רבים מהלוחמים שיצאו אל שדה הקרב ב־7 באוקטובר חזרו ממנו אנשים אחרים, נאלצים ללמוד מחדש כיצד להתמודד עם חייהם שהשתנו ללא הכר: עם פציעה מתמשכת שגורמת להם להיכנס ולצאת מבתי חולים באופן תדיר, עם תקוות לריפוי שמתנפצות לעיתים אל קרקע המציאות, ועם קרע בנפש שמתקשה להתאחות. הם זינקו לקדמת החזית כדי להיאבק על ביטחון ישראל ואזרחיה, וכיום הם נאבקים שלא להישאר מאחור.
מ' הוא לוחם ביחידה מסווגת, בן 40, נשוי ואב לחמישה, תושב אזור בנימין. הוא שהה בבית הכנסת כאשר קיבל את ההתרעה לטלפון בבוקר שמחת תורה, ובעקבותיה הגיע במסוק לקיבוץ בארי. בזמן שניסה לחלץ בני ערובה, הוא נפצע קשה מאוד בהיתקלות ישירה עם מחבלים. הוא פונה לבית החולים סורוקה ועבר ניתוח להסרת רסיסים וקיבוע של שבר בירך. לאחר שיקום של שלושה חודשים בבית לוינשטיין ואשפוז־יום של חמישה חודשים, התגלה שהשבר לא התאחה וכי יש צורך לעבור ניתוח חוזר – מה שהצריך את מ' לעבור את כל התהליך השיקומי מחדש.
"להיות פצוע כל כך הרבה זמן משמעו לאבד את הכוח שלך", מספרת רעייתו נחמי, בשל הסיווג הביטחוני, היא משוחחת איתנו בשמו. "אחד המשפטים שהוא אמר הכי הרבה בשנה האחרונה, היה שמלהיות המלך של העולם וכול־יכול, הוא הפך לאפס. זו התחושה שנמצאת אצלו מאוד חזק. לפני הפציעה הוא היה מנהל מתנ"ס, הוא משרת ביחידה מיוחדת במילואים, היה נהג אמבולנס ושיחק כדורסל. הוא הגיע לשלב הזה בחיים שהוא 'מסודר' ועשה מה שהוא רוצה – ארגן לעצמו את סדר היום. הייתה לו עבודה טובה, משפחה טובה והכול התנהל על מי מנוחות.
"אבל פתאום הכול התנפץ והוא איבד את העצמאות שלו, את היכולת ללכת, להתקלח לבד. גם הראש שלו לא חזר לעבוד, כי הוא חטף זעזוע מוח. הוא לא יכול כמעט שום דבר לבד. הפגיעה גורמת לו לשכוח דברים, הוא לא יכול לקחת אחריות, ובגדול מרגיש שהעולם גדול עליו. הוא היה אדם עם חלוקת קשב מטורפת, אחד שמסוגל לעשות מיליון דברים במקביל ומחזיק ראש על כל דבר. היום הוא לא מצליח לעשות יותר מדבר אחד, ואם יש משהו שמלחיץ אותו – שום דבר חוץ מזה לא קיים והוא לא מצליח לתפקד".
מ', שמאובחן כפוסט־טראומטי, נוטל כדורים רבים כדי להצליח לתפקד ברמה מסוימת, מנסה לשקם את הגוף והנפש כאחד. "הוא בונה את החיים מחדש לאט לאט, אבל אנחנו כבר שנה אחרי והוא לא רואה אופק לעבודה או לחזור להיות אדם עצמאי ומתפקד. הוא מתוסכל מאוד כי הוא מבין את המצב שלו היום – אין לו פגיעה קוגניטיבית, אבל אין לו יכולת להכיל את המציאות. הוא רוצה לחזור להיות בעל ואבא, אבל הוא לא יכול. אפילו לא לצאת עם חברים, כי הם לא מבינים כלום".
נחמי מספרת בכאב על תופעה קשה לעיכול, כזו שגם הכדורים לא יכולים להעלים: הערות ציניות מהסביבה. "אנחנו חווים המון ביקורת מהסביבה שלא מצליחה 'להכיל' את הפציעה שלו שנמשכת כל כך הרבה זמן. חברים לפעמים זורקים לו הערות בחוסר רגישות, במין 'בדיחות של גברים', כמו 'תעיף את הקביים' או 'יאללה, כמה זמן אפשר לעשות את ההצגה הזאת' ו'מספיק עם הדרמה'. אלה משפטים שיכולים לרסק אותו. זה מבהיר לו עד כמה אנשים לא מבינים מה שעובר עליו. מכל משפט כזה הוא חוזר הביתה ולא מתפקד יומיים. גם מול המשפחה יש לפעמים אתגרים של חוסר הבנה. פעם הוא אהב לצאת ולראות אנשים, היום הוא מעדיף להיות לבד. אנשים גם לא מגיעים לבקר הרבה, כי לא נעים, לא יודעים מה להגיד, והרבה פעמים הוא מייבש ולא עונה לאנשים, אז הוא בעיקר לבד בבית".
