סלון הקיבוצניקי של משפחת בן־יעקב בכפר־עציון, ניסו באחד הערבים של השבוע שעבר, לשרטט דרכי פעולה. לחפש איך ניתן לקחת את החיבור המתרקם בין חלק מאנשי ההר לתושבי מערב הנגב, ולמנף אותו לכדי מעשה. שניים מהיושבים כאן בחדר הם אנשי הדרום, ארבעה מתגוררים בגוש עציון, ואיתם רבנית ירושלמית אחת. כולם בעלי עבר והווה נאים של עשייה ציבורית. ציונית. כולם חברים בצוות המוביל את המיזם המשותף.
הזרע הראשוני לקשרים שנטוו פה, ושכבר הניבו "מנשר הסכמות" תחת הכותרת "מתחברים – אמנה לאיחוי החברה הישראלית", נזרע תוך כדי הכנת כתבה למקור ראשון. "זה היה שלושה שבועות אחרי 7 באוקטובר", אומרת בתאל קולמן, כתבת העיתון ותושבת שדה־בועז בגוש עציון. "נשלחתי למלונות שאנשי הקיבוצים פונו אליהם, כדי להביא את הסיפורים שלהם". על רגעי האימה בממ"דים הנצורים, על ההימלטות המבועתת מבתים שעולים באש. "אלון התנדב אז להיות דובר קיבוץ בארי, והוא שידך לי מרואיינים לכתבה. וכשסיימנו את הראיונות ישבתי עם אלון לשיחה ארוכה מאוד אל תוך הלילה".
אלון הוא ד"ר אלון פאוקר, היסטוריון במכללה האקדמית בית ברל, חבר קיבוץ בארי שנולד וגדל בניר-עוז. שם, גם נרצח בשבעה באוקטובר דודו, גדעון פאוקר. "הופתעתי כשהבנתי שאלון כבר עמוק במחשבות על בניית ישראל ביום שאחרי, על איך בונים את הבית הציוני השני", ממשיכה קולמן. "נראה לי שגם הוא לא ציפה לשמוע מישהי כמוני, שאוחזת בסך הכול בעמדות ימין, אבל גם עסוקה מאוד בשאלות הסכסוך הישראלי־פלסטיני. אני חושבת שאני לא מאוד שונה ממנו בדאגה מה יהיה במדינה הזאת בעוד חמישים שנה. קבענו להיפגש בשש אחרי המלחמה. אמרתי לו שיבוא לגוש עציון, ושהוא יופתע ממה שישמע".
אבל קולמן הייתה אז בסוף היריון, האיש שאיתה היה במילואים הרחק מהבית, ומימוש ההזמנה לא עמד בראש מעייניה. "ייאמר לזכות אלון שהוא לא ויתר. בעקבות ההתעקשות שלו, קיימנו את המפגש הראשון".
"לא הייתה לי תוכנית סדורה מעבר ל'בוא לגוש ותדבר', אבל מה שהתרחש כשאלון הגיע היה מרחיב לב"
זה היה בתחילת הקיץ. פאוקר הגיע לכפר־עציון, וקולמן הנחתה דיון פומבי בינו ובין יוחנן בן־יעקב – איש נאמני תורה ועבודה ומוותיקי הקיבוץ, בעבר מזכ"ל בני־עקיבא ויועץ לשר החינוך. כותרת הדיון הייתה: מחשבותיו של פעיל שלום עם יציאתו מהממ"ד. "לא הייתה לי תוכנית סדורה מעבר ל'בוא לגוש ותדבר', אבל מה שהתרחש כשאלון הגיע היה מרחיב לב", מעידה קולמן. "היינו בימים של מלחמה קשה, שפופים מאוד, ופתאום כל מי שהיה שם הרגיש משב רוח, והבין שאנחנו חייבים לשבת יחד".
"מכיוון שפסלתי את ההתנחלויות, פסלתי תמיד את המתנחלים", אומר פאוקר. "הגישה שלי הייתה – המעשה לא נכון ולא מוסרי, ולכן האנשים האלה לא מוסריים. אני מודה, בעבר לא הייתי מסוגל לומר את המילה 'מתנחל' בלי לעוות את הפנים. היום אני מבין שאלה אנשים שלא מסכימים איתי פוליטית, וזה אומר שצריך לא רק להקשיב זה לזה ושאר קשקושי אחדות מתקתקים – אלא שכל אחד גם יזוז לכיוון האחר. אנחנו יחד בתהליכי איחוי שמקרבים אותנו זה לזה".
