ימים ספורים לפני טבח 7 באוקטובר, בחול המועד סוכות, כינס פרופ' אביתר מתניה קרובי משפחה וחברים לאירוע לציון חמישים שנה לנפילת אחיו אהוד, במלחמת יום הכיפורים. "נתתי שם הרצאה על קבלת החלטות אסטרטגית ואפשרות ההפתעה, ועשיתי סימולציה על פלישת מחבלים מלבנון", הוא מספר. "אחרי שבוע קיבלנו את זה במציאות, אמנם מהגבול הדרומי.
"במידה רבה מלחמת יום הכיפורים הסתיימה ב־7 באוקטובר 2023. במשך חמישים שנה המלחמה ההיא השפיעה על המדינה בהמון רבדים, כמובן צבאיים אבל גם כלכליים וחברתיים. כעת 7 באוקטובר ישפיע עלינו עשרות שנים קדימה. ברמה האישית, למרות שהייתי רק בן שבע אני זוכר את היום שבו אחי נהרג, ואין ספק שהמאורע הזה השפיע עליי ועל חיי המקצועיים והאישיים. גם היום אני רואה את עצמי מגויס ומחויב להשפיע ולעשות בשביל המדינה מה שצריך".
בימים אלה רואה אור נייר־עמדה מפורט של ארבעים עמודים שפרופ' מתניה עמל עליו בשנה האחרונה, בהוצאת מכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית. הוא שוטח בו את תפיסת הביטחון החדשה שלדעתו ישראל צריכה לאמץ בעקבות הטבח והמלחמה שעודנה מתנהלת בעקבותיו.
פרופ' מתניה חובש כיום כמה כובעים אקדמיים, במסגרת עבודתו באוניברסיטת תל־אביב. הוא פרופסור מן המניין בבית הספר למדע המדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים, ראש מרכז אלרום לחקר מדיניות ואסטרטגיית אוויר וחלל, ראש התוכנית לתואר שני בלימודי ביטחון, וראש התוכנית לתואר שני בלימודי פוליטיקה, סייבר וממשל. פעילותו איננה תחומה בגבולות האקדמיה; ב־2012 הוא הקים את מטה הסייבר הלאומי במשרד ראש הממשלה, ובהמשך הקים את מערך הסייבר הלאומי ועמד בראשו מ־2015 במשך שלוש שנים.
עולם תלת־קוטבי
מהי תפיסת הביטחון הנוכחית של ישראל, ומדוע לדעתך היא צריכה שינוי מהותי?
"תפיסת הביטחון הנוכחית, שלא השתנתה מאז הקמת המדינה ומתבססת על תורת בן־גוריון וז'בוטינסקי, עומדת על שלוש רגליים – הרתעה, התרעה והכרעה. התפיסה הזו נבעה מכמה הנחות יסוד. הראשונה היא שאנחנו לא רצויים במקום הזה, ולכן נחוץ קיר ברזל רוחני ופיזי שמבקשי רעתנו יתנפצו אליו פעם אחר פעם. הנחת היסוד השנייה הייתה שאנחנו חיים בא־סימטריה נוראית מול האזור בכל המדדים – היקף השטח, גודל האוכלוסייה, והמשאבים.
"כתוצאה משני הדברים האלה, הערבים ינסו כל הזמן לפלוש לפה ולסלק אותנו, ולנו אין סיכוי לנצח אותם באופן מוחלט. לא נגיע עד קהיר כמו שבעלות הברית הגיעו עד ברלין, לא נוכל לשנות את התרבות, לא נכריע אותם באופן טוטאלי – כל מה שאנחנו יכולים לעשות הוא הכרעה מקומית. הכרעות מקומיות חוזרות ונשנות יוצרות הרתעה מצטברת. כלומר ההרתעה תספיק לזמן מסוים, אבל האויבים ימשיכו לנסות להילחם בנו עד שבשלב מסוים יתייאשו. בן־גוריון קרא לזה 'תורת הסבבים'.
"פועל יוצא נוסף של הא־סימטריה היה שהצבא עבד לפי מתכון שבו אתה מביא כמה שיותר חיילים לשדה הקרב ברגע שצריך, וככה נבנה מודל השירות: כולם משרתים בצבא החובה, מעטים נשארים בצבא הקבע, והמילואים הם כוח המחץ. השיטה הזאת גרמה לכך שבמלחמות ישראל יחסי הכוחות היו אחד לשניים או שלושה, כלומר צה"ל היה קטן פי שניים או שלושה בלבד מהאויב שמולו, ולא פי עשרים. העובדה שמרכז הארץ וכל התשתיות החשובות נמצאים סמוך לגבולות, בעיקר לפני מלחמת ששת הימים, מחייבת אותך להגיב מהר מאוד ועם הרבה חיילים, להעביר במהירות את המלחמה לשטח האויב ולהכריע אותו שם. כדי לגייס את חיילי המילואים מהר אתה חייב התרעה, שהיא פועל יוצא של האילוצים, ולכן היא נחשבת לרגל השלישית שנוספה להרתעה ולהכרעה".
