"יש פתגם ערבי שאומר 'מבוגר ממך ביום – חכם ממך בשנה'. הוא מזכיר לנו את הכבוד והדאגה שמגיעים לזקנינו. בזמנים של עימות, האנושיות המשותפת שלנו היא שמאחדת אותנו ומזכירה לנו את החובה המוסרית לדאוג זה לזה, ובמיוחד לפגיעים ביותר בינינו. אני פונה אליכם מישראל מתוך תחושת צדק, אנושיות וערכים משותפים".
במילים אלו פנה השבוע יו"ר קיבוץ כיסופים ליאור כרמל, במנשר ששוגר לכלי תקשורת ערביים ולשגרירויות של מדינות ערב, כדי שאלו יפעילו לחץ לשחרור שלמה מנצור, המבוגר ביותר מקרב חטופי 7 באוקטובר. במכתב הוא מבקש להבליט את סיפורו של שלמה בתקשורת ובערוצים דיפלומטיים. "מעבר לכל מחלוקת פוליטית או זהות לאומית, שלמה מייצג את שבריריותם של חיי האדם ואת כבודם, במיוחד בגיל מבוגר. אף אחד לא צריך לסבול את הייסורים וחוסר הוודאות של השבי, בוודאי לא אדם מבוגר. בהגברת קולו אתם תומכים באנושיות, בחמלה ובעיקרון אוניברסלי של הגנה על הפגיעים", הוסיף כרמל.
"עלינו לנסות לשחרר אותם בכל מקום שאפשר כי זו המשימה הלאומית של כולנו", אומרת מושית מנצור, בתו של שלמה שעד היום מיעטה להתראיין. "אני לא רגילה להופיע בתקשורת ואני מעדיפה לפעול מאחורי הקלעים, במפגשים עם ראשי רשויות ומוסדות או עם חברי קבינט המלחמה, וגם בחו"ל עם גורמים שונים, אבל אני חייבת לאבא לעשות הכול בשבילו. עד היום שמענו 'לא', ואנחנו חייבים לנסות להגיע – גם דרך מדינות ערב, לכלי התקשורת שלהן והשגרירויות שלהן".
שלמה מנצור עלה מעיראק עם משפחתו בשנת 1951, אחרי שניצל מפרעות הפרהוד. בגיל 16 הצטרף לחברת הנוער ונמנה עם מקימי קיבוץ כיסופים. הוא נשא לאישה את מזל ונולדו להם חמישה ילדים ו־12 נכדים. בחודש מרץ הוא אמור לחגוג את יום הולדתו ה־87, והשנה אמורים בני הזוג לציין 60 שנות נישואים. למשפחה יש בן נוסף, ניסים צברי, בן גרעין שהתגורר בקיבוץ והמשפחה אימצה אותו אליה. ברבות הימים הוא חזר בתשובה והפך לחרדי, והקשר התרופף. הוא נהג לבוא לבקר מדי פעם, אך את מושית הוא לא ראה 26 שנים, עד 7 באוקטובר אשתקד. חטיפת האב קירבה אותם מחדש.
"אבא שלי נחטף בגיל 85", אומרת מושית. "הוא אדם פעיל שנוהג לרכוב על אופניים, לעבוד ולטפח את הגינה המיוחדת שלו על בסיס יומי. הוא שותל, מנכש, מעשב. הגינה שלו היא מקור משיכה לילדי הקיבוץ, והם נהגו לבוא אליו ולהביט ביצירות שלו. לא פעם הם ישבו והאזינו בשקיקה ובעיניים בורקות לסיפוריו ולהסברים על הגינה ועל כלי העבודה. הוא גם היה נגר מצוין. בגינה יש הרבה סממנים יהודיים, כמו למשל עשרות חנוכיות. הוא היה מכניס אליו הביתה כל מי שהגיע, ונותן לו את ההרגשה שהוא האדם החשוב ביותר. זה לא אחד בפה ואחד בלב, זו האישיות שלו".
