מעשה באברך כולל חרדי, שכמו רבים מחבריו התקשה להתפרנס. יום אחד הוא קיבל הצעה לסייע בגיור של אדם, תמורת סכום לא מבוטל. הוא בדק ומצא שהמתגייר איננו מתכוון לשמור מצוות ולפיכך הגיור איננו תקף מבחינת אותו חרדי, ולכן סירב להצעה. כעבור כחצי שנה הוא מצא בפח הזבל כלים שנזרקו לשם, ובתוכם גם שטרות כסף בסכום דומה לזה שהוא היה אמור לקבל תמורת הסיוע בגיור. התחושה שלו הייתה שהקב"ה "פיצה" אותו על דבקותו בהלכה. למרבה התדהמה, בסופו של דבר התברר לו גם שהכלים והכסף שייכים לאותו אדם שהוא היה אמור לסייע לו בגיור.
אהוד (אודי) פראוור וד"ר אליעזר היון מביאים את האנקדוטה הזו במחקרם החדש אודות הכלכלה החרדית: "פרנסה משמיים? מרכיב הנס בכלכלת משקי הבית החרדיים" (הוצאת מכון ירושלים למחקרי מדיניות), כהוכחה למרכזיותה של תודעת הנס בהתנהלות הכלכלית החרדית. "אנשים חרדים מאמינים באמת ובתמים שפרנסתם היא 'מידי שמיים', ולכן מרשים לעצמם הימורים כלכליים והיעדר תכנון שאנשים לא־חרדים לא היו מרשים לעצמם", אומר היון, חרדי בעצמו; עמיתו למחקר, פראוור, אינו חובש כיפה.
חידת הכלכלה החרדית, כלומר האופן שבו החרדים מצליחים לגדל משפחות גדולות ואף להשיא את ילדיהם במשכורות נמוכות, מעסיקה סוציולוגים וכלכלנים זה זמן רב. היון ופראוור ניסו לראשונה לגשת לסוגיה הזו באמצעות מחקר איכותני, כלומר לא על בסיס מסד נתונים גדול אלא על בסיס ראיונות עומק ממושכים עם קבוצה של כ־30 חרדים, גברים ונשים, מכל הקבוצות החרדיות: ליטאים, חסידים וספרדים.
"מהראיונות עלה בבירור שלמרות שהנשים הן המפרנסות העיקריות, מי שמעצב את ההחלטות הכלכליות ברוב המשפחות הוא הגבר. נתקלנו גם במקרים שבהם למרות שהמרואיינת הייתה האישה, היא התקשרה במהלך השיחה לבעלה כדי לברר איתו את הנתונים".
היון ופראוור מצאו במחקרם שלושה מעגלי קושי כלכלי שהמשפחות החרדיות צריכות להתגבר עליהם: מעגל הקיום השוטף, מעגל צורכי החגים – בעיקר פסח וחגי תשרי וההוצאה הגדולה מכולן – חתונות הילדים, במיוחד לאור העובדה שבחברה החרדית נהוג לרכוש דירה עבור הזוג הצעיר.
פראוור: "ההורים רוצים לעזור לבן או לחתן לממש את ייעודו כאברך, והם מבינים שאם כל עול הדירה יהיה עליו הוא יתקשה לעשות זאת; שנית – בחברה החרדית כל עניין החתונה, מההיכרות בין בני הזוג ועד ארגון החתונה, נופל כולו על ההורים. אז הם תופסים גם את סידור הדירה כחלק מאחריותם. לזה צריך להוסיף שהחרדים מתחתנים בגיל מאוד צעיר, וההורים חוששים שבגיל הזה הילדים עוד לא מסוגלים לנהל מו"מ על קניית דירה בלי שיסתבכו, אז הם לוקחים גם את זה עליהם. איך אמר לנו אחד המרואיינים? 'קניתי דירה לפני שקניתי קופסת סרדינים'".
אגב, בעניין המימון לדירה, ורק לגביו, מצאו שני החוקרים הבדל משמעותי בין הקבוצות השונות בחברה החרדית. ליתר דיוק, בין הליטאים לכל השאר. החסידים והספרדים, למשל, נוהגים לתת לדירתו של כל ילד בין 100 ל־200 אלף שקלים, ואצלם אין הבדל בין נישואי בן או בת. אצל הליטאים לעומת זאת, על דירה לבן שמתחתן משלמים כ־150 אלף שקלים, אבל לחתונת הבת משלמים בין 300 ל־600 אלף (!) שקלים לדירה. הסיבה פשוטה: אתוס הלמדנות מטופח בעיקר בחברה הליטאית, ולכן חתן בן תורה הוא עניין שאבא ליטאי אמור לשלם עבורו הרבה כסף. כמובן, ככל שהחתן נחשב יותר למדן, כך יעלה גם ערכו הכספי. כל זה חוץ מכלל הוצאות החתונה, שבציבור החרדי הן דווקא צנועות יחסית; לפי המחקר, ממוצע ההוצאה בחתונות הוא כ־104 אלף שקלים.
חלק מהאדמו"רים החסידיים קובעים רף מקסימלי של הוצאות לחסידיהם המחתנים את ילדיהם. יש גם רבנים ליטאים שניסו לעשות זאת, אבל הם לא הצליחו לשנות את הנורמה. היון: "הציבור יודע שאותו רב עצמו יהיה מוכן לשלם כל הון שבעולם כדי לחתן את בתו. שום הוראת רב לא יכולה לעמוד מול החשש של אבא שאם לא יהיה מוכן לשלם את הסכום המבוקש, בתו עלולה להישאר רווקה זקנה, או כפי שזה מכונה בגמרא 'מי ששערותיה הלבינו'".
הכתבה המלאה תפורסם מחר (יום ו') במוסף "שבת"
