כנופיות של ילדי עובדים זרים ומסתננים בלתי חוקיים מהלכות אימים על תושבי תל־אביב וגוש דן. באחת מהן, כנופיית SSQ ("שפירא סקוואד"), חברים עשרות ילדי זרים. לכנופייה יש גם חשבון טיקטוק פעיל ובו עשרות אלפי עוקבים. הרשויות מודעות לתופעה הקשה, אלא שידיהן כבולות, לטענתן, בשל גילם הצעיר של המעורבים.
נזקיהן של חבורות הפשע הללו חמורים ביותר. הורים מספרים כיצד חיי ילדיהם נהרסו בשל אירוע תקיפה יחיד או עקב הטרדה מתמשכת.
בתה של גלית (שם בדוי), שגילה 10, שיחקה על הכביש הריק ממכוניות ביום כיפור השנה, וכמה ילדים שמקורם בסודן התגרו בה. "הם אמרו לה לזוז מהמקום, שהיא לא שייכת לפה ושהמדינה הזו שלהם", היא מספרת, "הבת שלי אמרה שזאת המדינה שלה, ופרץ ביניהם ויכוח. פתאום שמעתי את הבת שלי מבחוץ צורחת: 'אל תיגע בי', ו'אמא'. נבהלתי ויצאתי החוצה, וראיתי ילד סודני תוקף את הילדה שלי ומרביץ לה. כמה מהילדים בכנופיה ברחו, ואמרתי לבתי להיכנס הביתה.
"כעבור זמן, כשהסתכלתי החוצה, ראיתי שהילדים חזרו עם תגבורת – 'חמולה' גדולה של ילדים סודנים. כ־15 מהם התקבצו ליד הבית שלנו והתחילו ליידות לעברו אבנים. אני גרה בקומת קרקע, וזה היה מפחיד. התחננתי בפניהם שילכו הביתה, הם לא הקשיבו לי והמשיכו בשלהם. אחר כך הלכו וחזרו עם חמולה עוד יותר גדולה, וכולם זרקו לתוך הבית והחצר אבנים גדולות. גם אחרי שהמשטרה הגיעה הם לא ברחו והמשיכו לזרוק אבנים. המשטרה פתחה במרדף אחריהם, אבל לא הצליחה לתפוס אותם כי הם ברחו על קורקינטים ואופניים".
לדבריה, בהתייעצות עם חברים היא החליטה לא להגיש תלונה רשמית במשטרה. "אמרו לי שלא כדאי לי לעשות זאת, כי הם נקמנים", היא אומרת, "סיפרו לי על ילדה אחרת בשכונת שפירא שהסתבכה איתם וההורים שלה פתחו להם תיק במשטרה. בתגובה הסודנים רדפו אחר הילדה והכו אותה עד זוב דם, והיא פונתה לבית חולים.
"חברה אחרת סיפרה שהם רודפים אותה עד היום כי היא התלוננה. באמצע הלילה הם מגיעים לבית שלה עם מסכות, ומיידים אבנים על החלון. היא שוקלת לעבור דירה. החלטתי שאני לא רוצה להתעסק איתם, שאני מעדיפה לשמור על פרופיל נמוך. בעקבות האירוע פחדתי ללכת לעבודה לבד. בעלי היה לוקח ומחזיר אותי. הבת שלי פחדה לצאת מהבית".
גלית מגוללת את האירועים בשוויון נפש, כמי שמדווחת על אירוע שגרתי, אבל לדבריה בעת ההרתחשויות היא הייתה "היסטרית". "החמולה הזאת מגיעה באיומים, ומנסה להשתלט עלייך ולבטא עליונות, לומר שהמדינה הזאת היא שלהם", היא אומרת, "אני מאמינה שהאיומים שלהם יתממשו. עוד דור או שניים, הילדים שלהם ישליטו כאן טרור – ולא יהיה מי שיעצור אותם. כיום מסמנים אותם כאומללים, שאין להם כסף ואוכל, אבל המציאות בשטח מוכיחה שהם לא מבקשים לחיות בשלום".
לא רק כאב גופני
"היה לי ילד טוב, תלמיד מצטיין, הילד החייכן במשפחה", מספרת הדס (שם בדוי), אם לילד שהותקף בידי כנופיה של ילדי מסתננים בפארק הלאומי ברמת־גן. מצבו הפסיכולוגי והחברתי הידרדר, והוא הסתבך מאז בפלילים.
