בשמחת תורה אשתקד יצאה הזמרת חגית יאסו, תושבת שדרות, לרוץ לפנות בוקר. כשומרת שבת היא החליטה לרוץ בסביבתה הקרובה כדי להספיק להגיע להקפות בבית הכנסת, ולא הצטרפה לשאר חבריה לקבוצת הריצה שנפגשו בשטח ליד קיבוץ יד־מרדכי. "זאת הייתה ריצה טובה, היו לי שיחות עם א־לוהים וחוויתי בה רגעים מדהימים", היא מספרת. היא עברה את צומת הקשתות והמשיכה על הכביש הראשי ליד מכללת ספיר, ואז תפסה אותה האזעקה הראשונה. "נבהלתי ונכנסתי למיגונית פתוחה. בגלל ריח חזק של שתן בחרתי לעמוד בכניסה, כך שראיתי את מטחי הטילים שיצאו מעזה. הבנתי שזה לא קסאם וחצי כמו שאני רגילה, והתחלתי לבכות ולהתפלל. אמרתי את כל פרקי התהילים שאני זוכרת בעל פה, עד שנרגעתי".
יאסו החליטה להתקדם למרות הסכנה. בכביש 232 היא פגשה שניים מחברי קבוצת הריצה שלה, שבאותו בוקר יצאו לרכיבה באופניים. "הראשון חלף על פניי. השני, ליאור ויצמן, קלט אותי. נדלק לי אור בעיניים שאני לא לבד בטירוף הזה. רציתי שהוא ירכיב אותי על האופניים שלו אבל זה לא היה אפשרי, וברקע שמענו יריות. שאלתי אותו 'מה זה הרעש הזה'. דיברנו רגע, והוא אמר שהוא חייב להתקדם לאשתו. הוא התחיל להתקדם, הסתובב אליי ואמר 'חגית, תשמרי על עצמך', והמשיך".
יאסו רצה בעקבותיו. "איך שהוא פנה ימינה בצומת הקשתות שמעתי שוב יריות, הפעם הרבה יותר חזקות. טנדר עם שמונה מחבלים הגיע לכיווננו והם ירו לכיוון ליאור. קפצתי לתוך מיגונית, ישבתי בלי לנשום והתפללתי שהם לא קלטו אותי. אני לא יודעת איך זה קרה, כי הם נכנסו לכל המיגוניות בכביש 232, אבל הם פשוט המשיכו הלאה. יצאתי, הסתכלתי מסביב והחלטתי להסתתר בשיחים".
לא חשבת להמשיך לרוץ הביתה?
"הייתה לי תחושה שזה לא נגמר, ובאמת תוך דקות הגיעו עוד ועוד רכבים של מחבלים. נכנסתי עמוק יותר לתוך השיחים, כך שגם אם מישהו יעבור לידי הוא לא יראה אותי. הבנתי שאלה מחבלים שבאו מעזה, הכול היה לי מאוד ברור. לא בכיתי, לא התפללתי, פשוט ישבתי בשיחים עד שאראה חיילים או שוטרים. לכאורה שיחים זה מקום פחות בטוח, אבל פחדתי שיראו אותי במיגונית. זו ההחלטה הכי נכונה שקיבלתי – חוליית מחבלים נוספת שהגיעה נעמדה במיגונית שבה הסתתרתי, וחיכתה לירות במי שיפנה בצומת. הייתה לי שמירה והגנה מטורפת. כאילו השם אמר לי, 'תלכי לפה, תצאי לשם'.
כאשר הגיע לצומת רכב עם שני אזרחים, המחבלים החלו לירות עליו. חגית ראתה הכול ממקום המסתור. "האיש צעק 'בבקשה תנו לי לחיות, אל תהרגו אותי', ובשארית כוחותיו נסע ברברס עד לצומת גבים. מסעד, בחור ערבי שעבד בתחנת הדלק, העלה אותו על רכבו כדי לקחת אותו לבית חולים, אבל המחבלים המשיכו לירות עליהם. מסעד יצא מהרכב, אמר משהו בערבית והתחיל לברוח. הפצוע כנראה נשאר ברכב ומת. לקח לי רגע להבין מה קורה, היו לי כמה שניות להתלבט אם לצאת מהמסתור. בסוף יצאתי ואמרתי למסעד 'תעזור לי'. הוא הסתובב, הסתכל עליי בהלם ואמר לי לרוץ יחד איתו".
