בסוף השבוע האחרון, הפרלמנט ההולנדי הצביע ברובו (88 נגד 49) לטובת הפסקת המימון לאונר"א עד שנת 2029, כתשובה נחרצת וחד-משמעית לטענה כי הגוף הבינלאומי משתף פעולה עם ארגוני הטרור המקומיים. זוהי מדינת האיחוד האירופי הראשונה שנוקטת בצעדים מעשיים נגד אונר"א – ללא ספק, תקדים פוליטי והיסטורי משמעותי ביותר. רבים כבר מדברים על ניצחון דיפלומטי לישראל, אך אחרים מבקשים להתייחס להישג הבהחלט משמעותי באופטימיות זהירה יותר ומעדיפים שלא לצאת בהצהרות שאולי מקדימות את זמנן. שאלה אחת מעסיקה את כולם: האם אפשר בכלל לפרק את הארגון? האם מדובר ביעד ריאלי?
"בשבועות הקרובים ייקבע עתידה של אונר"א", מכריז העיתונאי והחוקר דוד בדין, מנהל מרכז בדין לחקר מדיניות המזרח התיכון, בריאיון למקור ראשון. "חשוב להבין, אין כאן חוכמות – לבטל את אונר"א זה דבר כמעט בלתי אפשרי, מפני שמדובר בארגון שכפוף לאו"ם. תפסת מרבה לא תפסת. אם ממשלת הולנד תדרוש את סגירתה של אונר"א, היא לא תצליח במטרתה. אם היא תדרוש סוף למערכת החינוך של אורנ"א, היא תצליח. הקונצנזוס של המדינות התורמות, נכון להיום, הוא שמערכת החינוך של אונר"א זוועה ואם הם יתעקשו לפעול בנושא הזה, לדעתי תהיה היענות טובה".
ניצן דוד פוקס, אנליסט גיאופוליטי ויוצר הפודקאסט "המשחק הגדול", חושב אחרת. "אם אין כסף, אין ארגון", הוא מסביר למקור ראשון. "אונר"א בנויה על תקציב שמגיע בעיקר ממדינות מערביות והפסקתו דווקא על ידי המערב – יכול לייצר מציאות חדשה. המהלך המדובר יכריח את מדינות ערב לממן את הארגון, מה שהן לא מראות נכונות רבה לעשות, או שבהעדר תקציב האו"ם סוף סוף יחליט להעביר נציבות לפליטים במקום להמשיך לפעול באמצעות סוכנות ייעודית שמנציחה את הפנטזיה הפלסטינית של שיבה ליפו, אשקלון ועכו".
כידוע, אונר"א (ראשי תיבות של סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלסטין במזרח הקרוב) היא גוף מטעם האומות המאוחדות שעוסק במתן שירותים לפליטים פלסטינים ופועל בחמישה אזורים שונים: רצועת עזה, יהודה ושומרון (לרבות מזרח ירושלים), ירדן, סוריה ולבנון. הסוכנות הוקמה ב־8 בדצמבר 1949 בעקבות מלחמת העצמאות בנפרד מנציבות האו"ם לפליטים (UNHCR), שמטרתה לטפל בכלל הפליטים בעולם, אך היא כפופה לה ופועלת לכאורה בשמה. אחת לשלוש שנים מחדשים את המנדט לפעילותה. המנדט הנוכחי תקף עד 30 ביוני 2026.
"בניגוד למה שניתן לחשוב, למדינות התורמות יש תפקיד מרכזי וחשוב מאוד בקיומה של אונר"א. לא סתם אחד הנושאים העיקריים שחובה לטפל בהם בהקדם, הוא בכלל כלכלי – מה עושים עם הכסף שזורם בתוך הארגון", מבקש להדגיש בדין. "כיום אין שום פיקוח, לא על התקציב ולא על אמל"ח. אם המדינות התורמות היו מבקשות בקרה של נשק בכל מוסדות הארגון, ללא ספק המצב היום היה נראה שונה לחלוטין. זה עדיין אפשרי, אבל זה חייב לקרות מיד – עוד היום ממש".
