פתאום יש מכוניות אחרות בכביש מלבד זו שלך, וזו העדות הכי ברורה לכך שהצפון מתחיל להתעורר מחדש, שאנשים מתחילים לחזור הביתה. זה קורה גם אצלנו. אחרי יותר מ־430 ימים, ובפעם הראשונה מאז תחילת המלחמה, אשתי והילדים חזרו לבקר בבית שעזבו יום למחרת הטבח בדרום.
אשתי כבר הייתה בו פעם אחת כמה ימים קודם לכן, אבל זה היה הביקור המשפחתי הראשון. כולנו יחד שוב בבית, בחסות הפסקת האש, ולרגע אחד התחושה הייתה נורמלית כמעט. הילדים חיטטו בין ההריסות וחיפשו מציאות, שרידים מהחיים הקודמים. אשתי ואני העלינו שברי זיכרונות.
למרות כל ההרס שמסביב ואף שדבר לא באמת נורמלי בחיים שלנו, לרגע שכחתי שאנחנו מפונים. שכחתי שכולנו חווינו טראומה משנת חיים. שכחתי שבבית הזה ממש כמעט נהרגתי. החיים הרגילים נראו לרגע בהישג יד. אבל הרגע הזה עבר.
הצפון אכן מתעורר בחסות הפסקת האש, ואנשים חוזרים הביתה. אבל אחרי מה שהיה כאן, זה לא אותו הבית ולא אותו הצפון. אנחנו נחושים לחזור, אבל גם יודעים שהמסע הארוך הביתה רק מתחיל. גם שאר התושבים שחוזרים לבתיהם יודעים שכך יהיה. הם פוגשים שם את העבר, ומנסים לעכל את העתיד.
בימים הראשונים של הפסקת האש עוד היה ירי ארטילרי ספורדי, לפעמים קצת מקלעים. עכשיו כמה שבועות התותחים שותקים, והשקט מאפשר זמן למחשבות.
הצבא ומשרד הביטחון מיהרו להעלים את כל הסימנים לנוכחות הצבאית שהייתה. עמדות קופלו, מיגוניות הוזזו למקומות נסתרים, כוחות צבאיים עברו לפאתי היישובים. רוצים לשדר שגרה לצד תחושת ביטחון.
אבל אי אפשר להעלים את מה שצרב את המרחב הזה 14 חודשים, וזה מתחיל כשיורדים מהכבישים הראשיים, היכן שגדמי עצים וסימני חריכה מעידים על מה שהיה, והטביעות שהשאירו זחלי הטנקים והנגמ"שים הכבדים באספלט פונות תמיד צפונה.
גם הנוכחות הקבועה של חיילי כיתות הכוננות, ומדי פעם גם הצליל דמוי מכסחת הדשא של הכטב"ם שמסייר ממעל או הסילון הלבן שמשאירים מטוסי חיל האוויר הנעים צפונה, מזכירים שיש עדיין אויב בצד השני. הוא מוכה וחבול, אבל עדיין מלא בפנטזיות של שנאה.
החורשה סירבה להשחיר
בעליות בדרך הביתה התלבטתי אם להראות לילדים היכן נפלה פצצת מרגמה, ואיפה פגעה רקטת בורכאן. הם לא היו פה כשזה קרה, אז אולי עדיף שלא ידעו?
אחר כך הבנתי כמה זה מגוחך כשהבית שלך, מבצרך, נפגע פעמיים באופן קשה. איש מאיתנו לא התפרק בבכי בביקור, אבל אפשר לראות שכולם קצת בהלם. הקטנה לא הצליחה להחליט אם היא רוצה לראות את "הבית השבור" או לא. היא נשארה לשחק בגן השעשועים, אולי הילדה הראשונה שחזרה לשחק בו מאז שהכול השתנה, והגדולים הלכו לפגוש את המציאות מקרוב.
בביקור בגן שהקטנה למדה בו עד לפני המלחמה מצאנו מכתבים שהשאירו חיילי גולני והצנחנים לילדי המקום. המכתבים מרגשים, אופטימיים אפילו, אבל האם יהיה שוב גן אחרי המלחמה? קשה להתחייב. הכול תלוי בשאלה אם יהיו די משפחות צעירות, אם יהיו די ילדים. אני אישית הצלחתי להתחמק. הקטנה כבר בכיתה א'.