למחרת המפגש ההוא נפתחה קבוצת ואטסאפ. "באירוע הראשון ראיתי את רותי מתקוע וחיה־לאה מאלון־שבות, והעיניים שלהן היו מוארות", מספרת קולמן. "לקחתי מהן מספרי טלפון ופתחתי איתן קבוצה. ככה זה התחיל. ואז אלון הציע שנבוא לעצרת בכרמי־גת". בשכונה הצפונית של קריית־גת, שאנשי ניר־עוז עברו להתגורר בה, מתקיימת מדי מוצאי שבת עצרת בדרישה לחתום עם חמאס על עסקת חטופים. "לא יכולתי להגיע באותו השבוע, אבל חיה־לאה ועוד חברה שלי משדה־בועז נסעו עם שלט שהכינו. ברגע מסוים ביקשו שם להוריד את כל השלטים, חוץ מהשלט שלהן – 'גוש עציון איתכם'. ואז במשך דקה שלמה מחאו להן כפיים. הן היו בהלם".
נוכחותם של תושבים מהגוש הפכה מאז לחלק קבע מהעצרת. קולמן ובן־יעקב אף נאמו שם בשתי הזדמנויות. התגובות שבן־יעקב קיבל מהקהל הפתיעו אותו מאוד. "זאת הייתה עצרת לרגל היום ה־300", מספר הקיבוצניק הוותיק – לא לפני שהוא מתנצל על שהוא יושב כעת בכורסה, בשל פציעה בעמוד השדרה. "אמרתי דברים פשוטים: אני, מתנחל, חושב שצריך להגיע להסדר לשחרור החטופים כמה שיותר מהר, ואני חושב שמפלגת הציונות הדתית היא מוטציה ולא ציונות דתית קלאסית. שום דבר חדש. היו שם מחיאות כפיים שלא שמעתי כמותן מעולם. כשירדתי מהבמה ניגשו אליי עשרות אנשים. שאלתי אותם, מה כל כך הדהים אתכם במה שאמרתי? הרי אלה דברים פשוטים. ענו לי: 'אנחנו יודעים שדמוגרפית עוד מעט תהיו הרוב. התמונה ברורה. מבחינתנו, אם הממשלה הזאת, כמו שהיא מתנהלת עכשיו, תמשיך להוביל את המדינה – אין לנו מה לחפש פה. זאת לא המדינה שלנו. ופתאום באת ואמרת שבתוך הציבור הדתי־לאומי יש קולות אחרים. כלומר, העסק לא אבוד. יש אנשים שאפשר להגיע איתם לחיבור'. זה עשה לאנשים שם מהפך, מייאוש מוחלט לתקווה".
רותי דורון, אם לחמישה, הגיעה מתקוע לכפר־עציון, ממזרח הגוש למערבו. "זה היה משיב נפש", היא מספרת על השיח הראשוני בין פאוקר לבן־יעקב. "בתאל גם עשתה מעין משחק אסוציאציות, שגילה שיש הרבה דמיון ביניהם, לא רק שוני. בעקבות הערב הזה הזמנתי את אלון ליישוב שלנו, תקוע. שם כבר היה הרבה יותר קשה, הקסם שהתחולל בכפר־עציון לא חזר על עצמו. כשנפגשים שמאל הארד־קור וימין הארד־קור, זה לא קל. ברגעים מסוימים היה אפשר לחתוך את האוויר בחדר בסכין. נאמרו לאלון דברים קשים מאוד, ומאידך גיסא אני זעתי באי נוחות מדברים שהוא אמר. אפילו חשבתי לעצמי – אוי, מה עשיתי".
כי בסופו של דבר, פה בחדר אין כנראה אף אחד שהצביע למפלגת קואליציה. אז זה אולי מיזם של חיבור, אבל בתוך האופוזיציה.
דורון: "זה לא נכון. ההתנעה אולי באה מאנשים ליברלים יותר, אבל המפגשים האלו כבר הרחיבו את מוטת הכנפיים שלהם גם ימינה משם. הרגעים הקשים באותו הערב הגיעו למשל כשמישהי סיפרה שהייתה לה ממש איבה לבארי, בגלל ההתנתקות. היא אמרה לאלון, כמעט בדמעות – 'כשיצאנו מגוש קטיף, לא הייתם שם בשבילנו בשום צורה. ההורים שלי, אנשים מבוגרים, הסתובבו מחוץ לשער שלכם, ואף אחד לא הסכים לפתוח להם'. אני חושבת ששם, בפעם הראשונה, אלון ראה את עומק הכאב".
את המפגש הבא, היא מספרת, פאוקר פתח בבקשת סליחה – "לא על עצם ההתנתקות, אלא על חוסר האמפתיה למפונים. בזכות כרמית, המנשר שניסחנו פותח באמירה שיש כאבים לכל הצדדים, ורגע לפני שרצים להסכמות, בואו ניתן לכאבים השונים להיות בחדר. אנחנו הכאבנו זה לזה, לא רק המדינה הכאיבה לנו. זה חזר גם במפגש המורחב שקיימנו לפני שבועיים בחצרים". במפגש הזה, שכלל גם הופעה של אהוד בנאי, השתתפו "150 חברים מכל צד".
הכתבה המלאה תפורסם מחר (יום ו') בדיוקן
