חרוז קטן מזהב מספר על אדם בעל מעמד גבוה במיוחד, שהתהלך בהר הבית בימי בית המקדש הראשון. אסימון חרס קטן שבו מוטבע ציור של קנקן וכמה אותיות ביוונית, מספר על עולי הרגל של ימי בית שני, שהשתמשו בו כמעין שובר לקבלת נסכים עבור הקורבנות. ויש גם מטבעות. לא כולם נדירים בהכרח, אבל כל אחד מהם הוא כמוסת זמן בת אלפי שנים. "מטבע מעיד על הכלכלה, התקופה, הדת, האמנות, הכתיבה – אינספור נושאים בחפץ קטן אחד", אומר פרופ' גבי ברקאי. "אנחנו יכולים לקבל את הרוח של מדינת ישראל למשל דרך המטבעות שלה".
מזה עשרים שנה הוא מוביל יחד עם צחי דבירה פרויקט תגליות בהיקף עצום, שראשיתו דווקא בהרס ובהעלמת עין מצד הרשויות לנוכח פגיעה שיטתית ומכוונת בשרידים עתיקים. בעזרתם של מאות אלפי אזרחים מן השורה, השניים מסננים את ערמות העפר שהוצאו מהר הבית, ומקימים מתוכן לתחייה את ימי המקדש וממלכת יהודה. בנחישות גדולה, ללא סיוע ממשלתי ולעיתים תוך מאבק הם הצליחו להציל ממצאים ארכיאולוגיים חשובים, אבל כפי שהם עצמם מדגישים, לא מדובר רק בפרויקט מדעי אלא גם בחזית במלחמת הקיום של ישראל. ודווקא עכשיו, כשמדינת היהודים סובלת מדה־לגיטימציה ומערעור על עצם זכות קיומה, נראה שפרויקט הסינון של עפר הר הבית עומד להיסגר.
"יש לנו למעלה מחצי מיליון ממצאים בעלי משמעות, וזו עוצמה איכותית וכמותית כאחד, כוח מצטבר אדיר שלא יסולא בפז", אומר ברקאי. "זה יותר מכל חפירה ארכיאולוגית שאפשר היה לבצע בהר עצמו. המידע שיש לנו היום הוא עשיר ביותר. למשל, בספרות התלמודית כתוב ש'מי שלא ראה בניין הורדוס לא ראה בניין יפה מימיו', אבל איך הוא נראה? עד לפני כמה שנים יכולנו רק לדמיין על פי התיאורים מהתקופה. אנחנו הצלחנו להרכיב שבעה דגמים של מרצפות צבעוניות שהיו במקדש, והיום אפשר לראות את הפאר וההדר במו עינינו. מצאנו גם כשלושים בולות, ועל אחת מהן מוזכרת משפחת כהונה ששמה 'אימר' – שם שמופיע ברשימת 24 משמרות הכהונה בספר דברי הימים. זה פריט מימי ירמיהו הנביא".
מה הממצא שאתם הכי מחוברים אליו?
"זה כמו לשאול אבא איזה ילד הוא הכי אוהב", צוחק דבירה. "יש ממצאים מדהימים, אבל בסופו של דבר מה שמרגש אותי זו הסטטיסטיקה. כדי לדעת אם יש שפע או מיעוט של ממצאים מתקופה מסוימת צריך להשוות, אז לקחנו עפר מדגמי ממקומות אחרים בירושלים וכך נוצרה תמונה כוללת. למשל, כלי מסוים לבישול איטי וגם כלים צבועים לבן נמצאו רק בהר הבית ובעופל, שזו קריית השלטון של ירושלים בימי הבית הראשון, ואילו בשאר ירושלים אין כמעט ממצאים כאלה. זה תהליך מרגש – לקחת את הבלגן הזה שמתגולל בזבל, לסנן, להפריד ולשייך אותו לקטגוריות, עד שנוצרת תמונה שלמה שנותנת משמעות לכל הפריטים הקטנטנים. בעיניי זה גם היה התפקיד של בית המקדש: הוא היה נקודת עוגן שנותנת כוח ומשמעות לכל הרבדים של המציאות – לחקלאות, לאוכל, למעגל השנה ולמעגל החיים".