ילדי הקיבוץ כתבו לו מכתבים אחרי חטיפתו, מספרת הבת. "הוא אהב אותם כמו סבא שלהם, והם קראו לו סבא שלמה. זה ממש שובר את הלב".
סלט של מחשבות
מושית, בת 49, מתגוררת ברמת־גן, אם לשני ילדים בני 10 ו־8. היא גננת במקצועה, ומקפידה שילדי הגן לא יבחינו במצוקתה. "ההורים יודעים ואולי חלק מהילדים, אבל חלק מ'האני מאמין' החינוכי שלי הוא שילדים בגיל הגן צריכים להישאר ילדים. עד היום כבר לקחנו להם את התמימות. הם נולדו למציאות איומה של קורונה ו־7 באוקטובר. אני מתאמצת להשאיר להם פיסה של תמימות ממה שנשאר".
הוא אדם חזק? כיצד לדעתך הוא שורד?
"הוא חזק ופעיל אבל הוא בן 86. הוא מתמודד שם עם מפלצות, טרוריסטים. תאר לעצמך חמישה או שישה מחבלים שחודרים אליך הביתה ואתה בפיג'מה ואין שום דבר שיגן עליך, גם לא הממ"ד שלא ננעל".
מושית משחזרת את אירועי היום ההוא, ומדי פעם נעצרת בגלל הדמעות. "המחבלים התעסקו בו וגם סטרו לו. אימא צעקה, 'מה אתם מרביצים לאדם זקן'? היא ניערה את המחבל שתפס בה והצליחה לברוח לשכנים שלהם היה ממ"ד שאפשר לנעול. היא אישה שהולכת די בקושי, לא ברור מה היה שם. כנראה המחבלים חשבו שישיגו אותה מאוחר יותר. הם נכנסו לבית השכנים אבל לא הצליחו להיכנס לממ"ד".
באותו בוקר הייתה מושית בביתה ברמת־גן והתעוררה לקול האזעקה. בטלוויזיה היא ראתה שכיסופים נתון למתקפה. "היינו אמורים להגיע באותו יום לקיבוץ, ואם המתקפה הייתה מתחילה מאוחר יותר היינו נקלעים לתוך התופת. הספקתי לשוחח עם אבא. הם לא הצליחו להפעיל את הטלוויזיה בממ"ד. אימא יצאה לסלון להקשיב לחדשות, אבל איש לא ידע לומר מה קורה. התקשרתי שוב והוא סיפר לי שמעולם לא חוו שם רצף כזה של טילים ורקטות. הוא התלונן שהמתקפה הזו שיבשה את התוכניות שלו לפגוש את הנכדים, דבר שהיה חשוב לו מאוד. בפעם השלישית שדיברנו המחבלים פרצו לתוך הבית. שמעתי אותו חלש יותר בשעה 7:24. בשעה 7:30 הוא כבר היה חטוף. המשפט האחרון שאמר לי היה 'יהיה בסדר'". מושית המשיכה לשלוח לו הודעות, אך לא קיבלה מענה. "הטלפון של אבא נשאר בקיבוץ. המחבלים גנבו את הרכב".
מנצור נמנה עם אותם חטופים שעד היום לא נודע דבר על גורלם. "אין שום אות חיים או לא־חיים, שום מידע. אפס".
מושית, בתו של שלמה: "בשבת בבוקר הוא התלונן שהמתקפה שיבשה את התוכניות לפגוש את הנכדים. ב־7:30 הוא כבר היה חטוף. המשפט האחרון שאמר לי היה 'יהיה בסדר'"
הדסה לזר, אחותו של שלמה, ביקשה באחת ההפגנות מכולם לעצום עיניים, לחשוב על סבא שלהם יושב בכלוב, מקבל רבע פיתה ביום לאכול, וחושב ששכחו אותו. את מדמיינת בראשך איך הוא שורד שם?
