"גודל הנשמה של תפארת וגודל הכיסופים שלה יצאו מהארון בנובה"

"היו מי שקראו לה 'מסיבה של דתל"שים', ואני קוראת לה מסיבה של מבקשי ה'", אמרה שרית לפידות, אמה של תפארת לפידות ז"ל, על מסיבת הנובה שבתה נרצחה בה ב־7 באוקטובר 2023 – חג שמחת תורה תשפ"ד. בשיחה "מעל הטבע – על בוגרי הציונות הדתית במסיבת הנובה" בוועידת החינוך הלאומית ה־5 של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא ומקור ראשון, שהתקיימה בשבוע שעבר בבנייני האומה בירושלים, סיפרו היא ובעלה אוהד לפידות על בתם, והציגו את התלבטויותיהם בתור הורים לבת שהלכה בדרך אחרת.

"אדם חרדי שבנו החרדי נרצח בנובה נשאל אם בנו יצא בשאלה, וענה: לא, הוא פשוט הלך לחפש תשובה טובה יותר", סיפרה לפידות למשתתפי הוועידה על מה שסיפר לה אחד מחבריה לשכול. לא מעט צעירים דתיים וחרדים לשעבר השתתפו במסיבת הנובה, ודי לשמוע את שמותיהם כדי להבין היכן צמחו: תפארת, אליקים, יהודה ועוד.

תפארת לפידות הייתה השנייה משבעה אחים במשפחתה. היא למדה באולפנת בני עקיבא כפר־פינס, שירתה שנתיים בשירות לאומי – שנה עם נוער בסיכון בבנימין ושנה בריכוז נוער בגולן – ואז למדה במדרשה, טיילה בשביל ישראל ולמדה תקליטנות. "תפארת החליטה שהיא רוצה גם לטייל בעולם", מספרת אמה. "היא הלכה לעבוד לפני כן, עשתה רישיון לטרקטור ועבדה על קומביין בקיבוץ חצרים, ויצאה לטיול הגדול".

שנות נעוריה היו סוערות, היא חיפשה דרך אחרת, שינתה את לבושה, אך כל העת נשארה בקשר חם ואוהב עם הוריה. "תפארת מייצגת דור של ילדים שמבקש יותר מהחיים, יותר ממה שהדור שלנו ביקש", אמרה שרית. "דור שלא מוכן לחיות במעטפת חיצונית בלי להיות מחובר פנימה. גיסי הגדיר את זה יפה: הילדים שלנו לא רוצים להיות דתיים, הם רוצים להיות בעלי תשובה, לעשות את הדברים בחיות, בתשוקה.

"יש ילדים שהתורה 'מתלבשת' עליהם בטבעיות ובפשטות, יש ילדים שמבררים לעצמם את הדרך בבית המדרש, ויש כאלה שצריכים לעבור מסע של בירור שעובר דרך מסיבות ריקודים וטיולים. לא באמת הצלחתי להבין את תפארת בחייה. התרשמתי מהנראות, מהפסטיבלים והמסיבות, החברה, הלבוש".

במשך עשרה ימים נחשבה תפארת לנעדרת. הוריה נאחזו בתקווה שהיא חטופה, עד שהגיעה הדפיקה בדלת. "את עומק הקרע שתפארת חייתה בו הבנתי בימים שהיא הייתה נעדרת, מהחברים הרבים שהגיעו, מהדברים שסיפרו עליה", אומרת שרית. את השינוי המהותי בדרך החיים שלה עשתה תפארת בתקופה שטיילה בחו"ל. הוריה לא שיתפו את הסביבה הקרובה בנעשה, לא התביישו, אבל גם לא נופפו בעניין. וכשתפארת נרצחה בנובה, היה מי ששאל את שרית אם היא מרגישה ש"יצאה מהארון" כשנודע שבתה נרצחה במסיבת טבע. תשובתה הייתה ברורה: "עניתי להם שאני מרגישה שגודל הנשמה שלה וגודל הכיסופים שלה יצאו מהארון".