מטבעות עתיקים יש, אבל כסף להמשך אין. "מההתחלה היינו פושטי יד, אבל השתדלנו לא להיות פושטי רגל", אומר ברקאי. "הפרויקט שלנו התקיים עשרים שנה בלי לקבל אגורה שחוקה מגוף ממלכתי כלשהו. נאמר לנו כמה וכמה פעמים שנקבל מימון, אבל אף גרוש לא הועבר אלינו – וזה מדהים במיוחד, כי ממשלת ישראל היא האחראית להרס בהר הבית, ולכן היא זו שהייתה צריכה לממן את התיקון. אנחנו רק מנסים להוציא מתוק מעז".
העלו חרס
סיפורו של הניסיון להשמיד את הממצאים הקדומים בהר הבית מתחיל באמצע שנות התשעים. בין ישראל לערפאת נרקמה אז עסקה שקטה, שלפיה הוואקף יורשה לבנות מסגד ב"אורוות שלמה" – מתחם תת־קרקעי בפינה הדרום־מזרחית של הר הבית – ובתמורה הפלסטינים לא ימחו על פתיחת מנהרות הכותל. ההנחה של הארכיאולוגים הייתה שבשטח שהוקצה למסגד החדש אין ממצאים חשובים. אולם שתי ההנחות התגלות כמוטעות: העפר שהוצא מההר הכיל שרידים עתיקים רבים, והפלסטינים יצאו למהומות אלימות בגלל פתיחת מנהרות הכותל.
העבודות להקמת מסגד "אל מצאלה אל־מרואני" באורוות שלמה נמשכו כשלוש שנים, והגיעו לשיאן בשנת 1999. ברשות הפלסטינית חשבו אז שהמשא ומתן המדיני עם ישראל עומד להבשיל להסכם קבע, וביקשו לקבוע במהירות עובדות בשטח. בנובמבר באותה שנה נחפר תוך יום וחצי בור עצום כדי ליצור כניסה רחבה למסגד החדש. מהמקום הוצאו מאות משאיות עמוסות עפר, בלי פיקוח ארכיאולוגי וכמובן בלי שתיערך לפני כן חפירת הצלה. בכך המשיכו המוסלמים מסורת רבת שנים של מניעת כל מחקר בתחומי ההר. "הר הבית הוא האתר הארכיאולוגי מספר אחת בארץ, אולי בעולם כולו", אומר פרופ' ברקאי. "המקום הזה היה מוקד הפעילות המדינית והדתית בארץ בתקופות ארוכות, ונשארה בו טביעת אצבע של דורות רבים. במהלך השנים פעלו בירושלים עשרות משלחות ארכיאולוגיות, אבל הר הבית נשאר ארץ בלתי נודעת. החוק הבריטי לא אפשר חפירה במקום דתי בלי אישור של ההקדש המקומי, ובגלל התנגדות הווקף, אף משלחת לא חפרה בהר".
צחי דבירה: "ביום שחשבנו שהוא היום האחרון, עמדתי מול ארבעים תלוליות עפר ולא הצלחתי להבין אילו מהן מייצגות את הר הבית יותר מהאחרות. החלטתי להטיל גורל, והוא נפל על ערמה קטנה ומוזנחת. בתוך שעתיים מצאנו בה 51 מטבעות. זה היה פשוט נס. אם זה לא היה קורה, לא היינו חוזרים לחפור"
העפר באורוות שלמה הכיל פיסות היסטוריה רבות במיוחד, משום שזה היה המקום שבו רוכזו שפכי עפר ובניין מכל רחבי ההר, החל מהתקופה הממלוכית ועד ימינו. "חלק מהערמות שהצטברו שם נלקחו מאתרי מפתח בהר, והיו בתוכן ממצאים חשובים ביותר", מסביר ברקאי. "למשל, כיפת הסלע הייתה מצופה בעבר בפסיפסים מוזהבים, ובמאה ה־16 החליפו אותם באריחי קרמיקה מזוגגים, כמו שיש היום. את שברי הפסיפסים זרקו באורוות שלמה".
דבירה התוודע לסיפור השיפוצים בהר בשנת 1998, בעקבות דיווח ששמע בערוץ 7. "הייתי אז סטודנט לתואר ראשון בארכיאולוגיה, ובין השאר עשיתי קורס אצל גבי", הוא מספר. "באותם ימים דובר רבות על המחלוקת בין החוקרים בשאלת קיומה של הממלכה המאוחדת בימי דוד ושלמה. היו שטענו שיהודה וישראל תמיד היו ממלכות נפרדות, ושתיאורי השגשוג בתקופת שלמה הם סיפורים מיתיים מוגזמים. דוד המלך, לפי הגישה הזאת, היה בסך הכול מנהיג של איזה שבט. התיאוריה התבססה על כך שבירושלים לא התגלו כמעט ממצאים מהמאה העשירית לפני הספירה. רציתי להגיש לגבי עבודה בנושא הזה, והחלטתי לנסות למצוא חרסים מאותה תקופה בעפר של הר הבית. הבנתי שהם יכולים להפריך את התיאוריה הזאת".
