עד היום ש' חושש לספר את הכול. חושש גם להזדהות. שנות האימה תחת משטר אסד הותירו בו חותם עמוק ונוכח של חרדה. גם סימנים בגוף הותירו בו שנות חייו בסוריה, מהעינויים שספג בתקופה שבה היה כלוא בבית הסוהר. יוצאי סוריה בארץ בירכו השבוע על נפילת המשטר, אבל הזיכרונות הקשים שלהם מעשרות שנות הרודנות של האב ובנו לשושלת אסד, לא הולכים לשום מקום.
"החיים שלנו בדמשק היו חיים בגטו", זוכר ש'. "אתה רוצה לצאת מהשכונה – אי אפשר. אתה חייב להשיג אישור כדי לצאת, לכל מטרה. ללכת אל מטה המוח'אבראת (המודיעין) בשכונה, ולקבל אישור. אסד האבא, שילך לאלף עזאזל, הקשה עלינו את החיים. אסור לצאת מהמדינה, במיוחד ליהודים. כל אחד שמדבר על הממשל – זורקים אותו לבית הסוהר לעשרות שנים ואף אחד לא יודע מה קורה איתו. הייתה אווירה של פחד".
הוא נולד בדמשק בשנת 1947, ויצא ממנה בגיל 40. "עליתי לארץ בדרך לא דרך. עברנו את גבול טורקיה־סוריה ברגל, 27 שעות של הליכה בלי אוכל ובלי מים, המשפחה שלי ועוד משפחה, 17 נפשות בסך הכול".
האמנת שתראה את היום שהמשטר הזה נופל?
"האמת שלא. אחרי עשרות שנים, אתה לא מאמין שיסתיים כך".
העידן שהסתיים השבוע החל ב־1966, כאשר חאפז אל־אסד החל לשמש שר ההגנה בממשלת הבעת'. ב־1971 הוא מינה את עצמו לנשיא. לאחר מותו בשנת 2000, בנו בשאר ירש את התפקיד. השבוע הוא נמלט עם משפחתו מפני המורדים למוסקבה.
ש' צפה השבוע בכל הסרטונים הקשים של שחרור האסירים מבתי הכלא הסוריים. "אני מכיר את המקומות האלה, אני אסיר ציון. ישבתי שנה ושלושה חודשים בכלא מאזה".
כשהיה בן 22, נשוי ואב לבת, ניסה ש' לראשונה לחצות את הגבול ללבנון. סמוך לגבול, המשפחה נתפסה. "על התעודות של היהודים היה כתוב באדום, בגדול, כדי שאי אפשר יהיה לפספס – 'מוסאווי', בן דת משה. כשנתפסנו אמרו לי לרדת מהרכב. הוציאו את אשתי והבת, הוציאו את הנהג המוסלמי והרביצו לו מכות רצח. הדם נזל לו מכל מקום. שחררו את האישה והילדה, ואותי לקחו לבית הסוהר. יש לי סימנים בכל הגוף מתקופת המאסר – באצבעות, בידיים, ברגליים, בגב. כשאני נזכר בתקופה הזו יש לי חושך בעיניים", הוא אומר בשקט.
כשאני מתנצלת על כך שאולי השאלות עוררו אצלו זיכרונות לא רצויים, הוא אומר שגם כך, הצלקות לא מאפשרות לו לשכוח. "אני נזכר בתקופה הזו בכל פעם כשאני נכנס למקלחת. איזה עינויים היו בבית הסוהר, איזה עינויים. יימח שמם וזכרם".
גם מול האפשרות הקלושה־עדיין שהדבר יתאפשר כעת, אין לו שום עניין לחזור לבקר במקום שבו גדל. "אני לא יכול להסתכל על דמשק, מבחינתי שישרפו את סוריה כולה. אני סבלתי בה. אמרתי לעצמי תמיד שאני לא רוצה לתת לילדים שלי לסבול כמוני. כשיצאנו השארנו שם הכול. פירות עבודה של עשרות שנים. השארתי את החנות, את הבית. בתוך הקהילה היהודית היה לנו טוב, אבל עם המשטר? לא ולא ולא. אני מקווה שהמשטר הזה ייעלם לגמרי, אבל יש לו עוד שורשים שם, זה עוד לא נגמר".
