"קומה רביעית במעלית, משם תעקבי אחרי המוזיקה", מדריכה אותי תומר מרגלית כשאני מחפשת את הסטודיו. ואכן, הצלילים מרחפים מתוכו אל בניין המשרדים כאילו נגזרו מסיפור אחר. חלל הסטודיו עצמו יפהפה: הקיר החיצוני כולו חלון שממנו ניבטים שמי גוש דן, והקיר הפנימי כולו מראה שמשקפת אותם. הרושם המתקבל הוא שמישהו הצליח איכשהו ללכוד את השמיים בתוך חדר. ואולי זה הולם: כשמרגלית רוקדת נדמה שהיא מרחפת באוויר, למרות השיתוק שמרתק אותה לכיסא גלגלים.
מרגלית, 29, חזרה בחודש שעבר מצ'כיה עם שלוש מדליות זהב: אחת אישית, שהכתירה אותה בפעם השנייה כאלופת אירופה בריקוד על כיסא גלגלים, ועוד שתיים שקיבלה יחד עם שותפהּ (העומד) אוראל כלאף, כאלופי היבשת בקטגוריית הריקודים הלטיניים ובקטגוריית הפריסטייל. בזו האחרונה הם נעו לצלילי השיר "הוריקן", שייצג את ישראל באירוויזיון האחרון, וביצעו ריקוד שיצרו כדי לעורר מודעות לגורל החטופים המוחזקים בעזה. "עלינו על הפודיום עם התלבושות והאיפור, שכלל כתמי דם על הפנים, ושרנו 'התקווה'. זה היה מרגש מאוד", מספרת מרגלית. מלבד הישגיה בתחום הריקוד התחרותי היא הופיעה בשנים האחרונות על מגוון במות מכובדות, ובהן טקס המשואות ב־2022 וטקס הפתיחה של המשחקים הפאראלימפיים של פריז 2024.
כשהחלה לרקוד, כילדה בת שלוש, היא עמדה על רגליה. "הייתי חלק מלהקה והופעתי במחזות זמר", היא מספרת. "קרוב לגיל 14 תקפה אותי מחלה אוטואימונית, שגרמה לי דלקת בעמוד השדרה. השדר לרגליים נחסם, מה שהוביל לשיתוק. בהתחלה לא ממש הבנתי מה קורה לי. כשהצגתי את עצמי בבית החולים, אמרתי: אני תומר, ותוך כמה ימים אני משתחררת", היא מחייכת. "באחת הפגישות עם הרופא שאלתי אותו מתי אוכל לחזור לרקוד. הוא הסתכל עליי ואמר: 'את לא תחזרי לרקוד'. יצאתי משם בוכה – לא בגלל כל המשמעויות שמסביב, לא כי אהיה מוגבלת ולא אוכל ללכת, אלא רק מפני שלא ארקוד יותר. ריקוד היה החיים שלי".
בהתחלה סירבה לקבל את האבחנה, וכשהמורות למחול בבית הספר הציעו לה לרקוד בכיסא גלגלים, היא לא הסכימה אפילו לשקול את הרעיון. "אמרתי להן: 'ממש לא, אני לא מוכנה לשמוע על זה. עוד מעט אחזור ללכת ולרקוד על הרגליים, אני לא מתכוונת לרקוד בכיסא'. מבחינתי, כל החיים היו בהמתנה עד שאוכל שוב ללכת. לא רציתי להתקדם בשום דבר. כשהיו מפגשים ופעילויות של הכיתה, לא השתתפתי בהם. לא רציתי גם לחגוג את יום ההולדת שלי".
למרות טעמה המתוק של הזכייה באליפות אירופה, החוויה בצ'כיה לא הייתה נטולת טעם לוואי: המשלחת הישראלית נתקלה שם ביחס שלילי מצד המשלחות האחרות, על רקע אירועי המלחמה. "היו משתתפים שלא היו מרוצים מהנושא שבחרנו להעביר. ברגע שהגענו, הרבה אנשים ממש הפנו לנו את הגב – או את גב הכיסא. לא היה קל לראות את זה, אלה אנשים שהחשבנו כחברים שלנו, אבל זה החדיר בנו יותר מוטיבציה".
אוראל כלאף, הפרטנר של מרגלית, משתף ברגע מלחיץ שחוו. "ברבע הגמר של התחרות ליחידים באתי לתמוך בתומר, ורגע לפני העלייה לבמה היא לחשה לי: 'יש שם ראש משלחת שמצלם אותנו. כנראה אנחנו עומדים למות, קח בחשבון'. ואז היא הלכה לרקוד סמבה".
"לא אמרתי למות!" מרגלית מוחה, "ראיתי שהוא צילם אותנו באופן לא רגיל, והיה נראה שהוא שולח את זה הלאה. היינו שם רק שנינו, ואמרתי לאוראל: אני לא מרגישה בטוחה. לא ידעתי אם אותו אדם רק רוצה לצחוק עלינו, או שהוא מזמין אנשים לבוא למקום, והסיטואציה עלולה להתפתח לאלימות".
כלאף ממשיך: "כשתומר ירדה מהסמבה להפסקה של דקה וחצי לפני הסגנון הבא, היא אמרה לי: 'דבר עם האבטחה, אנחנו צריכים פה ככה וככה', ועלתה לרקוד צ'ה־צ'ה־צ'ה. כשירדה שוב, היא אמרה לי: 'לא דאגת לזה! תן לי את הטלפון', ואז התקשרה למי שצריך ועלתה לרקוד רומבה. זו הייתה הפעם היחידה שראיתי את תומר לחוצה במופע".
הראיון המלא יפורסם מחר (יום ו') במוצש