בעזרת חבר מגרמניה שהחזיק תעודת עיתונאי, ניסה דבירה לברר היכן שפכו את העפר, אך לא הצליח. הוא הגיש לברקאי עבודה העוסקת בתקופה, בלי שהצליח לראות במו עיניו את האוצרות שהוצאו מההר. "קיבלתי 89, שזה ציון טוב יחסית לגבי – הוא היה מתקן לנו אפילו פסיקים ונקודות. אבל גם אחר כך, ניסיתי מדי פעם לברר איפה העפר".
בינתיים הגיע דבירה לאתר מסקרן אחר, ליד כפר־אוריה. אחד התושבים הציע לו לבוא לראות מערה שהוא חפר בה. "הוא תיאר שיש שם עיר תחתית, ומכיוון שלטענתו האתר כבר היה חפור, זה לא נראה לי בעייתי. כשהגעתי עם כמה חברים לפנות את שפכי החפירה שלו, מהר מאוד עצרתי כי הבנתי שהוא שיקר לי, ושאני חופר אתר ארכיאולוגי בפעם הראשונה – חפירה שמצריכה אישור.
"באחת השיחות שלנו האיש סיפר שהוא היה מסתערב ועבד בהר הבית. הוא אמר לי: 'אתה לא מבין מה הם עושים שם, פותחים וסוגרים מחילות, מוציאים עתיקות ומוכרים, מוחקים כתובות עבריות עתיקות'. הוא נתן כל מיני סימנים ששכנעו אותי שהוא לא ממציא. לדבריו, חלק מהעפר הוטמן בבורות בבית עלמין מוסלמי ממזרח להר הבית. אני לא יודע אם זה נכון".
את התשובה החלקית לתעלומת העפר קיבל דבירה מיהודה עציון, ממובילי המאבק למען תפילת יהודים בהר הבית. עציון ידע לספר לו ש־60 משאיות מההר הגיעו למזבלה באל־עזריה. "קבענו ללכת לשם כבר באותו שבוע, אבל בינתיים התברר ששפכו תכולת משאיות גם בנחל קדרון, אז הלכנו לשם וליקטנו כמה חרסים. כעבור זמן מה הגיע לשם אדם מבוגר שהציג עצמו כאיש הווקף ודרש שנעזוב את המקום, אחרת יקרא למשטרה. זה האבסורד – הגורם שאחראי על ההרס, מאיים עליי שיזמין משטרה. הוא טען שזה עפר שהוציאו מהשכבות הצלבניות של ההר, כי הם מחזירים אותו להיות מוסלמי, והזהיר אותנו שלא נעז להשליך בתוך השפך איזה מטבע יהודי ולטעון שהוא הגיע מהר הבית. הוא גם אמר שראש הממשלה אהוד ברק וראש עיריית ירושלים אהוד אולמרט אישרו הכול, ושכדאי שנלך לפני שיבוא מג'נון ויעשה לנו משהו. עזבנו את המקום, אבל כבר באותו ערב דיווחתי לרשות העתיקות כדי שלפחות יגדרו את השטח וידאגו שלא ישפכו על זה זבל מודרני. ברשות אמרו לי שאין לעפר הזה חשיבות ארכיאולוגית. לא הבנתי איך אפשר להיות אדיש לנושא, זו הרי פעם ראשונה שיש בידינו ממצא מהר הבית. החזקתי בידיים ממצאים מבית ראשון, לקחתי אותם לדירה שלי ושטפתי אותם., זה היה מרגש מאוד.