בביקור בבית קצת מוזר לעמוד גלוי כל כך במרפסת השבורה שלנו ולהשקיף על לבנון השבורה לא פחות. מאיזה בית בדיוק ירו עלינו במטרה להרוג, לאבד ולהשמיד? האם מהמבנה רב־הקומות האדמדם שחלונותיו פעורים מירי טנק, או מהבית האפור שכל קומותיו קרסו בהפצצה מדויקת של חיל האוויר? אולי בכלל מהחורשה, הירוקה עדיין למרות כל מאמצי הצבא? לא אדע לעולם.
אצלנו נפגעו בתים, אצלם נמחקו שכונות. לפי הערכת הגיאו־אנליסט בן־ציון מקלס, בכל מרחב הקו הראשון בדרום לבנון נהרסו כ־6,000 מבנים מפעילות צה"ל, שהם כ־34 אחוזים מבתי הכפרים סמוכי הגבול. גם הכפרים שמולנו ניזוקו. בעייתא א־שעב רק 36 אחוזים מהמבנים ניזוקו, אבל בראמיה יש כבר 67 אחוזי נזק, ובמרווחין – 99 אחוזים. אין בי רחמים עליהם. ממרווחין ירו עליי טיל אחד, מראמיה טיל שני. גם שאר הרקטות, פצצות המרגמה, הטילים והבורכאנים הגיעו מהכפרים האלו ומסביבתם, והם עצמם היו מחסני נשק ענקיים ומתחמי שהייה והתארגנות למימוש תוכנית הפשיטה על הבתים שלנו. טיל תחת טיל, בית תחת בית.
אנחנו מסיימים את הביקור בבית ואוספים דברים חשובים לקחת הביתה – כלומר, לבית הזמני שלנו. על חבלים תלויות לייבוש הבובות שאספנו, גם נעליים ושמלות. כל מה שיוצא מהבית נכנס לכביסה, זה הנוהל. מתברר שאפשר לנקות 14 חודשים של עזובה בכביסה עדינה, שעה וחצי, 600 סיבובים לדקה. מכונת הכביסה הישנה, יד שנייה מתורם שרצה לעזור לנו לרהט את הבית הזמני, בקושי עומדת בעומס.
טקסטיל אפשר לנקות מאבק ופיח, אבל לא מצאתי דרך לנקות טקסטים פגועים. את הספרים שלי, שהעיף הטיל, אספו חיילים שהתארחו בבית שלנו בימים שסמוך להפסקת האש. כולם פגועים. אצטרך לחלק אותם לשתי ערמות: ספרים שכבר קראתי, וספרים שלעולם לא אקרא, לפחות לא בעותק שהיה לי. יש למישהו עותק של "א־לוהים: ביוגרפיה" להשאיל לי? מבטיח לשמור עליו מטילים.
בחסות הפסקת האש, שתהפוך בוודאי לשביתת נשק, בכבישי הצפון כבר אפשר להיתקע מאחורי משאית עמוסה חומרי בנייה. גם ביישובים אפשר כבר לפגוש תושבים. אבל הכלל הוא פשוט: ככל שאתה גר קרוב יותר לגבול, כך זמן השהות שלך בבית קצר יותר.
תושבי היישובים צמודי הגדר באים לביקור, בוחנים נזקים, אוספים קצת בגדים ונוסעים. בני היישובים סמוכי הגדר מרשים לעצמם גם לשתות קפה, אולי גם לעשות סיבוב בחצר, להשקות עצים שכמעט מתו ולנכש קצת עשבים שוטים. רק ביישובים שמרוחקים דיים מן הגבול אפשר לראות איך החיים חוזרים לעצמם.
הגב מתחיל להזדקף
עוד בחסות הפסקת האש: ביקור שמאים ומהנדסים. אל הבתים שנפגעו באופן הקשה ביותר הם הגיעו רק בסוף. איש לא רצה לסכן את השמאים, אבל העיכוב בהנעת גלגלי הבירוקרטיה מוביל להתרחבות הנזקים. בבית השכן עף גג הרעפים מפגיעת שני טילים נגד טנקים. באין גג, הגשמים מחלחלים כבר עד לקומת הקרקע.