קצת משונה להישאר עם אותה תפיסה מ־1948 ועד היום. התנאים השתנו לחלוטין.
"במהלך השנים אכן נוספו תוספות שונות לתפיסת הביטחון, כמו תורת ההכלה, דוקטרינת בגין בכל מה שקשור למניעת נשק גרעיני מאויבינו, או רגל ה'הגנה' שהוסיפה ועדת מרידור ב־2006. אבל אתה צודק, אני טענתי גם לפני 7 באוקטובר שצריך לא רק להוסיף לתפיסת הביטחון דברים בעקבות שינויים שקרו באזור, אלא לבחון לעומק את הנחות היסוד והסביבה האסטרטגית ולבנות תפיסה חדשה לגמרי".
"אי אפשר להשתית את העקרונות האסטרטגיים על התרעה. לאורך המאה העשרים אפשר לראות שהתרעה בדרך כלל לא עבדה. כשהצד השני רוצה להפתיע אותך, הוא יצליח לבסוף"
מהם הדברים המשמעותיים ביותר שהשתנו ושדורשים תפיסה חדשה?
"כשבודקים את הנחות היסוד רואים כמה שינויים עקרוניים. הראשון והחשוב ביותר הוא שאין יותר א־סימטריה בכל הפרמטרים. נכון שמבחינת מספר האנשים אנחנו עדיין מעטים מול רבים למרות שגדלנו, ומבחינת השטח אנחנו עדיין קטנים – אבל במשאבים זה כבר לא נכון. אנחנו הכלכלה הכי גדולה בין מדינות האזור, מלבד סעודיה וטורקיה, וגם מהן אנחנו לא מאוד רחוקים, בטח לא באופן יחסי. ובעוד סעודיה מבוססת על נפט, וטורקיה על אמצעי ייצור, הכלכלה הישראלית היא מוטת טכנולוגיה, מה שתורם באופן ישיר ליתרון הצבאי וגם הופך אותנו למעצמה בתחום עם השפעה גלובלית. זהו עוגן מרכזי שחייבים להתחשב בו כשבאים לבנות תפיסת ביטחון חדשה.
"הדבר השני הוא סוג האיומים. אם בתחילת הדרך האיומים היו מדינות ערב שהיו להן גבולות איתנו, היום הסכסוך עם הפלסטינים עלה למרכז הבמה, וכן עימותים עם מדינות כושלות שנוצרים בהם כוחות סמי־מדינתיים עוינים, כמו חיזבאללה בלבנון והחות'ים בתימן. בנוסף, יש כיום שתי מעצמות אזוריות חדשות שבתחילת הדרך היו ביחסים טובים איתנו והיום הן עוינות, כל אחת בדרכה – איראן וטורקיה. כל אחת מהן רוצה להיות מעצמה שַליטה באזור.
"הדבר השלישי הוא הזירה הגלובלית. התחלנו ב־1948 בזירה דו־קוטבית עם ברית המועצות וארצות הברית, אחר כך עברנו לכמה עשורים מוצלחים מבחינת ישראל של סביבה חד־קוטבית, שבה אף אחד לא רצה לאתגר מדי את המעצמה האמריקנית, והיום אנחנו נכנסים לעידן תלת־קוטבי של ארה"ב, רוסיה וסין. גם הסביבה הטכנולוגית השתנתה. היכולות להזיק אינן רק באמצעות ירי אלא באמצעות פגיעה מרחוק בתשתיות, למשל סייבר. כל הדברים האלה דורשים תפיסת ביטחון חדשה לגמרי".
לעומת שלוש הרגליים המסורתיות, פרופ' מתניה מציע תפיסה המורכבת מעשרה עקרונות יסוד, המחולקים לשתי קבוצות: חמישה עקרונות־יסוד רעיוניים, וחמישה עקרונות־יסוד לבניין כוח אסטרטגי. עקרונות היסוד הרעיוניים הם: מניעת בניין כוח אצל האויב; דילוג קבוע בין הרתעה לאכיפה "עצבנית" ובלתי פרופורציונית; ניהול שיתופי פעולה ותחרות אזוריים בראייה סמי־מעצמתית; עוצמה צבאית להכרעה מהירה; הישענות על ארה"ב. עקרונות היסוד לבניין כוח אסטרטגי הם: התאמה של מודל השירות הצבאי; עצמאות חימושית; עליונות טכנולוגית־מבצעית; יתירות אסטרטגית למערכות ותשתיות חיוניות בעת חירום, ושרידות תשתיות קריטיות.