"הבנתי שאני חייב לארגן סקר ארכיאולוגי, ולשם כך אני צריך לגייס הרבה אנשים. קבוצה של חברים מהלימודים באו לעזרתי, הגיעו גם חבר'ה מישיבת רמת־גן, והלכנו למזבלה באל־עזריה. ידעתי ששם לא יעשו לנו בעיות, כי מנהל המזבלה היה יהודי שהבין את החשיבות של הנושא ואף הפנה את העפר למקום נקי. אספנו משם חומר שכלל ממצאים מובהקים מהר הבית, והמשכנו לקדרון כדי לסקור גם שם. אחרי דקות ספורות הגיעו פקחים של רשות העתיקות ודרשו לעצור הכול. ארכיאולוג המחוז אמר לי שזו חפירה לא חוקית – אמירה מגוחכת, כיוון שהם לא אכפו את החוק על הווקף שמלכתחילה חולל את הנזק. אמרתי לו שצריך לסקור את העפר לפני שישפכו על הממצאים עוד זבל, והבטחתי להעביר לו את מה שנמצא. קיבלתי ממנו אישור, אבל אחרי חמש דקות הוא התקשר ואמר שהנהלת הרשות דורשת מאיתנו לעזוב את המקום מיד, ושלא נוציא משם חרס אחד. חלק מהאנשים הלכו, אחרים התעקשו להישאר ולהמשיך ללקט ממצאים. בסופו של דבר, כדי להימנע מרעש תקשורתי, נתנו להם לצאת משם עם כמה חרסים".
הארכיאולוגים יצאו להפגין
דבירה ואחד מחבריו ללימודים, ארן ירדני, חיפשו מרצה שידע לזהות את החרסים שנאספו משני האתרים. הם פנו לברקאי, הגיעו לביתו ופרסו את הממצאים על השולחן. הארכיאולוג המוערך התרגש וזיהה מיד כמעט הכול. "מעולם לא ראיתי לפני כן ממצא מהר הבית, וגם לא פורסם שום דבר בנושא במאה השנים האחרונות", הוא אומר לנו. כשהסטודנטים עזבו את ביתו הוא נפרד מהם במילים "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", והשניים הבינו שמוטלת לפתחם משימה בעלת ערך לאומי.
בהמשך הציע להם ברקאי לספר על הממצאים בכנס לחקר ירושלים, שהתקיים באוניברסיטת בר־אילן בשיתוף עם רשות העתיקות. הרשות הפעילה לחץ אדיר שלא לתת במה לסטודנטים שערכו חפירה פיראטית, לטענתה, אבל האוניברסיטה תמכה בהם והם עלו לבמה לספר על מה שגילו. חשיפת הממצאים עוררה סערה גדולה בקרב הארכיאולוגים, והיו שזעמו על רשות העתיקות שאפשרה למחדל בהר הבית להתרחש. הפעם הסיפור כבר הצליח לחרוג מגבולות העולם האקדמי־מחקרי, והגיע לכותרות בכמה עיתונים בארץ.
בשלב הבא הוחלט לארגן הפגנת ארכיאולוגים ליד השפך. מכל קצות הקשת הפוליטית זרמו תגובות תמיכה, שדרבנו את דבירה להמשיך במאבק. בעקבות ההפגנה הודיע ח"כ אופיר פינס ממפלגת העבודה על דיון חירום בשדולה הארכיאולוגית בכנסת, והסטודנט הצעיר ניצל את השהות בכנסת לשיחה עם השר לביטחון הפנים דאז, שלמה בן־עמי. לדבריו, בעקבות השיחה הזאת הורה השר לעצור את העבודות בהר הבית.
"בבוקר ההפגנה התקשר אליי מנהל היחידה למניעת שוד עתיקות. הוא ביקש שאעביר אליו את הממצאים, ואמר שאנחנו צריכים לדבר", מספר דבירה. "רוב החומר היה אצלי באוטו, והבאתי אותו היישר ליחידה. שם התחילו לשאול אותי על פוליטיקה ועל נושאים שלא קשורים לסקר העפר, והבנתי שאני בחקירה. פתאום אמרו 'שמענו שאתה זוחל במערות בשפלת יהודה'. הסברתי שאני מחכה לאישור חפירה, אבל הטון שלהם נהיה לא נעים. הם איימו שאם לא אשתף פעולה הם יפתחו נגדי תיק, ולא אוכל להיות ארכיאולוג".
