ימים ספורים לפני טבח 7 באוקטובר, בחול המועד סוכות, כינס פרופ' אביתר מתניה קרובי משפחה וחברים לאירוע לציון חמישים שנה לנפילת אחיו אהוד, במלחמת יום הכיפורים. "נתתי שם הרצאה על קבלת החלטות אסטרטגית ואפשרות ההפתעה, ועשיתי סימולציה על פלישת מחבלים מלבנון", הוא מספר. "אחרי שבוע קיבלנו את זה במציאות, אמנם מהגבול הדרומי.
"במידה רבה מלחמת יום הכיפורים הסתיימה ב־7 באוקטובר 2023. במשך חמישים שנה המלחמה ההיא השפיעה על המדינה בהמון רבדים, כמובן צבאיים אבל גם כלכליים וחברתיים. כעת 7 באוקטובר ישפיע עלינו עשרות שנים קדימה. ברמה האישית, למרות שהייתי רק בן שבע אני זוכר את היום שבו אחי נהרג, ואין ספק שהמאורע הזה השפיע עליי ועל חיי המקצועיים והאישיים. גם היום אני רואה את עצמי מגויס ומחויב להשפיע ולעשות בשביל המדינה מה שצריך".
בימים אלה רואה אור נייר־עמדה מפורט של ארבעים עמודים שפרופ' מתניה עמל עליו בשנה האחרונה, בהוצאת מכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית. הוא שוטח בו את תפיסת הביטחון החדשה שלדעתו ישראל צריכה לאמץ בעקבות הטבח והמלחמה שעודנה מתנהלת בעקבותיו.
פרופ' מתניה חובש כיום כמה כובעים אקדמיים, במסגרת עבודתו באוניברסיטת תל־אביב. הוא פרופסור מן המניין בבית הספר למדע המדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים, ראש מרכז אלרום לחקר מדיניות ואסטרטגיית אוויר וחלל, ראש התוכנית לתואר שני בלימודי ביטחון, וראש התוכנית לתואר שני בלימודי פוליטיקה, סייבר וממשל. פעילותו איננה תחומה בגבולות האקדמיה; ב־2012 הוא הקים את מטה הסייבר הלאומי במשרד ראש הממשלה, ובהמשך הקים את מערך הסייבר הלאומי ועמד בראשו מ־2015 במשך שלוש שנים.
מהי תפיסת הביטחון הנוכחית של ישראל, ומדוע לדעתך היא צריכה שינוי מהותי?
"תפיסת הביטחון הנוכחית, שלא השתנתה מאז הקמת המדינה ומתבססת על תורת בן־גוריון וז'בוטינסקי, עומדת על שלוש רגליים – הרתעה, התרעה והכרעה. התפיסה הזו נבעה מכמה הנחות יסוד. הראשונה היא שאנחנו לא רצויים במקום הזה, ולכן נחוץ קיר ברזל רוחני ופיזי שמבקשי רעתנו יתנפצו אליו פעם אחר פעם. הנחת היסוד השנייה הייתה שאנחנו חיים בא־סימטריה נוראית מול האזור בכל המדדים – היקף השטח, גודל האוכלוסייה, והמשאבים.
"כתוצאה משני הדברים האלה, הערבים ינסו כל הזמן לפלוש לפה ולסלק אותנו, ולנו אין סיכוי לנצח אותם באופן מוחלט. לא נגיע עד קהיר כמו שבעלות הברית הגיעו עד ברלין, לא נוכל לשנות את התרבות, לא נכריע אותם באופן טוטאלי – כל מה שאנחנו יכולים לעשות הוא הכרעה מקומית. הכרעות מקומיות חוזרות ונשנות יוצרות הרתעה מצטברת. כלומר ההרתעה תספיק לזמן מסוים, אבל האויבים ימשיכו לנסות להילחם בנו עד שבשלב מסוים יתייאשו. בן־גוריון קרא לזה 'תורת הסבבים'.
"לאורך המאה העשרים אפשר לראות שההתרעה בדרך כלל לא עבדה. כשהצד השני רוצה להפתיע אותך, הוא יצליח לבסוף. זה לא שמעכשיו לא נאסוף מודיעין, הטענה היא שאי אפשר להשתית את העקרונות האסטרטגיים הצבאיים על התרעה"
"לאורך המאה העשרים אפשר לראות שההתרעה בדרך כלל לא עבדה. כשהצד השני רוצה להפתיע אותך, הוא יצליח לבסוף. זה לא שמעכשיו לא נאסוף מודיעין, הטענה היא שאי אפשר להשתית את העקרונות האסטרטגיים הצבאיים על התרעה. אתה פשוט לא יכול להניח שתהיה לך אחת כזו בזמן אמת. הכוחות הדלילים שהיו על גבול עזה ב־7 באוקטובר הם תוצאה של צבא שמניח שתהיה לו התרעה על מה שיקרה. קשה מאוד לנבא מלחמה, ואם האויב לא יצליח בפעם הראשונה, הוא ינסה בפעם השנייה והשלישית ובסוף יצליח. מודיעין יכול להקטין את ממדי אי־הוודאות של הדרג מקבל ההחלטות, אבל לא יכול להבטיח ודאות. ברגע שאני לא יכול להבטיח את זה, אי אפשר לראות את ההתרעה כעיקרון יסוד, במיוחד בגבולות קטנים ומצומצמים כמו של מדינת ישראל".
למערכת הביטחון יהיה בוודאי קשה עם ההצעה הזו.
"אכן, לצבא מאוד מאוד קשה לקבל את זה. מערכת הביטחון התרגלה כל כך לחיות על התרעות, והיא צריכה להיגמל. המצב הרצוי הוא שהצבא ידע להתמודד עם הפתעה בעזרת כוחות מינימליים שיכולים תגובה בו־במקום עד גיוס מילואים, חיפוש שיטות אחרות כגון כוחות התערבות מהירים כמו חיל האוויר וכוחות מיוחדים, או שאיפה לפירוז שטחים שנמצאים מעבר לגבול ושייתנו לך יותר אוויר לנשימה במקרה של הפתעה".
אחד העקרונות שאתה מציע הוא "כפייה עצבנית ולא פרופורציונית". האם אין בכך סיכון להסלמת עימותים מהירה? זה לא יתנגש עם הדין הבינלאומי?
"הפירוש של המושג הזה הוא חוסר מוכנות להכיל. להגיד שזה לא מקובל שיירו רקטות על מדינת ישראל. אנחנו לא מוכנים להיות מדינה שיורים עליה, ולא משנה אם פגע או לא פגע, נפל בשטח פתוח או בנוי. האם יורים רקטות על הולנד או על ארה"ב? אם אתה יורה עליי, אני מגיב. ואני מגיב כמו שבזמנו התמודדו עם הפשיעה בניו־יורק, בדוקטרינת החלונות השבורים (ענישה מחמירה גם על עבירות קטנות כמו שבירת חלון, מתוך תפיסה שמדיניות כזו תמנע גם עבירות גדולות; א"ש). אם הצד השני יקבל מכה באמת קשה, בפעם הבאה הוא יחשוב פעמיים, וזה עשוי למנוע את הקטטה הגדולה.