"לפני שנפצעתי שנאתי בתי חולים, הייתי נמנע גם מלבקר חולים. המוסד הזה התקשר לי עם מוות. אחרי שעוברים פציעה קשה ובית החולים הופך לשגרה שלך, הוא הופך למקום שמחייה אותך, אתה שם עליו את כל תקוותיך. לפני כל ניתוח אני עדיין מפחד. זה כואב בבטן וההרגשה מאוד לא נעימה. אבל מצד שני אתה מבין שבאים 'לתקן' אותך. אפשר להשוות את זה לכניסה ללחימה בעזה – הפחיד אותי להיכנס לעזה ולא רציתי לעשות את זה, אבל הבנתי שאין ברירה, אם לא אני, אף אחד אחר לא יעשה את זה במקומי". כך אומר רם כהן (25) מירושלים, שבינואר האחרון נפצע אנושות בפעילות בעזה, ומאז ועד היום נמצא בטיפול בבתי החולים השונים ברחבי הארץ. עשרה ניתוחים עבר רם מאז ועד היום, ובאופק מחכה לו עוד ניתוח אחד, בתקווה שהוא גם האחרון. "כששואלים אותי מה אני עושה בחיים אני אומר שכרגע אני משתקם, כי אני באמת לא יכול לעשות שום דבר חוץ מזה. כיום אני מגיע לבית החולים שלושה ימים בשבוע, והולך לטיפולים אלטרנטיביים בשאר הזמן".
היום, מציינים ברחבי הארץ את יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה. ב'פורום נשות הפצועים' שנפתח במהלך מלחמת חרבות ברזל, קוראים השנה להקדיש ביום הזה מחשבה ותשומת לב לפצועים עצמם וגם למשפחות שלצידם. "אנחנו צריכים לזכור את בני המשפחה שעומדים שם, שעוצרים את החיים כדי להיות למען הפצוע ולמען שיקומו", אומרת אביטל שינדלר מהפורום, שבעלה נפצע קשה בשבעה באוקטובר בהיתקלות עם מחבלים, "הם עצמם, וגם הבית עוברים טלטלה מאוד גדולה של שינוי על מה שהיה קיים ומוכר עד אז. כשבן המשפחה מאושפז אנחנו לא יודעים מה איתו ואיך הוא ישתקם. גם כשהוא חוזר סוף סוף הביתה הוא חוזר במצב גופני ונפשי אחר לגמרי. זה פעמים רבות כרוך בכאבים, פוסט טראומה, קטיעות, והמשפחה צריכה להתמודד עם זה ולהסכים לקבל את המצב החדש. אפילו לעודד ולומר שאנחנו איתו יחד עם כל ה'חבילה' הזאת. פעמים רבות מדובר גם באישה שנשארת לבד בלנהל את הבית, וילדים שפתאום צריכים לעזור לאבא במקום שהוא יעזור להם".
רם כהן מודע מאוד להקרבה שעשו הוריו וחברתו למענו. הוא מציין שהפציעה הייתה טראומטית, פיזית ונפשית גם עבורם, ובשלושת החודשים הראשונים היו צמודים אליו יומם ולילה. "רק כעבור ארבעה חודשים מהפציעה, כשעברתי לתל השומר, אבא שלי התחיל לחזור לעבודה במינון נמוך, בעיקר כדי להתחיל לשקם את עצמו. אמא שלי חזרה לעבוד רק בחודש שעבר, ככה גם החברה שלי. בגלל הפגיעה המסובכת, עם הזמן מתגלות עוד בעיות. כשהתחלתי ללכת הבינו שיש גם בעיית עצבים, ואחר כך הבינו שגם עור התוף באוזניים נקרע וצריך לשקם גם אותו, אחר כך הבינו שיש בעיות גם בשרירים ויש עוד המון רסיסים בגוף. כל אחד מאלה הוא ניתוח בפני עצמו ועם רופאים מומחים שונים, אפילו בבתי חולים שונים. זה גם קשה נפשית, וגם פיזית עבור כולנו. זה מאלץ את כולנו 'לתזז' בין רופאים ובתי חולים".