אחד המשברים הגדולים שעבר מ' בשנה האחרונה, התרחש בעקבות ההבנה שלמרות המאמץ הרב שהושקע, השבר בירך לא התאחה ויש צורך לעבור ניתוח חוזר. "זה היה משבר של חוסר אמון גדול בגוף שבוגד בו. מבחינתו הוא והרופאים עשו הכול – הוא עשה כל מה שאמרו לו, וזה לא עבד. זה התבטא בחוסר רצון לדבר ובחוסר חשק לעשות. מצד אחד יש פה מישהו שמחכה לו ויש לו לאן לחזור, אנחנו נמצאים פה, אבל מצד שני זה הרבה יותר קשה, כי אתה לא מספיק חזק בשביל לחזור לכל כך הרבה דברים שמחכים לך. לכן הוא מסתגר, יושב בשקט עם עצמו, מרחיק מעליו אנשים. הרבה פעמים הוא אומר שהוא מעדיף לסיים את החיים. הוא לא משתמש במילים האלה, אבל זה משהו שנמצא שם. דברים שאני מרגישה אותם בלי שהוא יגיד. הוא נלחם כדי לייצר איזושהי משמעת עצמית של מחויבות לחיים. הוא לא רוצה להיות מסכן והוא נאבק כל יום כדי להשתקם, אבל החיים הפכו בשבילו למשהו נורא קשה, חיים אחרים ממה שהוא הכיר עד היום".
אורח בביתו
בשבוע הבא יצוין יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה. לפי נתוני צה"ל, מתחילת המלחמה ועד לזמן כתיבת שורות אלו, נפצעו 5,477 חיילים, מהם 802 באורח קשה.
רפ"ק מתי צרפתי: "למרות שאני מרגיש שאני לא מתפקד, אני בכל זאת משתדל להיות נוכח. אני לומד לקבל את עצמי עם פלטינות ברגליים, חמש צלעות טיטניום ויד אחורית מטיטניום"
רס"ר תימור כהן־ששון (29), תושב אשקלון וחוקר במשטרת שדרות, נפצע קשה ב־7 באוקטובר, לאחר שנפגע מירי ביד ימין. הוא עבר עד היום ארבעה ניתוחים ביד ושניים במותן. "בשבעה באוקטובר קיבלנו התרעה לטלפונים שמבקשת מאיתנו להגיע אל תחנות המשטרה. התארגנתי בתוך דקות ויצאתי עם הרכב הפרטי שלי. בדרך לשדרות נפצעתי בהיתקלות ישירה עם 7־8 מחבלים שלבשו מדי צה"ל והחזיקו קלצ'ניקובים. מיד זיהיתי שהם לא חיילי צה"ל, מהאופן שבו הם החזיקו את הנשק ומההליכה שלהם.
"אחרי 30 שעות באשפוז בסורוקה רצו להעביר אותי לבית חולים אחר. נלחמתי שיעבירו אותי להדסה, מתוך הבנה שההורים והאחים שלי נעולים בממ"ד בשדרות, ובירושלים יש לי לפחות סבתא ודודים שאני יכול להיות קרוב אליהם".
בבית החולים הדסה הר הצופים עבר ששון את הניתוח השני, אלא שאחרי כשלושה חודשים בשיקום הוא חזר לניתוח נוסף לאחר שהתגלה שהעצם לא התאחתה כיוון שהתרסקה לחלוטין. בניתוח הזה נלקחה עצם מהמותן והושתלה בזרועו. אך אז הרקמה במותן לא החלימה כראוי, ומעכה עצב תחושתי. לפני שלושה שבועות עבר תימור ניתוח נוסף, שבו נאלצו הרופאים לקטוע את העצב.
"כיום אין לי תחושה בירך ימין, ויש לי כאב עצבי שמתבטא במעין בערה פנימית", משתף תימור. "אבל התחושות הרגשיות קשות יותר – לפעמים אני שואל את עצמי בשביל מה אני צריך את כל זה. פשוט בא לי לוותר על הכול. לא לקום מהמיטה, לא ללכת לעבודה, לא לטיפולים, לשיקום יום, לא לעשות כלום, לא לראות אף אחד, להישאר במיטה. כל יום הוא מלחמה. אתה נאבק להירדם כמה שעות כדי שיהיו לך כוחות ולא יכאב לך, אבל בגלל שכואב לך אתה לא ישן. זה מעגל שאתה לא מצליח לקטוע. תוך כדי שיקום גם מתגלות כל מיני תופעות חדשות שאתה לא מצפה להן, וצריך לטפל בהן בדרך".