האב אוהד סיפר בוועידה כי תפארת השאירה יומנים עם תפילות ודיאלוג עם ה'. חלק מהדפים נמצאו מוכתמים בדמעות. "גרסא דינקותא חלחלה בתוכה, זיכרון של תורה מרווה ומחיה שהיא קשורה אליה", הוא אומר. "בנקודת הזמן שהיא הייתה בה, אנחנו מרגישים שהיא הסתובבה עם שאלה קיומית שלא נתנה לה מנוח, מי שפגש את תפארת הרגיש שהוא פגש נשמה שואלת. אנחנו כהורים עברנו דרך; כשאתה חי בסביבה תורנית, פחות מצאתי את מי לשתף".

שרית: "שאלנו את עצמנו הרבה איפה טעינו, למה המסר שלנו לא עבר ולמה לשכנים זה עובד. אני מרגישה שלתפארת לא הייתה בחירה. להישאר בעולם הדתי ובמסגרת, בלי לצאת למסע שלה, בלי 'לכו בנים שמעו לי' – זאת עבודה זרה בשביל הילדים האלה, מעין התאבדות רגשית פנימית, במיוחד כשחיי תורה מבקשים מאיתנו כל כך הרבה. תפארת לא חתמה ויתור על הקב"ה, והרבה מזה בזכות התורה שאוהד הביא הביתה – תורה של הכלה, של שיתוף, של התעניינות ואמונה בילדה ובחיפוש שלה".

אורי טשרניחובסקי, בוגר ישיבת בני עקיבא גבעת־שמואל וסטודנט להנדסה, נרצח גם הוא בנובה. אמו סיגלית הלל מספרת שהקפיד על הערכים שגדל עליהם, גם אם לא ניהל אורח חיים דתי, והקשר לעולם הדתי היה חשוב לו. "הוא היה קורא לעצמו 'דתי לפי דעתי', 'דתי חצי קלאץ" או 'דתי על הרצף'", היא מספרת. "הוא לא שמר שבת, אבל הקפיד לצום בכל הצומות, שמר כשרות והניח תפילין מדי פעם. המידות והערכים שלו אפיינו אותו מאוד".

כשהיה בן שנתיים קנתה סיגלית לבנה את הספר "העץ הנדיב", וגם המצגת לבר מצווה שלו התבססה על הספר הזה. "כבר בגיל שנתיים כתבתי לו הקדשה: על נדיבותך. הוא היה עושה לנו מחוות כאלה קטנות שרואים מהן שהוא פשוט רואה הכול, לא מפספס שום דבר. כשהיה בכיתה ד' היה לו חבר קצת אאוטסיידר, ואורי תמיד היה טוב בכדורסל ואיש של חברים, אז הוא דאג לקרב אותו, והילד הזה הפך לבן בית אצלנו. הוא כל הזמן אומר שבזכות אורי יש לו חברים ויש לו קבוצת השתייכות".

בני משפחתו של אורי אפילו לא ידעו שהוא משתתף במסיבה. הוא עבד בנובה בתור ברמן. כשסיגלית הבינה שהוא שם, היא מיד ידעה שאינו בין החיים. תחושת הבטן שלה אמרה שעד הרגע האחרון הוא יסייע לאחרים, וכך אכן היה: "הוא הביא מהבר מים לאנשים המבוהלים, ובהמשך, כשנמלט מהמקום, עצר כדי לסייע לצעירים אחרים שנתקעו בדרך, עד שיריות המחבלים השיגו אותו".

סיגלית מספרת על נעוריו של אורי. "הוא היה איש אמת, ואם היו לו בעיות באמונה הוא לא היה יכול לשחק את המשחק. הוא ישב עם ראש הישיבה ובירר את הדברים. לא הלך בתלם, אבל הכול נעשה בכבוד".