בדין היה בין הראשונים שזיהה את האיום שמהווה אונר"א עבור ביטחון ישראל. כבר לפני שלושים שנה הוא קרא לנקוט בצעדים קטנים ומעשיים כדי להחליף את פעילותה ביו"ש ובעזה, צעדים שהוא מסכם היום בחמש נקודות: "דבר ראשון, צריך לבטל את תכנית הלימודים החדשה של אונר"א, המבוססת על תורת הג'יהאד וזכות השיבה בכוח הנשק", הוא אומר בנחרצות. "לאחר מכן, צריך לפרק את בתי ספר של אונר"א מנשקם. ועוד, צריך לוודא שאונר"א תפטר עובדים המזוהים עם חמאס, הג'יהאד האסלאמי או פת"ח. צריך להציג תקנים של נציבות האו"ם לקידום יישוב מחדש של פליטי דור רביעי וחמישי ממלחמת העצמאות – אסור לאפשר לארגון להתהדר במחויבותו לסייע לפליטים משנת 1948 ולצאצאיהם. ולסיום, צריך לדרוש פיקוח ובקרה של הכספים שנשלחים לארגון מ־67 מדינות תורמות ו־33 סוכנויות סיוע".
אחרי עשרות שנים של מאבק בהן מדינות אירופה מתעלמות לגמרי מהדרישה של מדינת ישראל לבדוק כיצד פועל באמת הארגון הבינלאומי, נדמה כי סוף סוף מישהו נענה לקריאה. "אחרי ה-7 באוקטובר, הקשר בין אונר"א לטרור חוזק במספר רב של ראיות", מציין ניצן דוד פוקס. "הרי תמיד הייתה הבנה בכך שאונר"א מסיתה לטרור, אבל במקביל הייתה גם אשליה כלשהי שהתופעה לא משמעותית כפי שנראית. היום אנחנו יודעים שאנשי אונר"א הם אותם אנשי חמאס שהיו מעורבים בטבח, ושישנן תשתיות טרור מתחת למבנים של הארגון הלכאורה הומניטרי. כך, למעשה, הלגיטימיות של אונר"א נפגעה קשות מאוד בשנה האחרונה".
עם זאת, לטענתם של שני החוקרים, לא רק למדינות המערב יש אחריות בתפקודו של הארגון, אלא גם למדינת ישראל. "קיימים שישה מחנות פליטים בבית לחם ואף אחד מהם לא מפוקח", משתף בדין. "אני העברתי ומעביר כל הזמן שאילתות לוועדת חוץ וביטחון כדי לדעת מדוע אין שם בקרה של נשק, אבל אני לא מקבל מענה". העיתונאי גם נזכר באירוע שהתרחש בשנת 1997, כשהוזמן על ידי הקונסוליה של הולנד שליד רמאללה כדי לראות את המעבדה החינוכית שפיתחו כדי לשנות את המציאות האזורית. "עד היום אני מחכה לדעת למה בדיוק התוכנית הזאת עזרה", הוא תוהה.
פוקס מבקש לחזק את דבריו. "השאלה המרכזית לא צריכה להיות האם המערב מוכן למהלך, אלא האם מדינת ישראל מוכנה להוביל אותו", הוא מדגיש. "בעבר, כשהיו גורמים שרצו לקדם את פירוקה של אונר"א, קמו גורמים אחרים גם במערכת הביטחון וגם בממשלה שאמרו 'לא', כי הם העדיפו לשמר את השקט התעשייתי הקיים. כך, מפעל השנאה המשיך – וכולנו מכירים את התוצאות. הפעם מדינת ישראל תצטרך לבוא ולהגיד באופן מפורש שבדרך לניצחון המוחלט, צריך לנצח את הלאומנות הפלסטינית. כן, גם באמצעות פירוקו של אונר"א".
