פרופסור אפרים שהם, אביו של יובל שהם ז"ל, לוחם שריון שנפל בתאונה מבצעית בקרב בצפון רצועת עזה, ספד לבנו על קברו הטרי בהר הרצל:
"תראו מה זה עולם. עומד יהודי אבל וחפוי ראש, מעל קבר בנו, ואין לו מילים. זה מוזר. אפילו מוזר מאוד. כי שנינו, אתה, יובל, ואני, וגם אמא, אנחנו אנשים של מילים. תמיד יש לנו מה להגיד. את ההספד הזה אני כותב בראש כבר 15 חודשים, מאז ראשית התמרון הקרקעי, בשלוש גרסאות שונות, ועדיין, עכשיו, לפנות בוקר, כשאני כותב את הדברים הללו, רכון על המקלדת, אני לא באמת יודע איפה להתחיל.
אבל הקדוש ברוך הוא, כדרכו, מסדר את הדברים…
יובל בננו האהוב – זה השלב שבו שאתה לוחש לי באוזן, 'אבא אל תעשה לי פדיחות עם הפאתוס'… הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו? יובלי שלנו איש הרוח, איש הספר, איש האמת… אדם של יושרה ושל תביעה ברורה לערכיות, אדם שהאמין בנשיאה הדדית בנטל ולא חסך את שבט לשונו ממי שנמנע מכך. אדם שראה חשיבות בחיי רוח, אך לא כמגדל שן של מחק מנותק, אלא של חיבור בין רוח לעשיה, בין רוח וחינוך…
אדם שלא תמיד הגיע לתפילה בזמן או בכלל, אבל תמיד אמרנו שיוכל להתפרנס כחזן בימים נוראים. היה לך קול גדול וחזק…
רק לפני שבועיים לקחתי אותך הביתה, אחרי שנפצעת ברגל בג'באליה, אספתי אותך ממחנה שדה תימן. מצאת את עצמך ברכבת עם חברתי נירית, דיקאנית הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. פרשת בפניה את התוכנית שלך לשילובה של הפקולטה שלנו בהוראה במכינות…
היית איש שחי את החיים בעוצמה. אינטלקטואל, אוהב ספר, אוהב אדם, איש של של חברים, אוהב אוכל, ולצד זאת חייל, לוחם ונורא ונורא אהבת טנקים.
באת לעולם בעת לא קלה. בימי מבצע חומת מגן, כשהייתי מגויס בצו 8 עם חבריי לגדוד המילואים 646. לחמנו בטול כרם. ללידה שלך הגעתי ישר מ'אלמנת קש', את אמא הביא סבא לחדר הלידה, ואני, שלא ישנתי 48 שעות, נרדמתי למרגלות המיטה בחדר הלידה, עד שהמיילדת העירה אותי לקראת לידתך.
מקטנות היית סקרן, מחד, וחולמני מאוד מאידך. בינינו לבין עצמנו, אמא ואני קראנו לך 'האציל'. היתה בך הנהגה אצילית מיוחדת.
מאז שלמדת לקרוא הסתערת על ספרים. ככל שבגרת הרגשת בין בית יותר ויותר ברפובליקה של האותיות. מה שצללת לתוכו היה מיד שלך, לאורך, לרוחב ולעומק.
לפתור איתך את מדור 20 שאלות היה עונג צרוף. ספרות, מוזיקה, היסטוריה, קולנוע, גיאוגרפיה ושאר מיני טריוויה. אהבתך לספרים לא הקהתה את אהדתך לספורט.
– 'אבא בבקשה, זה מביך, בלי אחרי מות קדושים אמור'.
אבל אני חייב, לא יכול לעצור מלספר.
נלחמת להיות לוחם קרבי, ערב גיוסך עמדת על כך שיתנו לך עוד צ'אנס, כשהורידו לך פרופיל. ירדת במשקל. בטנק – ספרייה: 'הוביט', 'הארי פוטר', ניטשה. כמה אהבת להיות לוחם בשריון, גאה בשירות שלך, כמה היינו גאים בך.
כמה היה חשוב לך, לקבל תמיד את ברכת הבנים לפני יציאתך לדרך. כמו גם לפני שבוע כשנפרדנו בפעם האחרונה ליד מתחם ההסעות ב'טדי', בירכתי אותך, הבטתי לתוך עינייך וביקשתי כמו תמיד שתשמור על עצמך.
גם אספר על הוויכוחים הקשים, הנוקבים שהיו בינינו, בטונים בוטים, על פוליטיקה, ממשלה, מלחמה, המעורבות שלי במלחמה, השאלה אם ההפגנות מחזקות או מחלישות ומה מותר ומה אסור להגיד בהפגנות. אמש אמרתי לחברינו, הוריו של הירש, שנלחמת מהיום הראשון עד מותו של הירש… שהיו לא מעט פעמים שגם אתה וגם עדי שלנו צעקתם בקולי קולות, בקולות החזקים והיפים שלכם, את שמו של הירש, כי כל כך רציתם בהשבת החטופים. זו הייתה עבורך משימה אישית, חברית, מנוע פנימי.
אני קורא למקבלי ההחלטות, לאנשים שכמאמר הפרשה, בלעדיהם לא ירים איש את ידו את את רגלו ובראש ובראשונה לראש הממשלה – אדוני ראש הממשלה, זה לא סוד שאנחנו לא רואים עין בעין, אבל כאן, מעל קברו הטרי של בני אהובי, בנינו אהובנו, איש אשר רוח אלהים היתה בו ואיננה, אני תובע ממך, אני תובע ממך, בשמו, ובשמם של כל כך הרבה אחרים, עשה עסקה, עשה עסקה, יקירינו נלחמים בעזה במשך 15 חודשים כדי שהחטופים ישוחררו. הלחץ הצבאי הוא אולי מסגרת הדברים אבל לא הביא לשחרורם. יש רוח בעם ויש רוב בעם, חתור לעסקה עכשיו. ולך יובלי אהובי, ילד גדול, של חכמה ויושר ואור, אני מבטיח, נלך בנתיב שבו הלכת לאורך, נרבה אור בעולם, הנר הפרטי שלך לצערנו כבה, אבל האור שלך יתמיד לעולם".