"יש לי סלט של דמיונות בראש. בשנייה אחת עוברות לפניי כל האפשרויות. אני מנסה בעיקר להבין מה קרה מהרגע שאימא שלי ראתה אותו בפעם האחרונה. אני מנסה להיות רציונלית; ניסינו לחפש סרטונים ברשתות, אבל לא מצאנו. דפקנו על כל דלת אפשרית, ועד היום לא הצלחנו לפצח את התעלומה ששמה שלמה מנצור – הסמל של ערכי המדינה שלנו, הסבא של כולנו".
בתחילה מושית נמנעה מלספר לילדיה על החטיפה. "לקח לי חודשיים וחצי להבין שאין לי ברירה ואני חייבת לספר. הייתי בטוחה שבתוך זמן קצר יהיו לי תשובות סופיות לתת להם, כי אי־ודאות היא משהו שקשה להתמודד איתו; במיוחד לילדים שמאוד אוהבים את סבא שלהם ומעורבים בחייו, ושבעבורם הוא דמות חברית נערצת שהיה מקבל את פניהם כבר בחניית הקיבוץ בכל פעם שבאנו לבקר. הוא חלק איתם את האוספים שלו, בולים ומטבעות ממדינות שונות. היה להם שיח ישיר שאנחנו, ההורים, לא היינו מעורבים בו. הוא היה נותן להם גלידה בטקס שהיה שייך רק להם".
איך סיפרת להם בסוף?
"בתחילה עוד היה אפשר 'למרוח' את זה. אבל כשהבת שלי חגגה יום הולדת ואמרה לי 'איזה חצוף סבא שלא הגיע', הם דרשו שאומר להם את האמת. הוא חולה? הוא עובד? מבחינתם זה לא נתפס. הם לא העלו בדעתם שהוא נחטף, ובאמת גם לא אנחנו. גם הוא עצמו בטח לא העלה בדעתו שמישהו יפרוץ את הגדר, יעבור על פני הצבא שלנו, ייכנס אליו לבית ויחטוף אותו. מי העלה על דעתו דבר כזה? עד היום אני חושבת שאני נמצאת במין סיוט לא ריאלי כזה. אני לא יודעת איך להסביר לילדים את תפיסת הביטחון האישי בבית שלנו. האם אני יכולה להבטיח להם שלא יאונה להם רע בדרכם לבית הספר? לעצמי אני אומרת שאני לא יכולה".
ערבות הדדית גורלית
אני מבקש להבין כיצד מתמודדים בחיי היומיום עם המחשבות. לא מכבר העלתה המשפחה סרטון טיקטוק, כביכול הומוריסטי, "אנחנו משפחות החטופים", שבו מנו הנכדים את החוויות האישיות שלהם. למשל, "ברור שיש לנו קולקציית בגדים חדשה" – כשהם מציגים חולצות שעליהן מודפסות תמונות החטופים, או "ברור שמכל שיר אנחנו בוכים עכשיו", כשברקע מתנגן שיר יום הולדת.
"אין כאן שום הומור, נגענו בנקודות כואבות מאוד", מסבירה מושית. "המטרה הייתה לשדר לקהל את המסר שצריך להשאיר את שלמה מנצור ואת יתר החטופים בתודעה. האם חולצות עם תמונות החטופים היא קולקציית הבגדים שלי?! ובאמת כל שיר מעלה דמעות לעיניים, אפילו שיר אהבה".
את מרגישה שהעם איתכם, או שאולי עם הזמן חלחלה אדישות מסוימת לגורל החטופים?
"העם איתנו, אין לי כל ספק. זה העם שלנו. ב־7 באוקטובר ראית אותו בתפארתו, עם עזרה וערבות הדדית. אנשים שיצאו מהיישובים כאן בלי מברשות שיניים, נעליים או גרביים, וקיבלו מיד. אפילו תרופות. היום יש כאלה שחושבים אולי אחרת, אבל העם ברובו ממשיך להיות איתנו. אלה הערכים של העם שלנו והבסיס לקיומם של מדינת ישראל והעם היהודי. בלי זה אין לנו זכות קיום. בדרך שנתנהל בעניין החטופים, אם זו תיעשה ביחד ובערבות הדדית, נקבע את גורלה של המדינה".