גם בבתים שלא נפגעו ישירות יש סימני עובש, נזקי עכברים ואפילו סימנים לביקור חיות בר.
השמאים מעבירים אותי ביניהם כמו פרח נדיר. "יש לו ביטוח רשות על התכולה", הם לוחשים בהתפעלות. ביטוח רשות, כפי שרוב הישראלים לא יודעים – למה להם לדעת? הרי להם זה לא יקרה – הוא האפשרות להרחיב את הכיסוי הביטוחי שנותנת המדינה לכל תושב מפני נזקי מלחמה, ולקבל פיצויים גבוהים יותר במקרה פגיעה. למרות הקרבה לגבול, קשה למצוא אנשים שעשו ביטוח כזה.
"אתם בתחרות צמודה על המקום הראשון מול הבית של פלוני", מגלה לי בסוד המהנדס החביב של רשות המיסים, שמכל המקומות שבעולם שירת במילואים בדיוק אצלנו עד לפני כמה חודשים. התחרות קצת מפוקפקת, יש להודות – איזה בית ספג את הנזק המבני הכבד ביותר, כזה שיצריך יותר בנייה מחדש? אבל הפרס הכספי גבוה: התייעצות עם מהנדס נוסף, בדיקות מעבדה לאלמנטים מבניים חשודים והריסת קירות. נו, לפלוני יש יתרון עלינו. הבית שלו נפגע משלושה טילים, שלנו רק משניים. תחרות לא הוגנת.
שמאי אחד, יליד אתיופיה, ממלא את הטפסים ואז מחבק אותי. קשה לו לראות את הבית שלנו הרוס ומפורק, הוא מודה, אבל מוסיף שהעובדה שאני מחייך עוזרת לו להתגבר. התרגלתי למצב, אני מנחם אותו, ומזמין אותו להכין לעצמו קפה ולקחת לעצמו כל מה שהוא מוצא במקרר. הוא לא צריך יותר ממבט אחד למה שהיה פעם המטבח כדי להבין שמהבית שלנו הוא יצא צמא ורעב.
בסוף אשתי ואני מזמינים את השמאים והמהנדסים לחזור לביקור אחרי שהכול ייגמר. "הייתי מוכן לשלם מיליון שקל כדי לגור מול נוף כזה", אומר לי השמאי הראשי, ומצביע על המטעים והגבעות הירוקים שפרושים מול המרפסת שלנו. אבל בסוף גם הוא חוזר למקום המוגן יותר שהוא גר בו, הרחק מהגבול, לא לפני שהוא מבטיח לחזור כדי לראות את הכול משוקם.
כן, גלגל השיקום התחיל לנוע. בסוף נצליח לשקם הכול, גם את תחושת הביטחון. את הטור הקודם סיימתי בכך שגם אחרי שהכול ייגמר, אני יודע שאצטרך ללמוד מחדש איך לחזור באור יום לבית שהתרגלתי להתגנב אליו בחשכה.
באופן מפתיע, נראה שזה מתחיל לקרות. בפעמים הראשונות עוד נכנסתי אל הבית בחשש, שפוף, משתדל לא להיחשף. הרגלים שצרבו בי החוליות נגד טנקים של חיזבאללה.
אבל הגב מזדקף וההליכה נעשית נורמלית. דווקא אחרי שהבית שלנו הופך לאתר עלייה לרגל למבקרים כמו השר זאב אלקין, ראש מנהלת הצפון אלוף אליעזר מרום (צ'ייני) ומבקר המדינה מתניהו אנגלמן, גם אני מתחיל להתהלך בו כאילו הוא בית ולא עמדה צבאית. ההרגל יהפוך לטבע, אני יודע, ובסוף אולי אפילו נשכח ממה שהיה – לפחות עד שנמצא עוד רסיס שהתחבא אי שם בדשא, או כשסדק חדש יופיע, מהדהד את הפגיעה שספגו הקירות, את הטראומה.