צחי דבירה: "ליקטנו כמה חרסים בקדרון, ופתאום הגיע אדם מבוגר שהציג עצמו כאיש הווקף ודרש שנעזוב את המקום, אחרת יקרא למשטרה. הוא טען שזה עפר שהוציאו מהשכבות הצלבניות של ההר, והזהיר אותנו שלא נעז להשליך שם איזה מטבע יהודי ולטעון שהוא הגיע מהר הבית"
יומיים אחר כך, בשעה שש בבוקר, דפקו בדלתו אנשי היחידה למניעת שוד עתיקות והציגו לו צו חיפוש. "הראיתי להם את מעט החומר שנשאר אצלי, והם שאלו 'איפה החומר מהמערה? איפה המטבעות?'. חוליית הפקחים ערכה חיפוש בכל הבית, ועל פי בקשת רשות העתיקות, המשטרה לקחה אותי לחקירה. לא שיתפתי פעולה, אמרתי להם שזו חקירה פוליטית". דבירה שוחרר, אבל חצי שנה אחר כך הוגש נגדו כתב אישום. מבחינתו הסיפור הזה הסתיים בניצחון: השופטת הורתה לפרקליטות למשוך את כתב האישום, והטילה עליו "עונש חינוכי" בלבד – ללמד עשרה שיעורי ארכיאולוגיה בתיכון.
ביוזמתו של עו"ד ישראל כספי מהרצליה, הוקם באותם ימים "הוועד למניעת הרס עתיקות בהר הבית", בהשתתפות ברקאי וחוקרים נוספים. הוועד ניסח עצומה שזכתה לתמיכתם של 82 חברי כנסת, אנשי רוח, חוקרים ועוד. "העצומה קראה לממשלת ישראל לעשות כל שניתן כדי להגן על העתיקות בהר הבית, בהיותו האתר החשוב ביותר לעם ישראל", מספר דבירה, "מראשית הציונות לא היה מסמך פוליטי שזכה לקונצנזוס רחב כל כך, אפילו על מגילת העצמאות החרדים ובגין לא חתמו. העצומה התפרסמה חודש לפני ועידת קמפ־דיוויד".
למרות התמיכה הציבורית, העפר מהר הבית נותר מושלך במזבלה ובנחל קדרון, אבל דבירה לא אמר נואש. הוא פנה למחלקה ללימודי ארץ ישראל בבר־אילן בבקשה לערוך חפירה מסודרת, וכששם הבינו שגם פרופ' ברקאי בתמונה, החליטו לתת חסות לעבודות. "התחלנו לעבוד על השגת רישיון מרשות העתיקות. רק בשנת 2004, אחרי שאיימנו שנלך עם זה לבג"ץ, הם סוף־סוף הסכימו לתת לי רישיון".
דבירה וברקאי חשבו שהם הולכים לקראת פרויקט של כמה חודשים. הם התחילו לגייס כסף וחיפשו מקום שבו אפשר לערוך את סינון העפר. רשות הטבע והגנים הציעה להם שהפרויקט יתקיים בגן הלאומי עמק צורים במורדות הר הזיתים, ושתהיה לו גם אוריינטציה תיירותית.
למה לא עבדתם בנחל קדרון עצמו?
ברקאי: "האוכלוסייה שם לא הייתה ידידותית, והמקום עצמו לא היה מספיק נוח ונגיש. עמק צורים נמצא במרחק קטן מאוד משם, ובשבילנו זה היה אידיאלי".
פרופ' גבי ברקאי: "הדרכתי הרבה קבוצות בהר הבית, ותמיד משתרך אחרינו מישהו מהווקף. כשהוא שמע אותי מדבר על 'טמפל מאונט', הוא מיד התפרץ עליי, אז התחלתי להגיד את זה בראשי תיבות. אכפת להם מהרעיון של המקום, אבל הממצאים הפיזיים פחות חשובים להם, והם מתעלמים ממה שלא מסתדר להם"
הם קיבלו מקרן העיזבונות של המדינה 40 אלף שקל, וניסו לגייס כספים נוספים מקרב החתומים על עצומה בינלאומית שיזם דבירה נגד הרס העתיקות. "הגענו אל עורך דין שאביו הורה בצוואתו לתרום מהעיזבון שלו סכום יפה למטרה יהודית. הוא חשש, כי זה היה פרויקט חדש והוא לא הכיר אותנו. למחרת הוא פתח את הניו־יורק טיימס, וראה במוסף המדעי מאמר על פרופ' ברקאי ועל גילוי ברכת הכוהנים (שתי לוחיות כסף שנמצאו ב־1979 בחפירות בירושלים, ונחשבות לטקסט המקראי הקדום ביותר שהתגלה עד היום – א"ז). באותו רגע הוא החליט שהוא איתנו, ויכולנו לצאת לדרך".