שיאי ההתנכלות ליהודים בסוריה בעידן אסד נרשמו בימי המלחמות נגד ישראל. הערבים שנמלטו מישראל לאחר הקמת המדינה היהודית, הפכו לשכנים עוינים במיוחד. כשפרצה מלחמת ששת הימים, ש' היה בביקור בבית ארוסתו. "שמענו מטוסים מפציצים, גיסי ואני יצאנו לראות. עלינו אל הגג, הסתכלנו אל השמיים. השכנה הפלסטינית הלכה אל המודיעין בשכונה וסיפרה. באו שלושה־ארבעה אנשי מודיעין, חמושים. ירדנו מהגג ופתאום הם דופקים חזק בדלת, דלת ברזל. הורידו את כל הדלת על הרצפה מרוב שנאה אלינו. השכנה הצביעה על שנינו. לקחו אותנו, הורידו לנו את החגורה מהמכנסיים, קשרו לנו את הידיים מאחורי הגב והוליכו אותנו ברחוב, אנחנו ועוד כמה שאספו בשכונה, 10 או 12 יהודים. הולכים, וכל השכנים הפלסטינים יורקים עלינו, מקללים, ואז חקירות במודיעין". החשד שהופץ בידי השכנים היה שיתוף פעולה עם לוחמים או צנחנים ישראלים.
ד"ר נתן חסווה (מימין): "היהודים לא חשו מעולם שסוריה היא מולדתם או שהם שייכים לעם הסורי. זו מדינה שסועה ומפולגת. אני לא צופה לה עתיד מזהיר"
"בשנת 73' כשהחלה המלחמה היינו בבית הכנסת", ממשיך ש'. "כששמעו שיש מלחמה עם ישראל, אנשים עזבו את בית הכנסת והלכו הביתה, פחדו. ידעת תמיד שאנשי המשטר יכולים לבוא מתי שירצו ולעשות לך מה שהם רוצים".
הוא נאנח עמוקות, מתלבט אם לספר עוד סיפור. "עבדתי שם בכל מיני עבודות. הייתי גם בחברה קדישא. פעם אחת באו מהמודיעין בליל שבת, 'נא לבוא איתנו'. לאן? 'לבית קברות'. מה יש בבית קברות בליל שבת? 'אחר כך נספר לך'. לקחו אותי מבית הכנסת בליל שבת באוטו. הגענו לשם, הביאו ארבעה ארונות. והארונות האלה, אני לא רוצה לספר. יש דברים שמוסתרים כמעט 40 שנה. סודות של 40 שנה. עדיין קשה לספר.
"אבל בסוף באתי לפה, ישתבח שמו לעד. מה שאני סבלתי, לא רציתי שהילדים שלי יסבלו. כאן זה הבית שלנו. בשביל היהודים אין כמו ארץ ישראל. היום יש לי פה נכדים ונינים, ברוך השם".
מה שראה ש' בעיניו הוא סיפורן הקשה של ארבע נערות יהודיות שנתפסו במרץ 1974 כשניסו לברוח מסוריה, עונו קשות, נרצחו וגופותיהן הושחתו. המאורע טלטל את הקהילה היהודית טלטלה עזה.
אסיר בן שנתיים וחצי
בספרו "הבריחה מדמשק" מתאר עו"ד ורו"ח ג'ק בלנגה את קורות הקהילה היהודית בסוריה ואת קורות משפחתו שלו שהבריחה את הגבול לישראל. הוא יליד 1968, והגיע ארצה בשנת 1980. גם לו ולהוריו, עזור ורחל בלנגה, היה ניסיון קודם להימלט שהסתיים בתפיסה ומאסר. האב נכלא בנפרד וסבל תלאות, האם הוחזקה עם בנה. בישראל קיבל בלנגה תעודת אסיר ציון על התקופה שבה היה עצור עם אימו והוא בן שנתיים וחצי בלבד. תנאי המעצר של הפעוט, שהיה כלוא עם קבוצת נשים, היו קשוחים. מים ואוכל בקושי ניתנו, ההיגיינה הייתה בלתי אפשרית. שחרורו לאחר שבועות אחדים התרחש בעקבות התערבות של ארגוני זכויות אדם בינלאומיים, שמחו על החזקת פעוט במאסר.