"היו לו חברים טובים, והיינו יושבים ביחד בסלון בקשר טוב ובריא של אמא ובן. היום אני רק עם הבן הבכור שלי בבית. אני לא יכולה לשאת את השקט. היה לנו בית חי ושמח, היה לי ילד מהמם, חד וחכם, תותח בלימודים ומצטיין. הוא רק התחיל ללמוד בתיכון, והכול הלך לעזאזל בגלל גנבת הקורקינט שלו בידי בני המסתננים".
בספטמבר 2023, היא מספרת, יצא בנה – שאז היה בן 14 וחצי – לבילוי עם חברים בפארק הלאומי ברמת־גן. הדס, שמחלימה מסרטן, התקשרה אליו לפני שלקחה כדור שינה כדי לוודא שהוא חוזר עם החברים הביתה. "חצי שעה אחרי שלקחתי את הכדור, התקשרו אליי מהמשטרה וסיפרו לי שהבן שלי ליווה הביתה איזו ילדה, ובדרך חזרה תקפו אותו כעשרים ילדי עובדים זרים ומסתננים, וגנבו ממנו את הקורקינט והטלפון הנייד.
"הם לא הסתפקו בזה: הם רמסו אותו על הרצפה ובעטו בו ללא רחמים, והשתמשו גם בגז פלפל ובשוקר חשמלי. השוטר אמר לי שהם כמעט עשו בו לינץ'. המזל שלו היה שאבא שלו קנה לו קסדה ב־300 שקל שמנעה פגיעת ראש. הוא רבע עוף, קטן ורזה, בכלל לא נראה בגיל שלו".
מכיוון שלקחה כדור שינה חזק, היא לא הייתה יכולה ללוות אותו אל תחנת המשטרה. "השוטר אמר לי שהוא יתקשר לאבא, ונרדמתי אחרי דקה". אביו של הילד לא ענה, ולכן השוטר לקח את הילד בעצמו לתחנת המשטרה והחזיר אותו הביתה. "הוא חזר ב־5:30 לפנות בוקר, רועד כולו, ושאל אותי איפה היינו", מספרת הדס, "הוא חזר במצב נפשי ורגשי מזעזע, ולא רצה טיפול, לא משנה כמה דיברתי איתו על זה. אני חלשה בגלל הסרטן, אז אני כבר לא אסרטיבית כמו פעם, אבל פעם בשבוע לחצתי עליו ללכת לטיפול. ניסיתי לשכנע בכל דרך, אבל הוא לא רצה".
מצבו של הילד הידרדר: הוא סירב לצאת מהבית, התנתק מהחברים, הפסיק ללכת לחוגים וללימודים. "כשהייתי אומרת לו שהכול בטוח בשעות היום ברמת־גן, הוא אמר לי 'כן, ותראי מה קרה'", אומרת הדס, "הזמנתי הביתה את המורה והיועצת, והוא סיפר להן את כל מה שקרה ואמר שהוא לא רוצה ללמוד יותר. אחרי השיחה איתן הוא התאושש, החליף מצעים והלך לבית הספר, אבל זה נמשך רק חמישה ימים. הוא חזר לשכב במיטה כל היום, בחושך, שעות על גבי שעות.
"אחר כך התחיל לצאת בלילות. קיבלתי ילד אחר – לובש שחורים, מסתתר מתחת לקפוצ'ון כל הזמן. הרגשתי שהוא לא איתי. הוא לא רצה כלום ולא הסכים לשום דבר, הפסיק לענות לטלפונים של המורה שלו. הוא הסתובב עם אנשים מפוקפקים, התחיל לעשן גראס, ואחרי כמה חודשים התחיל למכור סמים. ילד הציע לו 15 שקל תמורת העברה של מנות לכל מיני אנשים, וגם מנה בחינם. הוא הסכים לעשות את זה".