לא חששתם שעוד תזוזה של החומר, מנחל קדרון או מאל־עזריה לעמק צורים, תחמיר את הפגיעה בממצאים?
"הנזק כבר נעשה. דווקא כשאתה משתמש בכף גדולה של דחפור ומעביר את העפר למשאית, אתה תזיק פחות ממי שחופר בעזרת מכוש. הוא יפגע בהרבה יותר מקומות".
מהחשש ששוב יגיע מישהו ויעצור אותם, הם התחילו בעבודות בחופזה. 68 משאיות עפר יצאו מנחל קדרון, אך בדיעבד הבינו ברקאי ודבירה שהחומר נאסף משולי השפך, וכלל הרבה פסולת מודרנית. "לא כיף לעבוד בתוך הר של זבל, וזה שובר את הלב כשאתה יודע שבתוך האשפה הזאת יש שרידים מהאתר החשוב ביותר", אומר דבירה. יחד עם ארבעה עובדים ומספר מתחלף של מתנדבים הם התחילו במלאכת הסינון, אבל גילו שהיא קשה משחשבו: החומר כולו הפך לאפור משום שהיה מכוסה באפר, ככל הנראה מחורבן הבית. דבירה נזכר שבביקורו הראשון בקדרון היה קל יותר לראות את הממצאים, מפני שיום קודם לכן ירד שם גשם. הוא והצוות פיתחו לפיכך שיטת סינון שכוללת השריה של דלי העפר במים, ואז שטיפה מעל מסננת.
ברקאי: "כעבור זמן קצר מצאנו את המטבע הראשון שלנו. היה כתוב עליו 'שנה ב למרד, לחירות ציון'. זה היה מרגש. מטבע כזה אינו נדיר, אבל הגילוי שלו כממצא ראשון היה סמלי מאוד, כי אנחנו מנסים לגאול את העפר מהר ציון".
השמועה עשתה לה כנפיים, ועוד ועוד מבקרים הגיעו כדי לסנן במו ידיהם את עפר הר הבית. "הסינון היבש הוא מהיר", אומר דבירה. "מה שלוקח זמן זה לעבור נפה־נפה ולסרוק אותה בעיניים. את זה המבקרים עושים, ואז המדריך עובר אחריהם על הנפה לראות שלא התפספס שום דבר".
כעבור ארבעה חודשים הם נוכחו לדעת שהכסף הולך ואוזל, ושהסינון לא מניב ממצאים רבים, משום ששמונים אחוזים ממנו הם פסולת מודרנית. "חילקנו את העפר לערמות בהתאם לאזורים של השפך שמהם הוא נאסף, ובכל פעם ניסינו להבין, על פי עושר הממצאים בערמה, באיזה אזור יש יותר עפר מהר הבית. ביום שחשבנו שהוא היום האחרון, עמדתי מול ארבעים תלוליות עפר שנותרו באתר הסינון, ואמרתי לעצמי שאני לא מצליח להבין מהנתונים אילו ערמות מייצגות את הר הבית יותר מהאחרות. החלטתי להטיל גורל, והוא נפל על ערמה קטנה ומוזנחת שבחיים לא הייתי בוחר בה. הייתה שם כמות של מאה דליים. כבר באחד הדליים הראשונים מצאנו שלושה מטבעות. אחר כך מצאנו עוד מטבע ועוד אחד – בסך הכול 15 מטבעות בתוך שעתיים. ביום טוב היינו מוצאים שניים־שלושה מטבעות מסינון של כ־300 דליים. זה היה פשוט נס. אם זה לא היה קורה, לא היינו חוזרים לחפור, כי עד אז גיששנו בעלטה. בזכות הערמה הזאת הבנו שצריך לחזור לקדרון, לעשות חפירה מסודרת שתזהה את גבולותיו של השפך מהר הבית, ואז להוציא את העפר הרלוונטי יותר".
