"הלחימה בעזה היא הדבר המשמעותי ביותר שעשיתי בחיים שלי, אתה מוסר את עצמך למען העם ויודע שאולי לא תחזור. בסוף חזרתי, אבל אחרת", אומר מתנאל מעוז, 35, נשוי ואב לארבע בנות, המתגורר ביישוב כפר־תפוח. "אני יכול לרחם על עצמי ולהגיד שאני הכי מסכן בעולם, ואני באמת סובל, אבל האמת היא שהפציעה הזאת היא גם מתנה. נמשיך הלאה ונחיה".
את הנחישות הזו הוא מביא איתו לכל טיפול במרכז השיקום החדש באוניברסיטת אריאל, שבו הוא מטופל אחרי פציעה קשה בקרבות בעזה. כבוגר סיירת אגוז הוא גויס ללחימה והצטרף לתמרון ברצועה. "נכנסנו לטהר מבנה של שמונה קומות", הוא משחזר. "צוות אחר התחיל לעלות, ואנחנו נשארנו למטה לחפות עליהם במקרה שיגיעו מחבלים. הם הגיעו לקומה השישית ומצאו שם דלתות מרותכות והיו צריכים לפוצץ אותן. שמענו את הספירה לאחור ואז היה פיצוץ מטורף, הרבה יותר חזק מרעש של לבנת חבלה בפריצה. התברר שהחדר היה ממולכד. התחיל גשם של בטון ואריחים. חתיכת בטון בגודל מטר וחצי נפלה לי על הראש ומעכה אותי לגמרי".
אחרי הניתוחים הראשונים הוא נדרש לשכב במיטה במשך חודש וחצי, כדי לאפשר לשברים בגב להחלים. בהמשך הוא החל שיקום יום בתל־השומר, ונסע שוב ושוב בדרך הארוכה מביתו שבמזרח השומרון. "כדי להגיע לטיפול הייתי יוצא במונית בחמש בבוקר לנסיעה של שעה וחצי, וכך גם בחזור. רופאת המשפחה שלי המליצה כבר בהתחלה שאגיע למרכז השיקום באריאל, אבל באותו זמן משרד הביטחון עוד לא עבדו פה. כשמספר הטיפולים פחת עברתי לכאן".
המרחק ממקום מגוריו של מתנאל בכפר־תפוח אל מרכז השיקום באריאל הוא חמש דקות נסיעה בלבד. "אם הייתי יכול להיות כאן מההתחלה, זה היה פותר לי הרבה בעיות ומֵקל על הבית. רגילים להסתכל רק על הפצוע עצמו ועל ההתקדמות שלו, אבל המעמסה נופלת על הסביבה שלו. לפני כן הילדות היו רואות אותי יוצא לפנות בוקר ויודעות שאני נוסע לבית חולים. כעת אני יוצא מהבית אחרי שהן הולכות לבית הספר וחוזר הביתה לפניהן. מבחינתן אני נח בבית. זה מאוד מרגיע אותן ומקל עליהן לקבל את המצב".
"במשך שנים אנשים מהשומרון, מבנימין וגם מבקעת הירדן נאלצו לנסוע שעות לטיפול שיקומי, או שהם פשוט ויתרו עליו כי לא יכלו לעבור את תלאות הדרך", אומרת שרון פלג, מנהלת המרפאות של אוניברסיטת אריאל. "כשהתחלנו לחשוב על הקמת מרכז שיקום באוניברסיטה, ביקשתי מהקופות את מספר המטופלים באזור. המספרים היו עגומים, בערך שני אנשים בכל קופה, וזה ממש לא סביר כי מדובר בעשרות אלפי תושבים. אז הסבירו לי שאנשים פשוט לא הולכים לטיפול. הוספנו למרכז השיקום מרפאה פסיכיאטרית. היא נועדה לתת מענה לסטודנטים עם התמודדויות נפשיות, אבל היא משרתת את כלל התושבים".
הכתבה המלאה תפורסם ב'יומן' מחר (יום ו')
