרוק, הממונה על השירות הלאומי־אזרחי, רבים מהם הופנו לגופי ביטחון והצלה. אלא שכאמור, בספטמבר האחרון עצר צה"ל את המהלך.
"אני מאמין שזה ישתנה בקרוב", מקווה פינסקי. "אנחנו פועלים בנושא מול דרג מקבלי ההחלטות, וצה"ל מקשיב. הם רואים שלמרבה הצער, אף אחד מהמועמדים שלי לא עובר אליהם. אני כמובן בעד שהחרדים ילכו לצבא, אבל זה לא קורה. הצעתי לקבוע מכסה סבירה ולאשר לי לגייס 1,200 חרדים בשנה, שרובם יישלחו לתחום הביטחוני. זה עדיין ישאיר לצה"ל 61 אלף חרדים לגייס מתוכם. מכיוון שרוב אלו שמגיעים אליי הם נשואים עם ילדים, הצעתי גם שאליי יגיעו רק מגיל 22, וצה"ל יגייס מגיל 18 עד 22. בשורה התחתונה אני אומר לצה"ל: זוזו הצידה ותשקיעו את המאמצים שלכם בגיוס לוחמים ותומכי לחימה, ולא במילוי המכסות. בצבא צריכים להבין שבנושא הזה אנחנו חלק מהפתרון".
כמי שעומד בשש השנים האחרונות בראש השירות הלאומי־אזרחי, נושא השירות בציבור החרדי העסיק את פינסקי עוד לפני המלחמה הנוכחית. "אני עובד קשה להתאים את השירות הלאומי־אזרחי לחרדים – גם שיהיה שירות משמעותי, גם שיהיה לו עתיד תעסוקתי, וגם שתהיה בו מעטפת חרדית מלאה. כשאני יושב עם גדולי הרבנים מהציבור החרדי, מכל הזרמים, אין אחד שאומר לי שהשירות הוא מוקצה. יש אפילו רבנים שכבר ממליצים לחלק מתלמידיהם לשרת".
לצאת מאזור הנוחות
בסך הכול משרתים כיום בשירות הלאומי־אזרחי כ־20 אלף גברים ונשים, מספר שיא שעוד לא נרשם עד היום. החרדים המשרתים הם פלח מצומצם יחסית של 1,600 משרתים. הזינוק המשמעותי נרשם דווקא בחברה הערבית והדרוזית – כמעט 5,800 משרתים, עלייה של 8% בשנה. נתון לא פחות מרשים הוא שאחת מכל חמש צעירות בחברה הערבית מתנדבת כיום לשירות אזרחי.
"זה נזקף לאמון שנוצר מולנו, ובנוסף, הן רואות שזה משתלם להן", מסביר פינסקי. "לפי מחקר שעשינו, הצעירות הערביות רואות בשירות תרומה לחברה ולקהילה, אבל לא פחות מכך הזדמנות להתפתחות אישית. מצאנו גם ש־47% מהבנות רוצות להשתלב בחברה הכללית. זה אומר שאנחנו צריכים לנסות להוציא אותן מתוך היישובים למקומות שירות משמעותיים, ואנחנו משקיעים בכך מאמצים. היום הן משרתות בעיקר בתחום החינוך בתוך היישובים שלהן. בת שמשרתת בבית הספר שבו למדה ומדברת שם ערבית – לא רוכשת כישורים רכים, לא מכירה את החברה הישראלית, ותמשיך כנראה לתואר בחינוך למרות שיש בחברה הערבית 15 אלף נשים עם תואר ראשון בחינוך שחותמות אבטלה".
המאמצים להוציא את הצעירות הערביות המשרתות מאזור הנוחות, מתורגמים לסיורים במוסדות אקדמיה ישראליים, בניית תוכנית פיתוח אישית לכל צעירה, השתתפות בקורסים בעברית, והכשרות לתחומי מקצוע שאינם חינוך. "גם משרד האוצר מבין שזו השקעה ולא הוצאה. צעירה ערבייה שמשרתת מחוץ ליישוב בתפקיד משמעותי, יכולה ללכת אחר כך ללמוד תכנון ובנייה ולסייע בהוצאת היתרי בנייה ביישוב שלה, שזה צורך מאוד גדול כי אין מספיק מתכננים דוברי ערבית. אחרי שהיא הייתה בטכניון, למדה עברית וראתה שהיא מסוגלת, היא לא תישאר בכפר עם תואר ראשון בחינוך".