בלנגה מאוכזב מהצלחתו של הרודן להימלט: "חבל שלא הצליחו השבוע לשים יד על אסד. אחרי הזוועות שעשה בעם שלו, הוא ראוי לעונש". בספרו הוא מתאר כיצד כילד ראה את אביו נאלץ להצביע בבחירות הלא־חופשיות לנשיאות שהתקיימו בסוריה, כאשר איש מודיעין מבהיר היטב לאביו כי אין להתחמק מהכניסה לקלפי, וגם לא מסימון "כן" בטופס ההצבעה, למען תמיכה בהמשך שלטון אסד.
תמונות הזוועה מבתי הכלא הסוריים שהופצו השבוע הן רק קצה הקרחון, הוא אומר. "מה שהראו זה מעט מאוד. יש אנשים רבים שבמשך השנים פשוט נעלמו. המיסו אותם, על כל המשתמע מכך. עבורנו כיהודים שגדלו שם, וגם עבור מדינת ישראל, נפילת המשטר היא בהחלט בשורה טובה".
ב־1992, בעקבות לחץ אמריקני, אפשרה סוריה לאלפי היהודים שנותרו בה לצאת. "סוריה נזקקה אז לסיוע מארה"ב, ובמסגרת הלחצים שהופעלו, אפשרו ליהודים לצאת. את הרכוש נאלצו להשאיר. בודדים מאוד נותרו מאז בסוריה. בתקופה הראשונה בישראל היינו דלי אמצעים, ולא היה קל להשתלב", אומר בלנגה, שלימים הגיע לתפקיד סגן נשיא לשכת רואי החשבון בישראל.
כפעיל בקהילה כאן, יש לך קשרים עם היהודים שנותרו?
"מעט, דרך הרשתות החברתיות. בימים האחרונים כתבתי להם, אבל טרם קיבלתי תשובות. אלה אנשים מבוגרים וקשה לדעת אם הם בפחד או בלחץ ולכן לא עונים, או שיש סיבה אחרת. אני מקווה שהכול אצלם בסדר".
גם לו יש רק זיכרונות רעים מארץ הולדתו. "לא קל לגדול במקום שאסור לך לצאת ממנו. היינו אסירים שם. אתה לא יכול ללכת עם כיפה ברחוב, כי יזרקו עליך אבנים. מהבית שגרתי בו בח'ארת אל־יהוד, שכונת היהודים בעיר העתיקה של דמשק, ראינו את החרמון הסורי. שימח אותי השבוע לדעת שהחיילים שלנו יושבים שם עכשיו ומשקיפים על דמשק מלמעלה".
בעקבות ועידת מדריד
ד"ר נתן חסווה, רופא משפחה, הוא יליד 69'. "נולדתי בדמשק להוריי חיים ופרידה. בשכונת היהודים חיו אז כארבעת אלפים איש, והיו בה כ־23 בתי כנסת. היהודים היו במצב של בני ערובה, מאז שנת 48' עד שנת 92'. גם לפני משטר אסד נמנע מהם לצאת מגבולות המדינה, ובימי שלטונו המצב החמיר. בתחילה נמנע מהיהודים לרכוש בתים וללמוד באוניברסיטה. לאחר כמה שנים הייתה הקלה באיסורים הללו, בין היתר בשל לחץ של הנרי קיסינג'ר", שר החוץ של ארה"ב. "הותר ליהודים ללמוד, להחזיק נכסים. בשנת 79' הייתה אפשרות ליציאה זמנית של אחד מבני המשפחה, תמורת השארת הון כסף במשרדי המוח'אבראת".
בעבור משפחות רבות, הרצון הכללי להימלט מהחיים הקשים בסוריה נכרך גם בנתק רב־שנים שנכפה עליהם מבן משפחה. בשנת 1942 הצליחה הסוכנות היהודית להבריח כ־1,100 ילדים מסוריה לישראל, אך עם קום המדינה נסגר הגבול ומשפחותיהם נשארו בסוריה. כך הם נפרדו לעשרות שנים. "כל יהודי בדמשק או בחלבּ חיכה להזדמנות לצאת. היו לא מעט ניסיונות בריחה דרך לבנון, דרך טורקיה. חלק נתפסו על הגבול", מספר חסווה.