החלונות השבורים
במסגרת התפיסה החדשה אתה מציע למעשה לזנוח את עקרון ההתרעה, מהסיבה הפשוטה שהוא לא עובד. זה לא מהלך מסוכן?
"לאורך המאה העשרים אפשר לראות שההתרעה בדרך כלל לא עבדה. כשהצד השני רוצה להפתיע אותך, הוא יצליח לבסוף. זה לא שמעכשיו לא נאסוף מודיעין, הטענה היא שאי אפשר להשתית את העקרונות האסטרטגיים הצבאיים על התרעה. אתה פשוט לא יכול להניח שתהיה לך אחת כזו בזמן אמת. הכוחות הדלילים שהיו על גבול עזה ב־7 באוקטובר הם תוצאה של צבא שמניח שתהיה לו התרעה על מה שיקרה. קשה מאוד לנבא מלחמה, ואם האויב לא יצליח בפעם הראשונה, הוא ינסה בפעם השנייה והשלישית ובסוף יצליח. מודיעין יכול להקטין את ממדי אי־הוודאות של הדרג מקבל ההחלטות, אבל לא יכול להבטיח ודאות. ברגע שאני לא יכול להבטיח את זה, אי אפשר לראות את ההתרעה כעיקרון יסוד, במיוחד בגבולות קטנים ומצומצמים כמו של מדינת ישראל".
למערכת הביטחון יהיה בוודאי קשה עם ההצעה הזו.
"אכן, לצבא מאוד מאוד קשה לקבל את זה. מערכת הביטחון התרגלה כל כך לחיות על התרעות, והיא צריכה להיגמל. המצב הרצוי הוא שהצבא ידע להתמודד עם הפתעה בעזרת כוחות מינימליים שיכולים ת תגובה בו־במקום עד גיוס מילואים, חיפוש שיטות אחרות כגון כוחות התערבות מהירים כמו חיל האוויר וכוחות מיוחדים, או שאיפה לפירוז שטחים שנמצאים מעבר לגבול ושייתנו לך יותר אוויר לנשימה במקרה של הפתעה".
אחד העקרונות שאתה מציע הוא "כפייה עצבנית ולא פרופורציונית". האם אין בכך סיכון להסלמת עימותים מהירה? זה לא יתנגש עם הדין הבינלאומי?
"הפירוש של המושג הזה הוא חוסר מוכנות להכיל. להגיד שזה לא מקובל שיירו רקטות על מדינת ישראל. אנחנו לא מוכנים להיות מדינה שיורים עליה, ולא משנה אם פגע או לא פגע, נפל בשטח פתוח או בנוי. האם יורים רקטות על הולנד או על ארה"ב? אם אתה יורה עליי, אני מגיב. ואני מגיב כמו שבזמנו התמודדו עם הפשיעה בניו־יורק, בדוקטרינת החלונות השבורים (ענישה מחמירה גם על עבירות קטנות כמו שבירת חלון, מתוך תפיסה שמדיניות כזו תמנע גם עבירות גדולות; א"ש). אם הצד השני יקבל מכה באמת קשה, בפעם הבאה הוא יחשוב פעמיים, וזה עשוי למנוע את הקטטה הגדולה.
"עם הדין הבינלאומי אין בעיה, כי זה לא אומר להשמיד את המזרח התיכון על כל רקטה. הכוונה היא לתת מכה שתכאב לאויב באופן משמעותי. בעולם כבר הגיעו למסקנה שתגובה פרופורציונלית נובעת מחוסר הבנה אסטרטגי. אנחנו לא נמצאים בדין פלילי שבו יש סולם פרופורציונליות בין מי שרק שדד או מישהו ששדד וגם רצח. אנחנו מדברים על עולם שבו הצד השני לא מורתע אם המכה לא תהיה קשה מספיק".
בשנה האחרונה ישראל אימצה את התגובה העצבנית והלא פרופורציונלית?