"בנושא המוגנות לבנות השירות ביצענו מחקר על נקודות תורפה לפגיעה, ביטלנו משמרות לילה, ובמקומות שקיבלו אישור אני מוודא שיש מפקדת אישה והסעה הלוך וחזור"
89% מהמשרתים בשירות אזרחי בחברה הערבית הן נשים. את הגברים הערבים המשרתים אפשר לאפיין, על פי פינסקי, כדרוזים שקיבלו פטור משירות צבאי, ערבים המבקשים לשרת בגופי הצלה שונים כמו כיבוי אש, וגם גברים ממעגל האלימות המשרתים במסגרת תוכנית שיש בה היבטים של סל שיקום.
הקבוצה הגדולה ביותר של המשרתים בשירות הלאומי־אזרחי היא עדיין בנות דתיות־לאומיות – כ־8,500 בנות. בניגוד לתחושה בציבור שבעקבות המלחמה חלה נהירה של בנות לשירות צבאי על חשבון השירות הלאומי, פינסקי מדווח על יציבות. "בשנה שעברה לא הייתה נשירה, למרות שפורסמו כתבות על בנות שעוזבות את השירות הלאומי והולכות לצבא. גם השנה אין ירידה במספרים, ואפילו יש עלייה מסוימת. האם תהיה מגמה שמתגברת לכיוון שירות צבאי? זו שאלה למחנכים ולהורים, לא אליי. אני לא נמצא בתחרות עם הצבא. מי שמגיעה אליי קיבלה פטור משירות צבאי".
בקרב הבנות המשרתות, נרשמה השנה עלייה בביקוש לשירות באזורים המאוימים מבחינה ביטחונית. "הוספתי תקנים בצפון ובדרום והם התמלאו מיד. באופן כללי, אחד הדברים המדהימים בשירות הוא שהכי קל לגייס לתקנים הכי קשים, והכי קשה לגייס לתקנים הכי קלים. ככל שהתקן קשה יותר יש לו יותר ביקוש, וזה אומר הרבה על הדור הזה. הוספנו גם תקנים בתחום הביטחוני, ויש היום בערך אלפיים תקנים של בנות שירות במוסד, בשב"כ ובמשרד הביטחון. זה יכול להיות שירות משמעותי מאוד. אני מכיר בת שירות שעושה עבודה מדהימה במוסד, בזמן שאחיה משרת כרס"פ במגמת רבנות בגלל פרופיל לא קרבי. בסוף, כשאתה בא לבת בציונות הדתית, השאלות שעומדות לנגד עיניה הן האם מבחינה דתית היא יכולה לשרת בתפקיד הזה, ומה מידת התרומה שלו. חתך ממוצע של תפקידים בשירות הלאומי אינו נופל כהוא זה מתפקידים שהבנות שאינן לוחמות מבצעות בצה"ל".
חליפה מותאמת לכל אוכלוסייה
פינסקי, 50, עלה מארה"ב בגיל חמש וגדל ביישוב בית־אל. אשתו דבורה עלתה לארץ מאנגליה כדי לשרת בשירות לאומי בבית החולים שערי צדק, ובעקבות השירות המשיכה ללימודי סיעוד וכיום היא אחות. אחיו אורי ניהל בעבר את ישיבת רמת גן, וכיום הוא מכהן כראש מטה איגוד ישיבות ההסדר. פינסקי הוא בוגר ישיבת ההסדר קריית־שמונה, בעל תואר ראשון בכלכלה ומנהל עסקים ותואר שני במדיניות ציבורית, ולצד עבודתו הציבורית הוא גם חזן מקצועי. מדי שנה הוא יוצא בתקופת הימים הנוראים, באישור נציב שירות המדינה, לשמש כחזן בקהילות יהודיות בניו־יורק.
בימים אלו מציין פינסקי חצי יובל שנים בשירות הציבורי. הוא החל את דרכו בפיתוח תשתיות תיירות, וניהל את פיתוח אגן העיר העתיקה בירושלים. בהמשך הקים וניהל את התוכנית להעצמת המורשת הלאומית במשרד ראש הממשלה, שהפכה לאגף המורשת הלאומית ובהמשך למשרד ממשלתי. בתפקידו הנוכחי הוא מנהל את הגוף הרגולטורי המסדיר את הנהלים של השירות הלאומי־אזרחי, ואת מערך הפיקוח והבקרה על פעילות העמותות המפעילות והגופים הקולטים את המתנדבים והמתנדבות.