הר מעל הפוליטיקה
פריצת הדרך הזאת לא פתרה את בעיית התקציב. הפעם החליטו לצאת לתקשורת, ופנו לג'רוזלם פוסט. הכתבה שתיארה את הממצאים לא השאירה את הקוראים אדישים, והתרומות התחילו לזרום. דבירה: "העברנו עוד אדמה, וראינו שבאמת יש בה הרבה פחות פסולת מודרנית והרבה יותר הר הבית וארכיאולוגיה – פריטים אדריכליים מימי הורדוס, אריחי קיר וקוביות פסיפס מכיפת הסלע, מטבעות וחרסים. בסוף האביב גבי חשב שיש לנו מספיק חומר כדי לפרסם, ואני אמרתי שכדאי להמשיך בסינון, כי ראיתי עניין חינוכי בפרויקט. ההנהלה של עמותת אלע"ד הציעה לנו שיתוף פעולה, ובסוף גם גבי השתכנע".
פרסום המחקרים דרש גם הוא עבודה רבה ומשאבים כספיים. ארן ירדני נרתם לגייס עוד תרומות. "הוא הביא קבוצות של אנשים אמידים מאוד לאתר הסינון, והם גם חיברו אותו למיליארדר ביל אקמן. ממנו קיבלנו סכום גדול ראשוני לפתיחת המעבדה, אבל הבנו שהמחקר ידרוש מאיתנו הרבה יותר. לצורך כך הקמנו עמותה חדשה, 'הקרן לקידום הארכיאולוגיה בישראל'".
גם ראש הממשלה הבטיח להם תקציב, אך כשהכסף בושש לבוא, הם נאלצו לצאת לקמפיין של מימון המונים. "זה היה חוצה מפלגות. הגיעו לכאן יאיר לפיד ובוגי יעלון, והיו סלבס שעשו סרטונים שקראו לתרום לנו, ובאמת הקמפיין הצליח מאוד".
בין לבין הם עברו לאתר חדש – "מצפה המשואות" המשקיף על הר הבית, ממש ליד האוניברסיטה העברית בהר הצופים, שם מארחת אותם הקרן לפיתוח קהילתי יהודי ברכס הר הזיתים. "כשאתה עושה את זה במשך כל כך הרבה שנים, נדמה לך לפעמים שאתה נשחק", אומר דבירה. "אבל אז מגיעה קבוצה, ואתה רואה את ההתרגשות של האנשים כשהם נוגעים בשברי חרסים או אפילו בפיח מהחורבן – ואתה קולט שעבורם זו חוויה מכוננת.
פרופ' גבי ברקאי: "כתוב ש'מי שלא ראה בניין הורדוס לא ראה בניין יפה מימיו', אבל איך הוא נראה? יכולנו רק לדמיין לפי התיאורים מהתקופה. אנחנו הצלחנו להרכיב שבעה דגמים של מרצפות צבעוניות שהיו במקדש, והיום אפשר לראות את הפאר וההדר במו עינינו. מצאנו גם בולה של משפחה ששמה 'אימר' – שם שמופיע ברשימת 24 משמרות הכהונה בספר דברי הימים"
"המקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו הוא הרבה יותר נגיש, אנשים לא מפחדים לבוא לפה, וזה הרבה פחות פוליטי. באופן אישי אין לי בעיה עם ההיבטים הפוליטיים של עיר דוד, אבל אני מאמין שנושא הר הבית ובית המקדש צריך להיות מונגש לכלל הציבור הישראלי, ולכן העיסוק בו צריך להיות כמה שיותר א־פוליטי ולפנות לכל הקהלים".
בשנת 2018 ביקש נתניהו שרשות העתיקות תלמד את תוכנית המחקר של המיזם ותמליץ אם לתמוך בו. "הקימו ועדות שבדקו במשך שנה שלמה את הערך של פרויקט הסינון, ונתנו המלצות חיוביות. זה היה חשוב מאוד, כי עד אז לא היה ברור מה עמדת רשות העתיקות. היו בתוכה לא מעט מתנגדים למיזם, במיוחד אלה שהיו אחראים על ההרס בהתחלה. בזכות חוות הדעת, השר זאב אלקין קידם עבורנו תקציב של 4 מיליוני שקלים בהחלטת ממשלה. אבל אז הממשלה נפלה, והחלו סבבי הבחירות הבלתי נגמרים. לפני שנה שוב היינו אמורים לקבל תקציב, ואז פרצה המלחמה והכול נפל".