"במידה מסוימת כן. אני חושב ומקווה שישראל באמת מתכוונת לכך שעזה לא תחזור להיות איום על מדינת ישראל. זה משהו שהשתנה בתפיסה העקרונית, וחלק מהשינוי הוא להגיב במהירות ובעוצמה. בלבנון, לאורך כמעט שנה התגובה הייתה מהזן הישן. מאירוע הביפרים זה כבר משהו אחר לגמרי. לגבי תימן וסוריה, שם לדעתי יבוא לידי ביטוי העיקרון החדש של התנהגות סמי־מעצמתית. להפציץ עם חיל האוויר בתימן זה בסדר גמור, אבל אנחנו צריכים לחשוב כמו מעצמה אזורית. למשל, איך עוזרים לשלטון התימני הלגיטימי במאבקו נגד החות'ים, איך פוגעים במה שמאפשר לחות'ים להיות שליטים ולקבל ציוד מאיראן, או איך מסייעים לסעודים בשיתוף פעולה עם מדינות המערב. במחיר של טיל חץ אחד אפשר לעשות הרבה בשטח.
"חתמנו על הסכמי אברהם, וזה מראה שהמחשבה הזו קיימת אצלנו, אבל עדיין השריר הסמי־מעצמתי לא מספיק מפותח אצלנו. מה שמאפיין את ההתנהלות הזו הוא לעבוד בלי רגש. לעשות בכל פעם את מה שנכון לך עם המדינה שנכון לך. צריך לעבור מהפעלת כוח למימוש עוצמה, בגלל היכולות הגבוהות שרכשנו בעשורים האחרונים".
יש בכלל היתכנות לעצמאות חימוש במדינה קטנה כל כך, ודאי בעידן שבו המערכות נעשות יקרות ומורכבות?
"הדגש שלי הוא על החימוש, לא על הפלטפורמה. זאת אומרת, לא בהכרח לבנות מטוס, אבל כן לדאוג שיהיו לי הפצצות שאני צריך למטוס בזמן אמת בלי שמישהו יוכל להגביל אותי. יש כרגע תלות גדולה בארצות הברית, כמובן מדינית אבל גם צבאית. העצמאות צריכה להיות בחימושים וחלפים, כל מה שצריך בחירום ובכמויות. גם בתוך החימושים, אנחנו לא מדברים על מצב שבו יהיה לנו הכול כל הזמן. אני מדבר על חימוש אחד או שניים בכל פלטפורמה שבהם נהיה עצמאים.
"להפציץ עם חיל האוויר בתימן זה בסדר גמור, אבל צריכים לחשוב איך אנחנו עוזרים לשלטון התימני הלגיטימי, או איך מסייעים לסעודים ומשתפים פעולה עם מדינות המערב. במחיר של טיל חץ אחד אפשר לעשות הרבה בשטח"
"אפשרי להגיע לעצמאות הזו. התעשייה הביטחונית הישראלית מהווה בערך 2.5 אחוז מהשוק העולמי, לא פרופורציונלי לגודל המדינה שלנו. זו תעשייה ברמה גבוהה מאוד שיכולה להשקיע ולבנות את קווי הייצור הרלוונטיים, לעשות אותם מוגנים ובכך להגיע ליעד של עצמאות חימושית. בזמנו הצעתי להקים מנהל חימוש במשרד הביטחון, שידע להכין את מה שצריך לעוד עשר שנים".
להוביל בבינה המלאכותית
השיחה עם פרופ' מתניה מרתקת. ניכר כי הנושא בדמו, וכי הוא שוחה בסוגיות היסוד של הביטחון הלאומי בעומק שמעטים בישראל מסוגלים להגיע אליו. עם זאת, כרגע הוא לא מצוי בעמדת מקבל החלטות אלא חוקר באקדמיה. אני שואל אותו מה הסיכוי של המסמך שלו להיות מיושם בפועל, במערכת שכולנו יודעים עד כמה היא מסורבלת ומקובעת.
"אתה צודק בשאלה שלך", הוא משיב, "ולכן אני מבדיל בין הצגת תפיסה ובין אופן היישום שלה. עצם הצגת נייר־עמדה שיגרום למערכת להתחיל לחשוב, היא כבר פעולה חשובה מאוד בעיניי. בלי נייר עמדה מסודר שמציב חזון, אי אפשר לדרוש שינויים או לבצע תהליכים. מהיום, מנהיגים חדשים או רמטכ"ל חדש לא יוכלו להגיד 'אין לי עם מה לעבוד'. יש נייר עמדה שמציג תפיסה חדשה, ויש בסיס לעבודה. מהניסיון שלי בתוך המערכות אני מאמין שתפיסה אסטרטגית שנמצאת על השולחן, לאט לאט מזיזה את הגופים הרלוונטיים לעשייה בכיוונים הנכונים. ועדיין, בהחלט אתגר גדול לגרום להם להגיע לשם".