כהן־ששון מדבר גם הוא על קושי של החברה להבין לאשורו את המצב הנפשי והרפואי שבו הוא נמצא. "חלק מהחברים מקבלים את זה בהבנה ומוכנים גם לעזור, אבל יש גם כאלה שלא הבינו את המשמעות. מבחינתם הם התקדמו הלאה ואתה עדיין 'תקוע' מאחור. באחד המקרים יצאתי עם חברים, ואחת הידידות לא זוכרת שאתה פצוע ואחרי טראומה. היה משהו שהיא עשתה וגרם לי פלאשבקים, וכשביקשתי להפסיק היא אמרה 'לא הבנתי מה הבעיה שלך, תתקדם'. לא רק מה שהיא עשתה הפריע לי, אלא גם עצם האמירה הזאת של 'תתקדם'. למרות שביקשתי ממנה להפסיק כדי שלא יהיה לי רע, היא לא מוכנה להתחשב וזורקת לי הערה לא נעימה. אלה דברים שיכולים לקרות ביום־יום, ומזכירים לי שאנשים התקדמו ואני עדיין תקוע באירוע הפרטי שלי. זה גורם לי גם לאבד קשרים.
"בגלל שזאת מלחמה מתמשכת ויש המון פצועים, אז היחס לפצועים הוא קצת יותר טוב, אבל בסוף, כשרואים אותי בחוץ עם קביים או רואים את הצלקות, אז ממסכנים אותי. אני לא צריך שימסכנו אותי. נכון, אני נכה, אבל אני לא אתן למגבלה למנוע ממני מלהתקדם. כשאני מסתכל קדימה תמיד עולות השאלות האם אמצא זוגיות ואקים בית ומשפחה, האם אצליח בעבודה. ברור לי שהפציעה פה כדי להישאר, אבל אני בטוח שאחלים איכשהו ואצליח ללכת ולרוץ, להתאמן בחדר כושר כמו שאהבתי, ליהנות מהכאב שנובע מהאימונים ולא להיות מתוסכל מהכאבים של הפציעה".
רפ"ק מתי צרפתי, קצין אג"ם של חטיבת סה"ר של משטרת מחוז דרום, נלחם בשבעה באוקטובר בתחנת המשטרה בשדרות שהפכה לזירת קרב. כדור שפגע בחזהו יצר חור בריאה, ושבר את הצלעות ואת ידו האחורית. כדור נוסף פגע ברגלו. כיום הוא מאושפז בסורוקה לאחר שנדבק בחיידק כתופעת לוואי של אחד הניתוחים, ומחובר למכשיר שתפקידו לשאוב את הזיהום מהפצע.
"את רוב האירועים בחיים שלנו אנחנו מנהלים ושולטים בהם, אבל זה אירוע שאני לא שולט בו, אני נשלט", אומר צרפתי. "אם המדדים של המכשירים בערכים גבוהים – אני ביום טוב, אם הם נמוכים – אני ביום גרוע. בשלושת השבועות האחרונים עברתי 16 ניתוחים. כמעט יום כן יום לא. זה האירוע, כך החיים שלי נראים כרגע".
צרפתי מחלק את ההתמודדות שלו לכמה אתגרים: "האתגר הראשוני זה לנסות לחזור לחיים נורמליים עד כמה שאפשר, בדגש על שגרת הבית, אבל זה מאוד קשה. הבת שלי התגייסה ולא הייתי חלק מהאירוע. האתגר השני הוא לחזור לעבודה, אבל אני לא יכול לשים את האצבע האם ומתי זה יקרה כי הפציעה מורכבת. לפני כן הייתי מרתוניסט וגם לשם אני רוצה להגיע, למרות שאני לא בטוח שזה יתאפשר. רוב החיים שלי מורכבים מעולמות של לחימה, ופתאום אני נמצא בעולם שגורם לי להרגיש מושפל, כשכל דבר הוא קשה לי. כיום אני לא עושה כלום בבית, אני כמו אורח. אני משתדל לעשות מה שאני יכול ומנסה להיות מעורב, כמו להזמין אינסטלטור אם יש פיצוץ בגג. זה מה שמחזיק אותי. למרות שאני מרגיש שאני לא מתפקד, אני בכל זאת משתדל להיות נוכח. אני גם לומד לקבל את עצמי במתכונת החדשה, עם פלטינות ברגליים, חמש צלעות טיטניום ויד אחורית מטיטניום".