המלחמה קטעה גם את זרם המבקרים, שכבר כמעט הפך את המקום לכלכלי. "התרומות הוסטו לכיוונים אחרים, ואנחנו מצאנו את עצמנו בבעיה. יש לנו שכירות לשלם פה ובמעבדה, יש משכורות, הוצאות מחקר, עלות העברה של העפר כל פעם. בשלב כלשהו לקחתי הלוואות כדי לשלם משכורות, בזמן שאני בעצמי לא מקבל משכורת מהפרויקט כבר שנתיים", אומר דבירה. "במקביל כל הניהול על ענפיו השונים מונח עליי, ולכן אני לא מספיק כמעט לכתוב. ניסינו להסביר לתורמים שהמיזם הזה נוגע ללב הסכסוך, שאין דבר שקשור למלחמה יותר מהמשך המחקר של הר הבית, אבל אני לא חושב שהם הבינו. אנשים לא יודעים, אבל גם הנאום של מוחמד דף עם פתיחת המלחמה, ובכלל השיח בתקשורת הערבית – כולם מדברים על הר הבית. זה מה שמניע הכול".
"הר הבית הוא ליבת הסכסוך", אומר ברקאי. "מבחינת הפלסטינים אין חשיבות לממצאים, החשיבות של המקום היא רעיונית בלבד. הדרכתי הרבה קבוצות בהר, ותמיד משתרך אחרינו מישהו מהווקף. כשהוא שמע אותי מדבר על 'טמפל מאונט', הוא מיד התפרץ עליי, אז התחלתי להגיד את זה בראשי תיבות. זה מראה שאכפת להם מהרעיון, אבל הממצאים הפיזיים פחות חשובים להם, והם מתעלמים ממה שלא מסתדר להם. היום הכחשת המקדש היא יסוד בלאומיות הפלסטינית. 'אל־אקצא בסכנה' זה הנושא שמלהיט את ההמונים יותר מכול".
בצד החיובי של המאזן, מספר דבירה, "רשות העתיקות שינתה את יחסה לפרויקט לאורך השנים. הדבר בא לידי ביטוי בסיוע שלה להשיג ממשרדי הממשלה מימון למחקר ובפרסום של הממצאים. ממש לפני המלחמה קיבלנו מהרשות גם סיוע כספי, שבזכותו יכולנו לשרוד כמה חודשים".
סיוע אחר החל בשיחת טלפון מפתיעה שדבירה קיבל לפני שנתיים. מהצד השני היה עורך דין שהתקשר כדי להודיע לו שהמשוררת גאולה הודס־פלחן, שנפטרה בגיל 56, הורישה את הדירה שלה בעמק רפאים לפרויקט הסינון. "היא הייתה אישה ערירית, וההורים שלה קנו לה את הדירה הזאת. על פי הצוואה יש לאמא שלה זכות לגור בדירה, אבל לפני חודשיים הצלחנו לבצע עסקה מורכבת של מכירת מחצית מהדירה במכירה עתידית. זה נתן לנו עתודה תקציבית למחקר לשנה הקרובה".
יש לכם קשר עם תנועות שעוסקות בהר הבית?
ברקאי: "הקשר הוא שגם אני רואה את חשיבותו של הר הבית, אבל אני לא בדיוק בקווי המחשבה של הרבה מהעוסקים בנושא. אני כן אומר שזה האתר הארכיאולוגי מספר אחת, ושהרבה מתולדותיה של הארץ נבעו מהר הבית. שם היו הארמונות של מלכי יהודה, שם בתקופת המשנה נקבעה היהדות של ימינו, וזה המקום הקדוש היחיד לעם ישראל".
אחרי שכבר הוכרז על סגירת פרויקט הסינון, פנו אל דבירה ממשרד המורשת והבטיחו לממן את הפעילות בחנוכה ולסייע בתקציב השוטף השנתי. "בינתיים חנוכה מכוסה, ולגבי התקציב העתידי אני מקווה שזה באמת יגיע, ולא יסתיים כמו הבטחות אחרות שקיבלנו בעבר. שנה של סינון עולה מיליון שקל, וזה בלי פיתוח של האתר. למחקר צריך 2 מיליוני שקלים בשנה כדי לסיים אותו בשמונה שנים".
הפרויקט הזה, מהרהר דבירה בקול, נועד להיות של העם, של האזרח הפשוט שמחליט להיות מעורב. ככה זה הרי התחיל: מסטודנט שראה מחדל ולא הניח לו. "אפשר להתלונן על המצב, ואפשר לקחת אחריות ולעשות מה שאתה יכול. 260 אלף איש היו פה והשתתפו בסינון. זה מספר חסר תקדים לפרויקט ארכיאולוגי, וכנראה זה לא במקרה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