היא הייתה רוצה שילמדו מבנה את כיבוד ההורים. "הוא דאג לי תמיד. אני גרושה וגרתי לבד הרבה זמן, והוא תמיד דאג לי. השכנים היו נכנסים לכאן הרבה, רק אחרי שאורי נרצח הם סיפרו לי שהוא היה מבקש מהם לבקר אותי ולראות שאני בסדר. הוא כבר גר בבאר־שבע, אבל היה לו חשוב תמיד לבדוק שאני בסדר. איפה מוצאים ילדים כאלה עם רגישות כזאת?"

על הרצף

הרב ד"ר יונה גודמן, סמנכ"ל חינוך ופדגוגיה במרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, מכיר מקרוב את אתגרי החינוך הדתי. "בלי להסכים לעצם חילול השבת או לדברים בעייתיים אחרים, נדרשים מאיתנו מבט של ענווה והקשבה אמיתית כדי להבין וללמוד", הוא אומר. אגב, גם במצב הרצוי והמושלם נוער לא 'יוצא' בדיוק כמו הוריו".

לדבריו, אי אפשר לקבוע כמה דתל"שים קיימים, והניסיון לעשות זאת הוא אנכרוניסטי. "רוב ה'מתרחקים' חיים על הרצף", הוא קובע. "רבים מהמתרחקים ממסגרת החינוך הדתי מגדירים את עצמם 'דתיים לפי דרכם', ובוחרים באופן מודע במצוות ובערכים המתאימים לתפיסת עולמם. הנוער הזה מצריך מבט שיש בו מורכבות ולא הגדרה בינארית של 'דתי' או 'חילוני'.

"יש תופעה של דתלשל"שים, כלומר 'דתיים לשעבר לשעבר'. חלקם עושים זאת כשהם מתחתנים, והם צריכים לבחור מסגרת חינוך לילדיהם. הם חשים שחינוך דתי עדיף עשרת מונים, ולכן בוחרים בו. הם לא באמת עשו שינוי עומק בעצמם, אך מוכנים קצת להתקרב, לפחות במעשים, כדי לסייע בחינוך ילדיהם בצורה בריאה, בלי סתירה בין בית הספר לבית. הקבוצה השנייה מורכבת מאנשים שבאמת חשים שיש הרבה חסרונות בעולם ה'אחר', ובאופן עמוק 'מתחזקים' ושבים. ושוב, גם כאן יש רצף".

איך מתמודדים חינוכית?

"רוב החינוך צריך להיות מושתת על הכלל ש'מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך'. העיקר אינו לדבר נגד אלא בעד. להאהיב את התורה ומצוותיה ולקרב אותן לנער, באופן שיבחר לצעוד לאורן גם כשזה מאתגר. במקביל, יש בהחלט חשיבות לגבולות ולכללים. טוב לשים את הדברים על השולחן. לברר, בדיון קבוצתי או כיתתי, מה קורה, למה, מהם המניעים ועוד. עלינו לטפח את ההבנה שיש צורך בבחירה חופשית. רשת בני עקיבא, כמו כל החינוך הדתי, מנסה תדיר לדייק את פועלה. אנו בתהליך של הקמת מיזם שייקרא 'יועץ אמוני' במוסד. הוא יוכל להשפיע אם נצליח לבנות את התפקיד ולהכשיר את האנשים היטב.

"במערכת החינוך, עלינו לדעת שהמורים הצעירים יחסית גדלו בעצמם בעידן פוסט־מודרני, וחלקם 'חופשיים' יותר. ייתכן שבתנועת מטוטלת עברנו לקיצוניות השנייה. יש ערך חינוכי ומעשי בכללים ובמסגרת. חלק מהפורשים למדו בבית ספר סגור מדי, ואחרים בבית ספר פתוח מדי. עלינו לצעוד בדרך האמצע. לאהוב ולהקשיב, אך גם לקבוע כללים ומסגרת, ובנחת ובנעימות להקפיד עליהם. גם בבית האתגר המרכזי הוא איזון בין גמישות למסגרת, והבנה שהקיצוניות בשני הכיוונים עלולה לגרום נזק חינוכי".