השניים הגיעו לתחנת הדלק. "סיפרתי לאנשים שם מה קורה, שמחבלים מסתובבים ויורים על אנשים. הם חשבו שאני הוזה. מסעד גיבה אותי ואמר 'אל תשאלו אותי מה ראיתי, אני לא יכול לדבר על זה'. הוא סגר את דלתות החנות ונעל אותנו בממ"ד". הם ישבו 11 אנשים בחדר הקטן של המנהל, וראו במצלמות האבטחה את המחבלים מסתובבים. "ישבנו בדממה, אני הייתי על הרצפה וביקשתי ממישהו שיחזיק לי את היד. אמרתי לו 'השם יציל אותנו'. בכיתי והתפללתי. שמעתי אנשים נפרדים בטלפון מהמשפחות שלהם".
שרה הימן־יסעור: "כשחזרתי לגן הבנתי איפה היינו יכולים להיות. יש למשל בגן ילד שתמיד שוכב על פוף בצד, וכשחזרנו ראיתי את הפוף מלא בזכוכיות. המראה הזה לא עוזב אותי"
לאחר כ־40 דקות המחבלים הלכו. לדברי חגית הם לא הצליחו לפתוח את דלת החנות, משום שפעם אחר פעם היה להם מעצור בנשק כשהם ניסו לירות בדלתות הזכוכית. "ראינו הכול במצלמות. חשבתי שזהו, נגמר האירוע. לא דמיינתי שיש עוד מחבלים מלבד אלה שראיתי".
יאסו רצתה לשמור על השבת, ורק ב־12 השתכנעה והתקשרה להוריה. "הסכמתי שמסעד יתקשר בשבילי ויגיד לאמא שלי שאני בסדר. לקח כמה דקות עד שהרגעתי אותה. אחותי אמרה לי שנמרוד מכיתת הכוננות של גבים בדרך. כשעה אחר כך הגיעו חמושים לתחנה. לא רצינו לפתוח כי לא ידענו מי הם, עד שמישהו צעק 'נמרוד'. אמרתי לכולם 'הם משלנו, תפתחו'. ביום ראשון נודע לי שליאור וייצמן נרצח. גם נעמי שטרית־אזולאי וקובי פריינטה, שניים מחברי קבוצת הריצה, נרצחו".
ללוויות של חבריה לא הצליחה להגיע, אבל אחרי חודש הגיעה לבית העלמין עם רם, מקבוצת הריצה. "הסתכלנו אחד על השני ואמרנו 'וואלה, יכולנו להיות קבורים פה יחד איתם'. זה כואב מאוד אבל זו גם חוויה חזקה של הצלה, ככה אני בוחרת להסתכל על מה שחוויתי. זה כואב ולא נתפס שכל כך הרבה אנשים נהרגו באותו יום, וזה לא מובן מאליו שנשארתי בחיים. אני מודה על כל רגע".
"הייתה כאן יד מכוונת"
שבעת הילדים בגן שקד בנשר התנהגו למופת באותו בוקר לפני חודשיים, כשכטב"ם נפל בחצר הגן. "כל הילדים ישבו במפגש – כשלעצמו אירוע נדיר בגן חינוך מיוחד – ושרנו", מספרת הגננת, שרה הימן־יסעור. "פתאום שמענו אזעקה עמומה. עצרתי את המוזיקה כדי להקשיב, הסתכלתי באתר פיקוד העורף, וראיתי שהאזעקות הן בקריות, בגלל חדירת כטב"ם. היו איתי עוד שש נשות צוות, הסתכלנו אחת על השנייה ועל הילדים והחלטתי להמשיך את המפגש במקלט. ואז קרה משהו שלא קורה כל יום בגן שפה – כל הילדים קמו והלכו איתנו למקלט, בלי שום התנגדות. סגרנו את הדלת והמשכנו את המפגש עם התעמלות. פתאום שמענו בום חזק שעד אז לא שמענו כמותו, ודלת המקלט נפתחה מההדף".
הימן־יסעור חשבה שהנפילה קרובה, אבל לא דמיינה עד כמה. "ראיתי את הבהלה בעיניים של הצוות. סגרתי את הדלת ופניתי לילדים, שנשארו לגמרי רגועים. הם הגיבו לרעש אבל המשיכו לשיר איתי". אחרי כמה דקות הגיע נציג פיקוד העורף ופתח את הדלת, "ואז ראיתי את ההרס בגן ונפל לי האסימון. למרות ההלם התעשתנו בשניות, וכל אחת מנשות הצוות לקחה ילד על הידיים ויצאנו מהגן. הלכנו בין ההריסות במקום שלפני דקות ספורות ישבנו בו".
