בוקר אחד, כשמאור שוויצר ישב עם זוגתו ניב סולטן על חוף הים, הוא גילה שיש לו פוסט טראומה. זה לא היה זיכרון שהציף אותו או רעש שהרעיד את הלב. הייתה זו שיחת טלפון מבית החולים אסף הרופא. על הקו הייתה אחות שהתקשרה כדי להזמין אותו לפגישה עם הרופא. "לחצתי על האחות להבין במה מדובר ואז היא אמרה שגילו לי פוסט־טראומה במיפוי מוח. ניתקתי את הטלפון, הסתובבתי לניב, וסיפרתי לה שיש לי את את מה שהרגשתי כבר שנים".
אנחנו נפגשים בהשקת הסרט "ארוגם ביי" בכיכובו. הסרט שביים מרקו כרמל מספר על שלושה חברים מחיפה שמנסים למלא את צוואת חברם יובל שנהרג במלחמה ותמיד חלם לנסוע לעיירת החוף ארוגם ביי, הידועה כמקום לגלישת גלים, כדי להיאבק בגלי הענק של חופי סרי לנקה. "הרבה לפני המלחמה ביקש ממני מרקו הבמאי להשתתף בסרט", מספר שוויצר. "נפגשנו, והוא אמר שהוא רוצה אותי לתפקיד הראשי. מהתסריט שהוא שלח הבנתי שהסרט עוסק בפוסט־טראומה. אבל ראיתי שהוא התמקד יותר בגלישה, כי זה מה שמאפיין את מרקו. הוא מכור לים ולרכיבה על גלים, ולשם נשבה הרוח של הסרט. אליי דיבר דווקא העניין של הפוסט־טראומה. לכן, מהרגע שקיבלתי לידיי את הטיוטה, דחפתי את מרקו להתמקד דווקא בזה. גם על הסט עצמו ואפילו בחדר העריכה". החיבור של שוויצר להתמודדותו של מיכאל, הדמות שהוא מגלם, לא נולדה יש מאין. שלא כדמות הגבר מלא הביטחון הדי קבועה של שוויצר – אם כעוזר שדכנית חרדי אם כטייס קרב במבצע מוקד – בארוגם ביי הוא נכנס לנעליו של חייל פוסט־טראומטי לאחר שאיבד את חברו הטוב בקרב, ובה בעת התאהב בבת זוגו השכולה.
על חייו הקודמים מדבר שוויצר (35) בפתיחות גלויה ואפילו מרצה לבני נוער על ההתמכרות שלו לסמים קשים שהחלה עם ההתנסות הראשונה בגיל 14, וגררה אחריה 13 שנות התמכרות קשה. כפי שסיפר כבר בעבר, הסמים שצרך השפיעו על חייו, הן המקצועיים, והן הפרטיים. "התחלתי להשתמש בסמים בגיל צעיר מאוד כי חיפשתי דרך להרגיש את הגרסה הכי טובה של עצמי. ובאמת הרבה פעמים הרגשתי ככה אבל לא הסתכלתי פנימה כל הזמן הזה. מבחוץ הייתי תמיד בטופ של עצמי, אבל מבפנים ממש לא. אלו היו שנים רבות של עליות וירידות. היום אני נקי לחלוטין שבע וחצי שנים. ואני לא מתפתה לחזור לסמים בשום צורה".
באחת הסצנות בסרט, הדמויות מבלות לילה שלם בצריכת סמים קשים. איך היה לחזור למקום הזה?
"זה לא היה לי קשה", הוא מושך בכתפיו, "כשאני משחק, אני משחק. אני נכנס לדמות אחרת. זה מה שאני הכי אוהב לעשות, להיות אדם אחר. אני גם יכול באותה מידה לקבל תפקיד של רוצח או אנס. יש שחקנים שבוחרים לשחק דווקא מהמקום המוכר ובכל דמות הם מחפשים את עצמם ומביאים חלק מהם לדמות. אני בדיוק הפוך. אני רוצה להיות הכי רחוק, אחר ב־100 אחוז בכל רמ"ח אבריי, כשאני משחק".
זו לא הפעם הראשונה ששוויצר משתתף בפרויקט שמתעסק בפוסט־טראומה. בפעם שעברה הוא גילם את מלאכי ברדוגו, לוחם השריון במלחמת יום הכיפורים, בסדרה "שעת נעילה" של כאן 11. "אני חושב שאחרי שעת נעילה, נהיה קל יותר לדבר על פוסט־טראומה ועל הלומי קרב. זה נפתח. גם אני, עם כל המשבר מההתמכרות לסמים והגמילה לא העזתי להגדיר את זה לעצמי. אני מבין שהרבה פעמים הגדרות מפחידות אנשים, ואם יגידו על מישהו שהוא פוסט־טראומטי זה מיד יהיה עניין. אבל אני חושב שמאוד חשוב, במיוחד עכשיו, להיות פתוחים. בתקופה שבה הסרט נכתב, פוסט־טראומה הייתה משהו שלא נוח לדבר עליו, ובטח שלא להודות בו. ובנקודה הזאת, הסרט יהיה מעין טיפול. הוא יראה שיש כאן פצע שחייבים לשים לב אליו ולומר אותו בקול. הלוואי שכל לוחם או אדם פוסט־טראומטי שיראו את הסרט הזה ירגיש יותר נוח לדבר, וירגיש שהוא לא לבד. שהסרט ייתן קפיצה לשיח גם למי שלא פוסט־טראומטי אבל יוכל להבין את הצד האחר".
איזו משמעות קיבל הסרט הזה אחרי 7 באוקטובר?
"את הסרט ראיתי פעם ראשונה ב־4 באוקטובר, שלושה ימים לפני שהכול קרה. זה היה סרט שונה לגמרי מנקודת המבט של אז, שאנשים נהנו ממנו, ובפרמיירה שנערכה לא מזמן כולם יצאו בעיניים נפוחות מבכי. אני חושב שהכרנו את האובדן והכאב מקרוב, ולכן גם אנשים שלא פגשו חיילים פוסט־טראומטיים פתאום התחברו".
גם במה שקשור להתמודדות עם קשיי החיים, שוויצר מוצא שפה משותפת עם מיכאל, שאורז את חפציו ונמלט עם חבריו לסרי לנקה. "ברחתי כל חיי", מודה שוויצר. "אני מכיר טוב את המקום של לברוח מהכול. זה מה שאנחנו, בני האדם, עושים כשאנחנו לא בסנטר שלנו, כשאנחנו לא יודעים לעבוד על עצמנו. אנחנו בורחים – לאלכוהול, לסמים, לטלוויזיה, לאפליקציות, לבהות במשך יממה שלמה באינסטגרם. ויש אנשים שבורחים הכי רחוק שיש, פיזית. אז כל אחד יכול להזדהות עם זה".
