על אף שהתושבים המפונים עדיין לא יודעים מה ילד יום ומתי יוכלו לחזור לבסוף לבתיהם, הצפון עובר תנופת שיקום שמתחילה דווקא בדברים הקטנים.
ניקוי רחובות, ניכוש עשבים בחצרות, פינוי פסולת מבתים שלא נפגעו, ואפילו סיוע באריזה לקראת מעבר דירה – כל אלו הם דברים שהמדינה לא מסייעת בהם, וכאן נכנסים לתמונה ארגוני סיוע אזרחיים, ביניהם ארגון המתנדבים "לב אחד", שגייס אלפי מתנדבים לשיקום בתים שנהרסו ולסיוע במעברי דירה ובפעילויות חינוך והוראה במועצות האזוריות ובערים: מבואות חרמון, גולן, גליל עליון, מעלה יוסף, מטה אשר, גליל מערבי, מרום גליל, קריית שמונה ושלומי.
אחד מהתושבים שנעזרו במתנדבים הוא שלום פרץ, שכמו שאר תושבי מושב אביבים הסמוך ללבנון התפנו מיד בתחילת המלחמה. "לא תיארנו לעצמנו שזה יהיה כל כך ארוך", הוא אומר, "אנחנו בבתי מלון מאז. תודה לה' על כך שיש לנו קורת גג, שיש פינה איפה להיות, אבל לא היו לנו חיים. אדם עוזב את הבית ולא יודע מה ילד יום, זה לא פשוט. התגעגעתי לחזור, ועכשיו רואים את הסוף ומתפללים שזה באמת הסוף".
ביתו של פרץ והעסק שלו נפגעו מהדף של רקטה שנפלה בחצר בית סמוך: "נשארתי בלי בית ובלי עסק, אבל אני מודה לה' שזה ברכוש ולא בנפש. הגשנו את כל המסמכים והמדינה עזרה לנו רבות, אבל לפעמים השמאים לא מבינים את הנפש של האדם המפונה. הם לא יודעים מה זה לעזוב את הפינה שלך ולחזור ולמצוא הרס. התחשבנו איתי על קטנות, ואחרי שראיתי את ההתנהלות הזאת של השמאים, איבדתי את החשק להתחיל לשקם ולא רציתי לעשות כלום. הרמתי ידיים. אבל הבת שלי התעקשה שצריך לשקם וסיפרה שיש עמותה שתבוא לעזור לי. הגיעו מלאכים ומלאכיות לעזור. אני מקרצף ויחד איתי עוד שבע זוגות ידיים. בכיתי מהתרגשות, איזה אנשים טובים. הם מילאו לי את הלב והחזירו לי את האמונה, וזה הרגע שאמרתי שאחזור לחיות בבית שלי למרות הכול. נכון שעוד לא חזרנו לגור באביבים, אבל אנחנו כבר מתחילים לתכנן את החזרה".
"אנחנו נקראים לדגל היכן שעם ישראל צריך אותנו", אומר תומר דרור, מנכ"ל "לב אחד", "לכל בית שאנחנו נכנסים אליו, רואים את האור בעיניים של התושבים שכמהים להחזיר את החיים למסלולם. עיקר המשימה כרגע היא לגייס 10,000 מתנדבים למען משימות שיקום הצפון והכשרת חזרת התושבים הביתה. אני קורא לכל מי שיכול לבוא ולהתנדב במגוון תחומים. יחד נוכל לתת כתף לתושבי הצפון שכבר שנה וארבעה חודשים מפונים מביתם".
גם יהודית נקש, תושבת מטולה, נעזרה במתנדבי הארגון כדי לשקם את ביתה שנפגע במלחמה. "זו הפעם הראשונה מאז תחילת המלחמה שאפשר להיות במטולה ולהסתובב בחוץ בגלוי בהרגשה של ביטחון יחסי", היא מספרת, "יש הרבה נזק במושבה ונדיר לראות אצלנו בית שלא נפגע. ליד בתים רבים יש ערמות של חפצים ורהיטים כי יש רצון להוציא החוצה את כל מה שעמד סגור מעל שנה. אחרי זה נראה מה אפשר להכניס. אליי הגיעו שלוש מתנדבות מתוקות, אחת מהן אמא צעירה, והן השתלטו על הכול ועזרו לפזר את הכאוס. הן פירקו את הסוכה שנשארה עוד מלפני המלחמה, והתחילו להוציא כל מה שצריך מהבית, וגם ניקו את כל הבית ואת השבילים מכל שברי הזכוכיות הרבים שהיו מפוזרים בכל מקום. יש עוד עבודה רבה, אבל בזכותן התחלתי את הצעדים הראשונים של החזרה הביתה, ולפחות אני לא עושה אותן על זכוכיות שבורות. כל אחד מחפש מישהו שיושיט לו יד, ואנחנו צריכים המון ידיים, והמתנדבות האלו הושיטו לנו אותן".
אבל לא כולם אוהבים את האופן שבו מגיעים כרגע המתנדבים ליישובים המפונים. קובי ויינברג, תושב קריית שמונה, סבור שצריך להתחיל לשקם את העיר עכשיו. אבל האחריות לשיקום היא קודם כל על תושבי העיר, גם כשהם לא נמצאים בה: "כל יום מגיעים לעיר אוטובוסים של כל מיני עמותות – הרבעון הרביעי, השומר החדש, לב אחד, ועוד. המתנדבים עושים עבודה נהדרת, אבל קריית שמונה כבר הייתה בסרט הזה בעבר. השיקום והפיתוח של קריית שמונה תלויים אחד בשני, אם לא תהיה שותפות של התושבים בשיקום העיר, זה גם ממתג את העיר כ'מסכנה' ו־'נזקקת'. זה מנציח את תחושת חוסר האונים של התושבים, שנמשכת ונמשכת מאז הורו על הפינוי".
"אין לנו יכולת לתכנן קדימה", הוסיף ויינברג, "אנחנו אפילו לא יודעים מה יקרה בעוד שבועיים, כשיגיע ה-31.12. אנחנו בתחושת חוסר שליטה וחוסר אונים, כשבמקביל יש מה לעשות בעיר, ויש יכולת לייצר תחושה של עשייה. דווקא אם אנשים יראו איך העיר שלהם באמת נראית, הם ידאגו שהיא תתעורר לחיים. אבל השיקום כבר קורה בלעדיהם ובמנותק ממה שעובר על התושבים, ומניסיון העבר, זה פשוט לא יצליח להחזיק. אנחנו זקוקים להרבה עזרה. לאנשים שיבואו ויעשו יחד איתנו, אבל לא שיעשו בשבילנו".