בכל פעם שנשמעה אזעקה בנשר, הימן־יסעור הייתה מצלמת את הילדים ושולחת להורים עדכון שהכול בסדר. גם הפעם היא עשתה זאת, רגע לפני שנכנסו למקלט, אבל כשיצאו דרך ההריסות היא החליטה לשלוח עדכון נוסף שכטב"ם נפל בגן אבל כולם בריאים ושלמים. "תמונה משוגעת של הגן הרוס אבל כולנו עומדים ומחייכים".
אילו תחושות ליוו אותך אחרי שהבנת את גודל האירוע?
"הדבר הראשון שעלה לי הוא שקרה כאן נס לא רגיל. כל יום בגן חינוך מיוחד יכול להשתבש בכל רגע נתון, וביום הזה הכול עבד בצורה המיטבית – היינו בהרכב רחב של הצוות, כל הילדים היו מרוכזים. זו לא רק ההחלטה להיכנס למקלט בזמן, זה רצף אירועים כזה שנראה שהייתה כאן יד מכוונת. כשחזרתי לגן הבנתי איפה היינו יכולים להיות אם לא היינו נכנסים למקלט. יש למשל בגן ילד שתמיד שוכב על פוף בצד, וכשחזרנו ראיתי את הפוף מלא בזכוכיות. המראה הזה לא עוזב אותי".
הצוות והילדים התאוששו מאז?
"אנחנו עובדים בצורה פרטנית וטיפולית על העיבוד, אבל למעשה אנחנו עדיין בעיצומו של האירוע. הילדים ישבו מאז עוד כמה פעמים בממ"ד, בגן ובבית. זה לא עוזב אותי ואת הצוות, בטח לא את הילדים וההורים. עכשיו שאנו חוגגים את חנוכה, חג הניסים, אנחנו ממש מרגישים שזה הנס הפרטי שלנו".
"עשר דקות והבית היה מתפוצץ"
"אשתי אומרת שזה נס, אבל כש־21 אנשים נהרגו לידך ואתה ניצלת, יש לך נס בעייתי", אומר יוני מאיר, שיצא בחיים מהאסון הכבד ברצועת עזה לפני כשנה. 21 חיילי מילואים נהרגו בינואר 2024 בפאתי מחנה אל־מע'אזי במרכז רצועת עזה, כאשר מחבלים ירו שני טילי אר־פי־ג'י וגרמו לקריסת מבנים שמולכדו בידי צה"ל.
עוד לפני כן, ניצל יוני מפגיעת פצמ"ר. לפני התמרון ברצועה, היה יוני חלק מכוח שאבטח את מרחב העוטף באזור כיסופים. "היה לנו מגנן בשטח, שבכל פעם שנשמעה אזעקה השתטחנו בו. אתה מוגן שם מהצדדים, אבל אם משהו נופל מלמעלה אתה בבעיה. באחד הימים קפצה לי בטלפון התרעה של פיקוד העורף, עדכנתי את החבר'ה והתלבטנו מה לעשות. פתאום היה פיצוץ אדיר ונצמדנו לערימות חול. איך שנשכבתי אני שומע שריקה ובום, ראיתי שמשהו נפל במרחק של פחות ממטר מהראש שלי". יוני חשש שמדובר בפצמ"ר שלא התפוצץ. "קפצתי לצד השני של המחפורת כדי שהיא תגן עליי אם זה יתפוצץ. אחר כך הבנתי שזה היה ראש של מיירט שלנו".
כמה חודשים לאחר מכן הם קיבלו משימה לשטח את המבנים בפרימטר, אזור החיץ בין ישראל לעזה. "קיבלנו שורת בתים לכבוש, להוציא מהם חומר חשוב ואז לפוצץ אותם עם מוקשים. היינו שתי פלוגות. בכל פעם פלוגה אחת נכנסת לבית והשנייה מחפה עליה. כבשנו את הבית האחרון, והפלוגה השנייה מלכדה אותו. תוך כדי שאנחנו מחכים שהם יסיימו היה פיצוץ מטורף, ראינו חתיכות של בית עפות באוויר. אנחנו חיילים פשוטים אז לא ידענו מה קרה, אבל החבר'ה שמלכדו את הבית הסבירו שזה לא משהו שאמור לקרות. הבית של הפלוגה השנייה, שהיה 50 מטר מאיתנו, חטף שני טילי אר־פי־ג'י שהפעילו את המוקשים שהם פיזרו. הנס שלנו היה שלא הספקנו לחבר את הבית שלנו למוקשים. אם הירי היה מתבצע עשר דקות אחר כך, גם הבית שלנו היה מתפוצץ".