מתקשה לסגור כפתור
יאיר ויזנר הוא חבר קיבוץ כרם־שלום, נשוי ואב לארבעה, חבלן משטרתי במקצועו. הוא יצא להילחם בחדירת המחבלים כחבר כיתת הכוננות, בזמן שאשתו והילדים נמצאים בממ"ד והבית חטף פגיעה ישירה. בשעה 11:30 הוא נפצע בשתי ידיו לאחר שנורה לעברו טיל אר־פי־ג'י. רק בסביבות השעה 15:00 פונה לבית החולים סורוקה, ושם היה מונשם ומורדם במשך שלושה ימים.
"מאז ועד היום עברתי כעשרה ניתוחים, יש עוד כמה ניתוחים באופק, קשה להגיד כמה", הוא מספר, "הייתי בשיקום, כולל שיקום באשפוז כארבעה חודשים, ובכל הזמן הזה המשפחה שלי הייתה מפונה באילת. באמצע ינואר הקהילה עזבה את המלון באילת ועברה לאשלים כיישוב זמני, ובערך באותו זמן השתחררתי מבית החולים והצטרפתי אל המשפחה. במקביל התחלתי שיקום ב'עדי נגב' באופקים. כיום אני עדיין בשיקום־יום שלוש פעמים בשבוע. התפקוד השתפר, אבל לא חזרתי לתפקוד וכנראה גם לא אחזור למה שהייתי. אני אצטרך ללמוד להסתדר עם מה שיש. ביד שמאל יש לי שבר שעדיין לא התאחה וזיהום, כך שצריך לטפל היום גם בזיהום וגם בשבר. נפצעתי גם במותן וזה משפיע על ההליכה, שהיא בצליעה.
"אנחנו עדיין מפונים וזה תיק בפני עצמו, כי המשפחה עוד לא חזרה לעצמה. הצער הגדול ביותר הוא שאני לא יכול לקחת חלק בהמשך העשייה. אנשים עכשיו במילואים, ואני חבלן משטרה ולא יכול לחזור לעבודה. לא בטוח בכלל שאוכל לחזור אליה אי־פעם. זה כרגע הכאב הכי גדול שלי. אני צריך ללמוד הרבה דברים על עצמי, לגלות ולהכיר כוחות שלא ידעתי שקיימים בתוכי. מאדם שהידיים הן כלי העבודה הכי משמעותי אצלו, הפכתי לבן־אדם שלא מצליח לסגור כפתורים. זה מעורר בי תסכול. לפעמים אני מסתבך בלשים דברים בעגלה של הסופר. הייתי רגיל להחזיק בכל יד כמה דברים ובמקביל גם להחזיק בכתפיים. היום אני צריך בכל פעם להחזיק משהו אחד ולשים אותו, אחרת הכול נופל. מצד שני אני אומר לעצמי שלפחות יש לי ידיים".
ויזנר מעיד על עצמו כאדם שהעשייה הפיזית העניקה לו חדוות יצירה וגם הצלחות בעבודה. הוא יצר בזכוכית ואבן כעיסוק מרכזי לפני עבודתו במשטרה והמשיך בכך כתחביב, ובנה בביתו פרגולות וכדומה. "היום אפילו לסחוב משקלים קשה לי. אני אצטרך למצוא יכולות ודרכים חדשות לעשות כל מיני דברים".
הוא מדבר גם על ההתמודדות הנפשית, אם כי נמנע מלהרחיב עליה. "אני לא אותו האדם שהייתי לפני 7 באוקטובר. יש יותר מתח, יותר לחץ. אבל אני משתדל להיות אופטימי כי אתה מבין את העוצמה של הדבר שהיית חלק ממנו. מצד אחד יש כאן חוסר יכולת לעשות דברים הכי בסיסיים, מצד שני אתה אומר לעצמך 'וואו, זכיתי'. כשהתעוררתי, הדבר הראשון שעשיתי היה להגיד לאימא שלי תודה על החינוך. בדיעבד הייתי עושה את אותו הדבר שוב, בלי להתבלבל.
"שבעה באוקטובר הוא נקודת השבר הכי גדולה שחוויתי בחיים – גם כאדם פרטי, גם כמשפחה, גם כקיבוץ וגם כעם", אומר ויזנר, שגדל בגוש קטיף ופונה ממנו. "השאלה היא איך אנחנו צומחים מכאן. איבדנו את האנשים, ספגנו את ההשפלה הזאת, את הכאב העצום, את החטופים שעד היום לא חזרו, אלפי הרוגים. אנחנו צריכים להסתכל קדימה ולשאול – בשביל מה כל זה?".