"בכל אחד מהתפקידים שביצעתי, קודם כול חקרתי את הצרכים והיעדים", אומר פינסקי. "כשהגעתי לשירות הלאומי, הבנתי שאני צריך להבנות תפיסות שונות ליהודים, ערבים, חרדים ובעלי צרכים מיוחדים, ובכל אחד מהם הצבתי יעדים שונים. בשירות הלאומי של המגזר היהודי – היעד המרכזי היה לעשות סדר במערך המיונים, לדאוג לתפקידים רציניים ולליווי משמעותי. היום הכול מבשיל לביצוע ונכנס לבסיס התקציב. בחברה הערבית – היעד הוא לא רק להגדיל את מספר המשרתים אלא להפוך את השירות ליותר אמיתי. אם אצרף מדי שנה 5,000 משרתים מהחברה הערבית, בעוד עשרים שנה זה ישנה את החיים ל־400 אלף ערבים במדינה והם יחוו אזרחות מיטיבה. בחברה החרדית – המטרה המרכזית היא להגדיל את המספרים בדרך שעליה דיברתי. בשירות של אוכלוסיות מיוחדות מדובר בחסד שבחסד, וגם שם הצלחנו לגדול מ־1,600 משרתים לפני ארבע שנים, ל־2,200 משרתים".
בשנים האחרונות נשמעה ביקורת בציבור הדתי הן על תהליך המיון לשירות והן על רמת הליווי והמוגנות לבנות במהלך השירות. פינסקי מכיר את הביקורת ומציג רפורמה מקיפה בכל התחומים. "קודם כול חשוב לציין שהשרה אורית סטרוק, שאחראית על השירות הלאומי־אזרחי, הגיעה מבחינתנו בול בזמן לביצוע כל התוכניות הללו. היא מאוד רתומה לנושא וקשובה לדרג המקצועי. בנוגע למיון, אנחנו עומדים להקים את הבקו"ם הלאומי שבו יתקיימו כל המיונים, ויחל לפעול בחודש ספטמבר הקרוב. בנינו ספר תפקידים, עם קרוב ל־90 תפקידים שונים והגדרות לכל תפקיד – הכישורים הנדרשים והנרכשים, ההכשרה הנדרשת, והליווי הרגשי הנדרש.
"בת שירות במחלקה אונקולוגית לא יכולה להיות לבד – היא צריכה עו"סית מבית החולים שתפגוש אותה אחת לשבוע או שבועיים. לעומת זאת, קומונרית בסניף יכולה לפגוש עו"סית גם פעם ברבעון. במהלך המיון כל בת תעבור מבחן שיכלול שאלון פסיכוטכני ויום ראיונות בזום שיכלול ריאיון אישי וקבוצתי, ואז היא תקבל בין שלושה לחמישה תפקידים שרק אליהם היא רשאית להתמיין. יהיה אתר אינטרנט מרכזי עם כל התקנים, והבנות לא יצטרכו לרוץ בין האתרים של כל העמותות. היום יש הרבה בנות שרוצות לשרת עם נוער בסיכון, אבל הן פשוט לא מתאימות. במצב הנוכחי הן מתמיינות להמון סיירות של עמותות שונות ולא מתקבלות, כי בעמותות פועלים רק לפי הביקושים".
מה לגבי הליווי והמוגנות של הבנות?
"בנוגע לליווי שינינו שיטת בקרות. אנחנו מודדים היום גם את כמות המפגשים עם הרכזת ועד כמה היא משמעותית, ובהתאם לכך מעניקים ניקוד לעמותות המפעילות, ואם צריך לוקחים מהן תקנים. בתחום הליווי הרגשי יצרנו מדרג בהתאם לתפקיד. אם בית חולים למשל לא יעניק את הליווי הדרוש לבת שירות, נסגור אצלו את התקן. בשנתיים האחרונות סגרתי תקנים בשני גופים שלא עמדו בתנאים, ובכמה מקומות החלפנו את הממונה על בנות השירות בגלל התעמרות. בנושא המוגנות קיימנו הכשרות לרכזות השירות יחד עם איגוד מרכזי הסיוע. ביצענו מחקר מקיף על נקודות תורפה לפגיעה, ביטלנו משמרות לילה בבתי חולים ובמד"א, ובמקומות ספציפיים שקיבלו אישור למשמרות לילה, כמו מוקד מצפן במשטרה, אני מוודא שיש מפקדת אישה והסעה הלוך־חזור לבנות".