הוא זוכר את הזעזוע שאחז בקהילה לאחר הרצח המחריד של ארבע הנערות ב־74'. "הייתי ילד, אבל אני זוכר שיצאנו אז למעין צעדת הפגנה לעבר מוסדות השלטון בדמשק. הבנות הצעירות רצו לצאת מהמדינה גם כי לא היו להן חתנים יהודים. בשלב מסוים קיסינג'ר ביקש מאסד שיאפשר למאה בנות מדמשק לצאת לניו־יורק. הוא נתן לו רק 13".
חסווה למד רפואה בסוריה, באוניברסיטה בדמשק, וסיים ב־1991. הוא מתאר את צירוף הנסיבות הבינלאומי של תחילת שנות התשעים, שהביא לשינוי: "אחרי שארה"ב נלחמה בעיראק וברית המועצות קרסה, התקיימה ועידת מדריד ובמסגרתה ישראל ביקשה שיינתן ליהודים לצאת. הנשיא בוש האב ביקש לתת ליהודים היתר לצאת מסוריה, וגם לשחרר חמישה מהיהודים שהיו כלואים בכלא בדמשק באשמת רצון לברוח מהמדינה. הם היו במצב קשה מאוד. באותו שלב הנשיא אסד היה אמור 'להיבחר' בפעם הרביעית. יהודי דמשק התבקשו לצאת במסע תמיכה באסד בתמורה לשחרור שלושה־ארבעה אסירים שהיו בכלא. אני זוכר את שלטי התעמולה שהיהודים הדמשקאים נאלצו לכתוב, ובהם מרקו אחי, ולומר בהם שאסד הוא אבא שלנו, שהוא מנהיג טוב".
"ב־92' הותר ליהודים לצאת, בתנאי שלא יהגרו לישראל. יצאה הצהרה בפרלמנט הסורי, ובה אסד אמר שיהודי סוריה חופשיים ויש להם זכויות מלאות לצאת לקנות ולרכוש. אני זוכר את אבא שלי זיכרונו לברכה משלם לנציג השלטון 250 אלף לירות ונותן לו מתנות יקרות ערך, שטיחים ואגרטלים, כדי לקבל דרכון. השלב הבא היה ללכת לשגרירות ארה"ב בדמשק. הם נתנו מיד ויזות. טסנו בטיסת לילה של 'אייר פראנס' לארה"ב, וכשנחתנו קיבלו את פנינו ארגונים של יהודי סוריה וארגוני פליטים. הייתי בן 24. לרבים מהיהודים היו קרובי משפחה בארה"ב, והחגיגות בשדה התעופה בניו־יורק היו גדולות. בתי הכנסת שנותרו מאחור נבזזו, הבתים נבזזו. בשנת 94' עלה ארצה הרב אלברט (אברהם) חמרה, הרב הראשי של יהודי סוריה ולבנון, ושמעון פרס קיבל את פניו. בסוריה נשארו 300 או 400 איש. כתבו אז שתם עידן גלות יהודי דמשק".
חסווה צפה השבוע בתמונות התרסקות המשטר, אך שום תחושת נוסטלגיה לא עלתה בו. "היהודים שיצאו מדמשק לא חשים ולא חשו מעולם שסוריה היא מולדתם או שהם שייכים לעם הסורי. גם אם יש געגועים לבית הספר או לשכונה היהודית, וגם אם במשך השנים היו כמה בעלי דרכון אמריקני שנסעו לבקר, התחושה הכללית היא שאף אחד לא רוצה להיזכר במדינה הזו. מה יש לראות שם? השכונה חרבה, את בתי הכנסת בזזו. גם מי שתפסו את השלטון עכשיו הם לא אנשים שוחרי שלום. זו מדינה שסועה ומפולגת. אני לא צופה לה עתיד מזהיר במיוחד. ראיתי זוועות בטלוויזיה, עכשיו הם תולים את אנשי משטר אסד, פועלים בצורה דאעשית. אין שם ביטחון, אין שם שלטון, תודה לא־ל שאנחנו כבר לא שם".
