אתמול (א') נפגש מנהיג סוריה, אחמד א-שרע (הידוע כאבו מוחמד אל-ג'ולאני), עם מנהיגי הקהילה הדרוזית בלבנון ושר החוץ הטורקי, כשהוא עונב עניבה. הייתה זו הפעם הראשונה שבה נצפה ראש היאת תחריר א-שאם כשהוא מעונב, ולא מדובר בעניין של מה בכך. בשלב הזה אולי החלטתם לבדוק האם אתם קוראים באתר מקור ראשון או במגזין האופנה של אגן הים-התיכון, אך הסירו דאגה מלבכם, התרווחו במושבכם וצאו עמנו למסע קצר בעקבות מעמד העניבות בעולם המוסלמי.
הטאליבן ידוע כארגון המשית מגבלות כבדות על ההופעה החיצונית ואופן הלבוש המותרים באפגניסטן, בפרט ביחס לנשים במדינה. לצד החובות המפורסמת לחבוש בורקה ביחס לנשים ולגדל זקן ביחס לגברים, ארגון הטרור הסוני אוסר גם על עניבת עניבות.
לפני השתלטות הטליבאן על אפגניסטן באוגוסט 2021, חליפות ועניבות היו פרטי לבוש פופולאריים בחברה האפגאנית. אשתקד הכריז בכיר הטאליבן מוחמד האשים שהיד ורור כי עניבות הן סמל נוצרי ולפיכך אסור לענוב אותן באפגניסטן, לאחר שעוד ב-2022 נאסרו העניבות בבתי-הספר במדינה. "ההיסטוריה של העניבה באסלאם ברורה. מה זה עניבה? זה הצלב. השריעה מצווה עלינו לשבור אותה ולחסלה", אמר אז. ורור הוא מנהל אגף ההכוונה בארגון שהשתלט על אפגניסטן לפני כשלוש שנים ומתוקף תפקידו אחראי על גיבוש מדיניות הטאליבן בנושאים דתיים.
איסור על עניבת עניבות אינו ייחודי לאפגניסטן והדוגמה הבולטת לכך בעולם היא מדינה מוסלמית אחרת: איראן.
לאחר המהפכה האיסלאמית ב-1979 החילו באיראן איסור לענוב עניבות או למוכרן, כאשר גם במדינה השיעית היו מנהיגים דתיים שסברו כי העניבה היא סמל נוצרי או לפחות שהן מסמלות את התרבות המערבית. אנשי הבסיג' אומנם נהגו להסתובב ברחובות הערים הגדולות עם מספריים כדי לגזור עניבות במשך שנים, אך הרשויות המקומיות אכפו את החוק באופן חלקי בלבד.
בתחילת המאה החלו יותר ויותר צעירים במדינה – שרבים מהם מתנגדים למשטר האייתוללות ולכפייה הדתית – לענוב עניבות, בעיקר בחתונות ובלוויות ויתכן מאוד כי זה היה הגורם שהניע את הרשויות לקחת את האיסור מעט יותר ברצינות. בשנת 2008 הצהיר סגן ראש המכס האיראני אסגר חמידי, כי בכוונת רשויות המכס לאסור על יבוא עניבות למדינה ובשנת 2012 הודיעו הרשויות לחנויות לממכר בגדים כי עליהן להיפטר ממלאי העניבות שלהן. בתי עסק שהסמל המסחרי שלהם כלל תמונת עניבה – הונחו להחליפו.
בשנת 2010 עורר נשיא איראן דאז מחמוד אחמדינג'אד סערה כשאמר שאף איש דת שיעי לא אסר על עניבת עניבה, וננזף בידי חכמי ההלכה במדינה. באותה שנה עוצבה עניבה איראנית ייחודית בצורת חרב ד'ו אל-פקאר (Zulfiqar), חרבו של האימאם עלי בן-אבו טאלב, בן דודו וחתנו של הנביא מוחמד ולפי האמונה השיעית – האדם השני בחשיבותו באסלאם, כאשר מעמדו ההיסטורי עומד בבסיס המחלוקת שבין הסונים לשיעים. אותה עניבה ייחודית עוטרה בחדית' (המקבילה לתורה שבעל-פה באסלאם) והוגדרה כמותרת לשימוש מצד מספר אנשי דת שיעים בכירים.
אגב, כיום איסור העניבה עדיין נאכף באופן חלקי מאוד, בעיקר ביחס לזרים המבקרים במדינה או מתגוררים בה.
איסור עניבת העניבות נחקק לאחר שבתקופת שלטונו של השאה היו העניבות פריט לבוש פופולארי באיראן, בעוד ההיסטוריה של הפרסים עם עניבות היא עתיקה למדי. החוקר הבריטי נואל מלקולם אף טען בספרו "A Brief History of Bosnia" כי העניבות הגיעו לראשונה לאירופה מאיראן במהלך תקופת האימפריה הסאסאנית (בין המאה ה-3 למאה ה-7 לספירה).
אז האם עניבת העניבה בידי אל-ג'ולאני לראשונה אתמול היא הצהרה פוליטית או אופנתית? האם היא בסך-הכל נועדה להחמיא לחליפה שלבש המנהיג החדש של סוריה או שהיא טומנת בחובה ניסיון להרחיק את עצמו תודעתית מהפונדמנטליזם האסלאמי בכלל ומאיראן בפרט? ייתכן שלמגזין האופנה של אגן הים-התיכון יהיו תשובות בנושא, בשלב הזה אנחנו נישאר עם השאלות.