מעשה בפק"ל קפה וקסדה
פורת שער מנתניה הוא שריונר במילואים. שבוע אחרי כניסתו ללחימה בג'בליה, בנו הבכור היה צריך לחגוג בר־מצווה. פורת הסתיר את אופי הפעילות שלו מאשתו מעיין, לה הבטיח שהוא לא נכנס לעזה עד אחרי האירוע. "הגענו לג'בליה יום לפני הפעילות, לעבודה שגרתית. גם ביום הזה היה לנו נס: אחד הטנקים בפלוגה עלה על מטען, אבל אף אחד מהצוות לא נפגע. חילצנו את הטנק ובדיעבד גילינו שהייתה חוליית מחבלים במרחק של כמה מטרים, שמשום מה לא ירתה עלינו.
"בבוקר הפעילות שלשמה נכנסנו, עשיתי שתי פעולות בתוך הטנק; הראשונה הייתה לחבר את מגן הקסדה שיש בטנק לראש שלי – הרבה פעמים מוותרים עליו כי הוא כבד. הפעולה השנייה הייתה להזיז פק"ל קפה שהיה מאחוריי.
"נכנסנו לרחוב צר אבל יחסית שקט, אז החלטתי לשבת לאכול", הוא משחזר. "פתאום חטפתי מכה ממש חזקה בראש ועפה לי הקסדה. צעקתי על הצוות שלי שלא ימשיכו בנסיעה כי אני צריך להרים את הקסדה. התרוממתי והייתה לי סחרחורת אז התיישבתי בחזרה. חשבתי שחטפתי זעזוע מוח, ושאני צריך להישאר ער כי בעוד שבוע יש בר־מצווה. כשהגענו לנקודת פינוי, רוב חברי לצוות יצאו על רגליהם, ואני הצלחתי לזחול החוצה מהטנק. רצו להביא לי אלונקה אבל אמרתי שאני יכול ללכת, שאני רק צריך שמישהו יתמוך בי בגלל הסחרחורת. אני חושב שזה הרגיע את הפלוגה לראות אותנו הולכים על הרגליים".
רק בהמשך התברר לפורת עוצמת הפגיעה. "חשבתי שזה היה רימון, רק בבית החולים המ"פ אמר לי 'על מה אתה מדבר? חטפת נ"ט'. אם הראש שלי היה כמה סנטימטרים אחורה ברגע הפגיעה, הטיל היה פוגע בי ישירות, ואם לא הייתי מזיז את הפק"ל קפה הוא היה פוגע בו ומפוצץ עליי בלון גז".
גם כשהוא הגיע בפינוי מוסק לסורוקה, פורת לא הבין את חומרת הפציעה שלו וסיפר לאשתו ולילדים שבסך הכול נשברה לו היד. "כשהם הגיעו לבקר, הילדים התאכזבו שאין לי גבס שאפשר לצייר עליו. אמרתי לעצמי שמחר אני בבית אבל המצב לא ממש השתפר, והודיעו לי שיום לפני הבר־מצווה קבעו לי ניתוח. דחינו את האירוע בכמה ימים, וברוך ה' הניתוח עבר בהצלחה".
הקהילה ארגנה לחתן השמחה עלייה לתורה חגיגית. "בר־מצווה זה אירוע מרגש תמיד, אבל הוא קיבל משמעויות הרבה מעבר, בכיתי המון", אומר פורת. "זה לא ברור שהגעתי לחגיגה, לא ברור שאני חי ושאני עם שתי ידיים כואבות אבל מתפקדות, עומד ליד הבן שלי ומחבק אותו. קיבלתי הזדמנות שנייה לחיות.
"נפצעתי בח"י בחשוון, שזה סימבולי מאוד לקבל בתאריך הזה את החיים שלך, אבל זה סמלי מעוד סיבה; לפני המלחמה היה לי פטור ממילואים, אבל מאז 7 באוקטובר התאמצתי שיגייסו אותי. בי"ח בחשוון בשנה שעברה נהרג הלוחם הראשון מהפלוגה שלי, גיל פישיץ הגיבור. בהלוויה שלו פניתי לכל מי שהגיע ואמרתי להם 'קחו אותי, לכל תפקיד, המלחמה תהיה ארוכה ותצטרכו אותי'. בתאריך הזה שנה לאחר מכן ניצלתי. ניסים כאלה קורים כל יום וצריך וראוי שהם יתפרסמו, שנדע שאנחנו מנצחים את המלחמה הזאת בזכות המוני הגיבורים במחלקות השיקום".