יום אחד צלצלה אליה המשטרה, וביקשה שתחזור מהעבודה הביתה. "שמונה שוטרים נעימים, לא עוינים, ערכו חיפוש בבית", היא מספרת, "הם לא מצאו דבר, אבל לקחו את הבן שלי לחקירה. מתברר שהוא מעורב עמוק בפרשיית סמים שמעורבים בה 15 נערים. אחרי כמה שעות אמר לי מישהו שהם לוקחים אותו לכלא אופק לנערים עד גיל 18. כמעט התעלפתי. הוא היה במעצר בית חודשיים. ביטלתי טיפולים רפואיים, והתחלתי ללכת לבתי משפט. הציעו לו חלופת מעצר, אבל הוא אמר שהוא מעדיף להיות בכלא חודש מאשר בחלופת מעצר כמה חודשים. למזלנו אבא שלו שכנע אותו, והיום הוא במעין פנימיה לנערים עבריינים תחת השגחה של גורמי מקצוע, לומד וניגש למבחנים, חוזר שוב להצטיין".
אין עם מי לדבר
בתה של יפית (שם בדוי), בת עשר, הותקפה ברחוב לפני כשנה וחצי. "הבת שלי הלכה הביתה, והמון ילדים עקבו אחריה", מספרת יפית, "היא התקשרה אליי, אז יצאתי לעברה עם הבת והבן שלי. כשנפגשנו אמרתי לחברי הכנופיה שיעזבו אותה, ואז הסודנים – כחמישים נערים ונערות בני 12 עד 17 בערך – התחילו לזרוק אבנים ולהרביץ לנו באלימות קשה מאוד. הם דחפו אותי, זרקו לי את הטלפון מהיד והכו אותי בגב בקרש, כי העזתי לתעד אותם. אחרי שהרמתי את הטלפון והסתובבתי, ראיתי את הבת שלי על הרצפה כשכל הילדים בועטים בה, מרביצים לה ודורכים לה על הפנים.
"רצתי לשם, וניסיתי להפריד ביניהם. הבת שלי ברחה מהם, והם רדפו אחריה. הזמנתי משטרה, רציתי שיתפסו אותם, אבל כל אחד מהנערים ברח לכיוון אחר בתוך הרחובות והסמטאות, בעיקר לכיוון שכונת שפירא. התקשרתי למשטרה, והתחננתי שיגיעו. הם הגיעו רק אחרי חצי שעה, והצליחו לעצור אולי ילדה או שתיים. הגשנו תלונה מסודרת, והמשטרה עצרה כעשרים ילדים. התלונה הסתיימה בצווי הרחקה משכונת המגורים שלנו, אבל התיק נסגר כי כולם קטינים".
יפית טוענת שלא קדמה לתקיפה שום התגרות. "זה קורה בקאנטרי, במגרש, בגינות הציבוריות, במחנה הצופים ובבתי הספר היסודיים", היא אומרת, "לפני כמה זמן צילמתי אותם מרססים גז מדמיע על ילדים בשכונה. הזמנתי משטרה, שרק לקחה להם את הגז המדמיע. המשטרה לא יכולה להפעיל את הסמכות שלה כי כולם קטינים. הם מסתובבים כל היום ברחובות, ואנחנו סובלים. אין מה לעשות איתם, אין להם הורים או מורים שאפשר לדבר איתם. אמא בשכונה הלכה לבית הספר של אחד מילדי המסתננים שהציק לבן שלה, והתלוננה עליו. בבית הספר אמרו לה שגם הם בבעיה, שאין עם מי לדבר".
בשנת 2014 התריע מרכז המחקר והמידע של הכנסת שילדי העובדים הזרים לוקים ב"בעיות התנהגות, בעיות התפתחות וחסכים רגשיים", שגורמים ל"אתגר הוראתי ודיאלוגי". הכוונה היא שהצוות החינוכי מתקשה בהעברת מידע להוריהם ובקבלת מידע מהם. כמו כן, במרכז המחקר הצביעו על פערי תרבות והשכלה: הילדים והוריהם מתקשים "לפענח את הקודים התרבותיים הישראליים" ולהתערות בחברה מערבית. מעיריית תל־אביב נמסר כי המימון העירוני השנתי לילדי הזרים הוא כ־5 מיליון שקלים, המוקצים למימון של 22 גני ילדים, להעסקת פסיכולוגים בשירות הפסיכולוגי־חינוכי, למימון הזנה לכ־500 תלמידים, להפעלת פנימיות ופנימיות עירוניות ולהוצאות על חינוך מיוחד, על שירותי הסעות ועוד. העירייה הודתה שהניסיון לקלוט את ילדי הזרים מעמיס על המערכת. נכון להיום, במשרד החינוך עובדים על תוכנית שלפיה כשמונים תלמידים, ילדי זרים, הלומדים בבתי הספר בדרום תל־אביב יועברו לבתי ספר בצפונה. הסיבה היא סברה שריכוזם בבתי ספר המיועדים להם בלבד פוגע בהתנהלותם ובשילובם בחברה הישראלית.