יש לך כוונה לחזור לעמדה משפיעה בפועל, כדי לממש את תפיסת הביטחון שפיתחת?
"אין כרגע משהו קונקרטי על הפרק, אבל אני לא מאלה שפוסלים. אני מאמין בשיטה האמריקנית שבה אנשים יוצאים מהאקדמיה ומגיעים לממשל, ואז חוזרים לאקדמיה וחוזר חלילה. אני לא מתנגד לתפקידים רלוונטיים, ואם מישהו יחשוב שאני רלוונטי למשהו, אעשה את זה בשמחה".
אני שואל על יכולת היישום גם משום שבשנים 2018־2020 עמדת עם פרופ' יצחק בן־ישראל בראש "המיזם הלאומי למערכות נבונות". הגשתם המלצה להפוך את ישראל למעצמת AI, והיא לא יושמה.
"אכן, התוכנית המלאה שלנו לא התקבלה אז, בגלל שילוב של כמה גורמים ובהם הקורונה, ממשלות שהתחלפו ופוליטיקה פנימית בתוך הממשלה. ארגונים אף פעם לא אוהבים שבונים להם מנהלת חיצונית. ועדיין, הדו"ח ההוא גרם לכמה תיקונים שכן קרו. התקבלו החלטות ממשלה, וגם בשוק הפרטי הושפעו ממנו. בהחלט חסר תכלול לאומי שמכניס את הבינה המלאכותית לשירותי הממשלה ומשנה את מגזרי הבריאות והתחבורה, למשל. המדינה משקיעה בכמה נושאים שבהם מצבנו בסדר, אם כי נכון שיכולנו להיות במצב של דומיננטיות עולמית כמו בתחום הסייבר. אני לא רואה בדו"ח ההוא ניסיון מר, אבל זה בהחלט ניסיון שלא צלח עד הסוף".
עם כל העיכובים, לישראל עוד יש סיכוי להיות מובילה עולמית בתחום הבינה המלאכותית?
"המצב לא אבוד בכלל. אנחנו עדיין באותו חלון הזדמנויות עולמי שבו הדברים קורים. מושקעים כספים רבים, ובישראל יש תנועה לכיוון הזה. בתחום הסייבר טענתי בזמנו שיש חלון של כמה שנים שבו אפשר להפוך למוביל עולמי, והתברר שצדקתי כי החלון היה פתוח למשך כעשור שבו עשינו פעילות משמעותית שהובילה אותנו למקום שאנחנו נמצאים בו. בבינה מלאכותית חלון הזמנים לדעתי ארוך יותר, ויהיה אפשר לגשר על הפער שנפער אם תהיה תוכנית לאומית כוללת. יש לנו כל היסודות הנכונים לעשות את זה. מה שמאפיין תוכנית לאומית הוא ראייה לטווח ארוך שפחות תלויה בשוק הפרטי שעובד לפי 'הייפ'. כלומר, ראייה שדוגלת בהמשך השקעת משאבים גם כשנראה שדברים מסוימים בתחום נחלשים. כך הופכים להיות דומיננטיים".
היית אחראי בעבר לתוכניות מצוינוּת שונות שמספקות חיילים לחיל המודיעין, "חבצלות" ו"תלפיות" למשל. יש טענה ארוכת שנים על אליטיזם ותיבת תהודה בתהליך המיון לחיל, טענה שהתגברה אחרי כישלון המודיעין ב־7 באוקטובר. מה דעתך על כך?
"הייתי ממונה על תוכנית תלפיות, שחלק מבוגריה מגיעים לחיל המודיעין. תוכנית חבצלות ניסתה לעשות את מה שחיל המודיעין לא עשה עד אז – להביא יכולת חשיבה אקדמית ולשנות את מה שהיה נהוג שם, שילדים לומדים קורס חמישה חודשים והופכים למובילים. מה שאתה אומר נכון במידה מסוימת לגבי החיל עצמו, אבל ממש לא נכון לגבי התוכנית האקדמיות, ודאי לא תלפיות. מערך הסינון מסתכל נטו על הפוטנציאל להיות הכי טוב בתחומים הרלוונטיים, ואי אפשר לנקוט שם שיטה של חבר מביא חבר. אתה צריך לחצות את כל המיונים, שהם עיוורים למקום המגורים שלך, למשפחה שלך או לשאלה את מי אתה מכיר. גם חבצלות לא מאפשרת את זה. צריך שם שלוש שנות הכשרה אקדמית אינטנסיביות, ואתה חייב להישען על שיטות מיון טובות שלא מאפשרות פרוטקציות ודברים כאלה. במקומות שהייתי אחראי להם זה פשוט לא עובד ככה".