בשורה נוספת של פינסקי לבנות השירות היא בתחום הליווי החינוכי־רוחני. "אנחנו בונים את מה שאנחנו מכנים 'הקומה הנוספת'. כל בת תוכל לבחור מקום ללמוד בו בין פעם לפעמיים בשבוע אחר הצהריים, חינם אין כסף. במקביל נתחיל לממן 'מדרשות שילוב', ובנות שירות שלומדות בשעות הערב במדרשה בין שלושה לחמישה ימים, יקבלו סיוע כספי למימון לימודיהן".
הרשות נתונה
לצד המשרתים מהחברה הערבית, החרדית והדתית־לאומית, יש גם כ־1,500 משרתים מהציבור החילוני שקיבלו פטור משירות צבאי מסיבות שונות.
למה צעירה חילונית לא יכולה לבחור בין שירות צבאי לשירות לאומי כמו צעירה דתייה?
"מדינת ישראל החליטה על חוק גיוס חובה, ובתוך זה החליטה שבנות דתיות לא הולכות לצה"ל. אגב, אף אחד לא מדבר גם על גיוס של בנות חרדיות או דרוזיות. המדינה צריכה לשאול את עצמה על ההסדרים ההיסטוריים שלה. אני עובד בשירות המדינה ולא אומר את דעותיי האישיות.
"מה שכן טורד את מנוחתי הוא שאין היום תכנון של השירות העתידי בצה"ל ובשירות הלאומי־אזרחי. לפי הגידול הטבעי, בעוד עשר שנים יהיו 191 אלף צעירים של מסיימי כיתה י"ב. כשמסתכלים על המספר הזה, גם אם רוצים שכולם יתגייסו – צריכים לבדוק לאן. נניח שצה"ל ירצה 90 אלף ולא 70 אלף כמו שהוא רוצה היום, מה עושים עם ה־100 אלף האחרים? אצלי יש היום 20 אלף בסך הכול, ולכאורה זה אומר שאני צריך להכפיל את זה פי חמישה. צריכים לשאול מה הצבא צריך, איך הוא רוצה להישאר צבא העם, ואיך כמה שיותר משאר האוכלוסייה מגיעים לשירות לאומי. ראש הממשלה, שר הביטחון, שר האוצר, והשר הממונה על השירות הלאומי צריכים לשבת ולדבר על תוכנית ארוכת טווח".
רבים ממתווי הגיוס שנכתבו בשנים האחרונות מדברים על גיוס חובה לצה"ל או לשירות לאומי־אזרחי. פינסקי מבהיר את הבעייתיות שבהפיכת השירות הלאומי־אזרחי לחובה. "זה יוריד מהשירות חרדים, ערבים וגם חצי מבנות השירות של הציונות הדתית. אחד העקרונות בהסדר המייסד של השירות הלאומי הוא מוטיב הרשות. כשישבתי בעבר על הסוגיה עם רבנים בציבור הדתי־לאומי הובהר לי, להפתעתי, שהם לא מוכנים לוותר על העיקרון הזה, שנולד כנראה מסיבות של מוגנות, דת והשארת אפשרות לחזרה. ייתכן שאפשר יהיה לקבוע שתפקידים מסוימים יהיו לשנתיים שירות בלבד, ושיהיה תעדוף משמעותי למי שמשרת שנתיים. כיום, 51% מהמשרתים, מכל המגזרים, ממשיכים לשנה שנייה".
לפינסקי נשארו עוד שנה ועשרה חודשים עד לסיום תפקידו בשירות הלאומי־אזרחי, אחרי שתי קדנציות. "הכנתי תוכנית לרבעון הרביעי שלי מתוך מטרה להתקדם בכל הרפורמות, אבל השאיפה הגדולה היא שיתקיים תכנון של עתיד השירות הלאומי, ולא הגענו לזה. בציבור היהודי הלא־חרדי, שעיקר הנטל עליו, יש כיום 94% שירות, אבל אם רוצים לשמר את הנתון הזה צריכים לתכנן את זה. זו אוכלוסייה שתגיע בעוד עשור למאה אלף, ואם צה"ל מגייס כיום כ־68 אלף במחזור, גם אם הוא יגדיל את הגיוס בעשרת אלפים, זה ידרוש גם ממני להוסיף עשרת אלפים משרתים רק באוכלוסייה הזאת. זה אומר שמערך השירות חייב לגדול, ולכן צריכים לתכנן את זה עם הצבא. על זה נקום או ניפול".