בשבוע שעבר התייחס לעניין בהערת אגב אסף זמיר, סגן ראש עיריית תל־אביב וממלא מקומו, בהסכת של נדב פרי: "הואשמנו בטיפול יתר, שבגללנו הם נשארים", הוא אמר, והאשים את הממשלה "שהיא נמנעת מלבדוק את בקשות הפליטות, ולקבוע מי דינו להיות מגורש, אבל גם מי זכאי לקבל פה זכויות". הוא טען שהמדינה "מפקירה את תושבי דרום תל־אביב ואת אוכלוסיית מהגרי העבודה ומבקשי המקלט", ומתעקשת על ניסיונות גירוש במקום "לתת לכולם מעמד, לכל הפחות זמני, לאפשר לאנשים לעבוד, להתקיים בכבוד, לצרוך שירותים וכתוצאה מכך גם לחיות בצורה מכובדת שמכבדת את הסביבה. ההימנעות של המדינה במשך שנים לעשות את זה, ומנגד כישלונה ליצור מדיניות הפוכה, יצרה את ה'אמצע' הזה שהוא כלום, חלל ריק".
במרכז למדיניות הגירה ישראלית לא מופתעים מהאירועים. לעו"ד יונתן יעקובוביץ, מייסד המרכז, יש ניתוח שמעניק הסבר לתופעה: "הניסיון הנצבר מהעולם מלמד כי הדור השני של מהגרים מעורב בפשיעה אלימה בשיעור חריג מכמה סיבות. בניגוד לדור הראשון שעוד מעריך את ה"שדרוג" באיכות החיים ובהזדמנות לעבוד, הדור הצעיר נולד במדינת הקליטה ומשווה את עצמו לאוכלוסייה המקומית, לא לסבא וסבתא שחיו בתנאים קשים, וזה יוצר תסכול. נוסף לכך, אחד המשתנים המכריעים ביותר למעורבת בפשיעה זו נוכחות שני ההורים, כולל האב. לפי ארגוני הסיוע למסתננים, יותר משליש מילדי המסתננים האריתראים גדלים ללא מעורבות אב בכלל, שלא פעם נטש את המשפחה ואף עזב את ישראל".
יעקובוביץ' טוען שהתופעה הגלויה לעין כעת היא רק קצה־קצהו של מה שנראה בעתיד הלא־מאוד־רחוק: "ככל שהמהגרים רחוקים יותר תרבותית, דתית ולשונית מהאוכלוסייה הקולטת, הם יהיו מעורבים בפשיעה יותר. לכן ניתן להניח כי מדינת ישראל יושבת על הר געש שעומד להתפוצץ עליה, ובמידה מסוימת אף יותר מאירופה – מכיוון ששם הושקעו משאבי עתק בניסיונות קליטה, וכאן מרבית החברה הישראלית איננה מעוניינת בקליטה והדבר נכפה עליה, גם בשל פסיקות חוזרות ונשנות בבג"ץ. מה שאנחנו רואים עכשיו הוא רק טעימה ראשונית, כיוון שרוב ילדי המסתננים נמצא כעת בגילאי בית ספר יסודי, והמשבר הגדול יגיע בגילאי התיכון המתקדמים".
ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "הטיפול בנוער ובילדים בקרב הנתינים הזרים ושיקומם נמצא בראש ובראשונה באחריות הרשויות ומשרדי הממשלה. לצד זאת, משטרת ישראל פועלת כל העת נגד עבריינות נוער, במטרה למנוע ולצמצם את פעילותם הפלילית. כי בשנה האחרונה פועל כוח משימה ייעודי של המשטרה בדרום תל־אביב להגברת תחושת הביטחון ולמיצוי הדין עם גורמים עבריינים בקהילת הנתינים הזרים. משטרת ישראל תמשיך לאכוף את החוק, במטרה לשמור על שלום הציבור וביטחונם האישי של כלל תושבי העיר והמבקרים בה".