בימים אלה כולם מדברים על "עסקה הומניטרית". ידוע לך אם אביך כלול בה?
"לא עדכנו אותנו. לכל משפחה יש קצין מודיעין אחראי ונפגשים איתו מדי פעם. אין לו הרבה מה לומר לנו, אבל אנחנו חייבים לאבא כל פעילות או התנעה של מהלך".
נפגשת עם ראש הממשלה?
"אי שם בתחילת הדרך, כשהוא עוד נהג להיפגש עם משפחות. לאחרונה לא נפגשנו".
מה את חושבת על הטענות כלפיו כאילו הוא מטרפד את העסקאות לשחרור החטופים?
"אני לא נכנסת לפינות האלה. אני מאמינה שאפשר לגשר על כל הפערים ולהביא את החטופים, שזה עניין ערכי ומוסרי. זה הבסיס היהודי שלנו".
היכן את עומדת בוויכוח אם להסכים לעסקה שתחזיר חלק מהחטופים או שיש להתעקש על עסקה כוללת?
"אין לנו יכולת מוסרית להתנגד להצלת נפשות, אפילו אחת. עם זאת, על ראש הממשלה והקבינט הביטחוני חלה החובה להשיב הביתה את כולם, עד האחרון שבהם, ועליהם החובה למצוא את הדרך לעשות זאת".
מה את עונה לטענות שאם לא נחסל את חמאס עד הסוף, נחזור לרקטות על כיסופים ואולי לעוד 7 באוקטובר?
"חמאס הוא רעיון שאי אפשר לגדוע. לכל אחד יש יורש. הנה, בלבנון הגענו להסכם עם אויבים שהם לא פחות מרים מחמאס וגם הם מהווים סכנה קיומית. לא ברור למה כאן נמנעים מהסכמים. יש לנו חובה לאומית וערכית, צריך להשיב את כולם. איך הם לא חזרו יום אחרי האירוע? איך זה הגיוני? אבא שלי הוא אדם מאמין שבכל יום קורא תהילים, אף על פי שהוא לא דתי. הוא הסבא שלנו, וכל אחד צריך לראות אותו כאילו היה בן משפחה שלו. נצטרך לתת את הדין על זה שאנחנו מפקירים אותם, שלא עשינו הכול".
את מרגישה שאנחנו מפקירים?
"יש הגדרה אחרת? אם הם עדיין שם, אז אין".
הפרלמנט חסר
חיים חפר (79) הוא חבר קרוב של שלמה מנצור. הוא נולד במרוקו ובגיל שנה עלה עם הוריו לבאר־שבע. הוריו החליטו לשלוח אותו להתחנך בקיבוץ, וכך הגיע לחברת הנוער בקיבוץ כיסופים, שם הכיר את שלמה. "שלמה היה מדריך למחנאות ולימד אותנו להקים מתקנים מחבלים, להתחרות במשיכת חבל ולבנות אוהלים", מספר חפר. "הוא היה מבוגר מאיתנו בשבע־שמונה שנים. בזכותו זכינו בפרסים הראשונים בכל מחנה. אהבנו אותו מאוד".
חפר שירת בנח"ל המוצנח. את אשתו הכיר בכיסופים, והיום יש להם ארבעה ילדים ו־12 נכדים. כל ימיו עסק בחקלאות וריכז כמה ענפים – כותנה, ירקות, גזר, תפוחי אדמה, והתמחה בגידולים אורגניים.