הפציעה שינתה את חייו של רם לחלוטין "לפני הפציעה הייתי מאמן ילדים בכדורגל. זו הייתה עבודה שמאוד אהבתי והעניקה לי סיפוק ומשמעות. אחרי חודשיים, כשהתחלתי ללכת, פתאום הבנתי שיכול להיות שלא אחזור לשחק ולאמן כדורגל. זה שבר אותי מנטלית – במשך שבועיים לא יצאתי מהמיטה בבית החולים. לא האמנתי שכל החיים שלי הולכים ככה לפח, שלקחו ממני את מה שאני הכי אוהב בעולם. הייתי שחקן בליגה ג' כמה שנים. היומיום שלי היה סביב כדורגל, הלבוש שלי היה בגדי ספורט. לצערי לא אוכל לחזור לכדורגל בקרוב, אבל אני מבין שכל אחד היה צריך להקריב משהו במלחמה הזאת ויצא שזה היה הניסיון שלי וההקרבה שאני הייתי צריך לתת. עוד אחזור לזה בעתיד, אבל כיום זה קשה". אלא שלדברי רם, מפח הנפש הזה היה כאין וכאפס לעומת היציאה מבית החולים לשגרת החיים בצל הפציעות. הוא מגדיר זאת כ'כאפה מהחיים'. "פתאום אתה נאלץ לעמוד בפקקים ואתה מתעצבן לעמוד אפילו דקה אחת בפקק. זה כרוך בכאב פיזי לפעמים, וגם קשה נפשית – קשה להתמודד עם זה שמישהו צופר לי בכביש בחוסר סבלנות. אני מתעצבן כי אני חושב על זה שכמעט נתתי את החיים שלי כדי שהבנאדם הזה יהיה פה, אבל הוא צופר לי בגסות.
"כיום אני נמצא במצב שאני ממש סופר את הצעדים שלי. לכל מקום שאליו אני מגיע אני בודק כמה אני מסוגל ללכת. כשאני רואה שחניית הנכים בסופר לא פנויה או שהמעבר חסום, אני מסתובב וחוזר הביתה, וזה קרה לי כבר כמה פעמים. אלה דברים קטנים שאנשים לא אליהם שמים לב, ושלפצוע זה יכול לשנות את החיים. החברה שלנו צריכה להיות גם פחות שיפוטית כלפי התנהגויות של אנשים – בנאדם יכול להיראות עצבני וכועס, אף אחד לא יודע איפה הוא היה או אילו זוועות ראה".
אמש התקיים בכנסת יום הוקרה מיוחד לפצועים, וב'פורום נשות הפצועים' מנסים לקדם את הרעיון של החלת היום גם על בני משפחותיהם. כבר מאתמול, התקבלו בערוצים השונים מחוות שונות ומרגשות של ישראלים שהחליטו להביע את הערכתם למשפחות באמצעות שי קטן או מכתבים. יש כאלה שהחליטו לציין את היום ולהזכיר אותו ברשתות החברתיות "המעשים הקטנים האלה מחממים את הלב ונותנים כוח של ממש", אומרת אביטל, "אנחנו מפונים מקיבוץ כרם שלום ליישוב אשלים בנגב אבל אנחנו גרים כרגע ברמת גן בגלל הפציעה של בעלי והקרבה לבית החולים. אתמול הגיעה רכזת הילדים מהקיבוץ והביאה להם תעודות הוקרה על ההתמודדות שלהם עם כוס שוקולדים קטנה. הילדים ממש התרגשו והעריכו את העובדה שהיא הגיעה עד אליהם וחשבה עליהם, לא האמינו שמישהו היה מוכן לעשות את זה למענם כי אנחנו כבר לא כל כך בקשר עם הקיבוץ ובעיקר נאלצים להתגעגע מרחוק".