חיים חפר, חבר מהקיבוץ: "כשהפלסטינים קיימו הפגנות סוערות על הגדר מול הקיבוץ, שלמה שאל: 'איך לא מטפלים בהם? איך לא מכסחים להם את הצורה? הרי יום אחד הם יפרצו לקיבוץ'. כמה שהוא צדק"
"איש עם שפם גדול וחיוך ענק", מתאר חפר את ידידו. "כשיצאנו לפנסיה הקמנו פרלמנט במועדון הקיבוץ. דיברנו על פוליטיקה ועל מה שקורה בעולם וגם בקיבוץ. בכל בוקר נפגשנו על כוס קפה. שלמה היה מגיע ראשון, פותח את המועדון ומפעיל את המזגנים ואת הקומקום. בכל בוקר היה מקדם את פנינו ב'בוקר טוב' מתוק כזה".
לפני הפנסיה היה שלמה לולן ועבד גם בנגרייה. "יש לו ידי זהב", אומר חיים. "אפשר לקרוא לו באמצע הלילה כדי לפתוח מנעול או לסדר משהו, והוא יבוא. הוא היה ממקימי המפעל למסגרות משקפיים אחרי שהשתלם בנושא בצרפת, מקצוען של ממש בתחום".
חיים נזכר כיצד באותו פרלמנט של בוקר עלה החשש מפני פלישה מעזה. "דיברנו רבות על נושאי ביטחון, במיוחד בתקופה שבה הפלסטינים קיימו הפגנות סוערות על הגדר מול הקיבוץ, בעיקר בימי שישי. נחנקנו מעשן המדורות ובלוני התבערה שלהם. שלמה התלונן 'איך לא מטפלים בהם? איך לא מכסחים להם את הצורה? הרי יום אחד הם יפרצו לתוך הקיבוץ'. כמה שהוא צדק".
געגועיו של חיים לשלמה גדולים. "ביום של החדירה התעוררנו לאזעקת צבע אדום ונכנסנו לממ"ד. אחד המחבלים הסתובב ליד הבית, ממש מתחת לחלון, אבל נמלט כשפצמ"ר נפל על המכונית שלי. זה מה שהציל אותנו. בשלב מסוים החשמל כבה, ובאופן אינסטינקטיבי התקשרתי לשלמה לשאול אם גם אצלו יש הפסקת חשמל. אין תשובה. לא הבנתי, בדרך כלל הוא היה עונה בשניות. מתברר שבשעה הזו הוא כבר היה בדרך לעזה".
איך לדעתך הוא מחזיק מעמד שם? מה עובר עליו?
"הוא בחור בריא, לא לקח תרופות, אבל היה רזה מאוד. אני מאוד מודאג בקשר לבריאותו. הוא לא רואה טוב ואני לא יודע איך הוא שורד. אני בטוח שקשה לו מאוד מאוד.
"מדברים על מהלך של שחרור הומניטרי, ואני מקווה ששלמה יהיה בין הראשונים. הייתי בכיכר החטופים אבל מפאת גילי קשה לי להצטרף לכל ההפגנות. אני רוצה להאמין שעכשיו תהיה עסקה אבל גם פוחד שנתניהו יפיל אותה שוב. לדעתי אפשר היה להוציא את המבוגרים והזקנים בשחרור הראשון, כי מי שהפסיק את המהלך זה אנחנו".
וכדי למנוע ירי רקטות על כיסופים או פריצת מחבלים, לא צריך להמשיך עד לחיסול מוחלט של חמאס?
"אני לא מאמין שאפשר לחסל אותם סופית. אני בעד הפסקת הלחימה והוצאת הצבא כדי להביא את החטופים, וכשצריך – להיכנס בהם שוב. הייתי בצנחנים וחונכתי שלא משאירים חיילים מאחור. לא מבין איך משאירים אותם שם יותר משנה ורבע. פעם צה"ל היה עושה הכול כדי לשחרר חייל אחד. עכשיו צריך לשחרר גם אסירים עם דם הידיים. אני מאמין שהצבא יכול להרוג אותם כשצריך.
"אני חולם על שלמה כל לילה וגם חושב עליו הרבה ביום. מאז המלחמה הפרלמנט שלנו לא התכנס. אנחנו מחכים לשלמה כדי להחיות את הפרלמנט מחדש".
