לוחם גדוד נצח יהודה סמל אוריאל פרץ הי"ד הוא החלל הראשון מהעיר ביתר־עילית במלחמה הנוכחית. הוא למד בישיבות חרדיות נבחרות, שהאחרונה שבהן הייתה זיו ישראל, ועבד בתיווך נדל"ן. לפני כשמונה חודשים קיבל זימון מצה"ל והחליט להתגייס.
"זה לא מובן מאליו שבחור חרדי כמוהו, בחור ישיבה, קם ומתגייס, ודאי לא לקרבי", מספר מני דיסקינד, שותפו לדירה. "כשהוא קיבל את הצו הוא התלבט אם שוב לדחות את הגיוס, אבל כשהחליט הוא הלך על זה עד הסוף, כולל קורס חובשים שסיים בהצטיינות".
מה גרם לו לעשות את הצעד הזה?
"הוא הרגיש שהוא רוצה להשתתף. רבים מרגישים ככה, אבל קשה להם ליישם. בהתחלה אבא שלו לא ידע שהוא הולך לקרבי. כשהוא גילה הוא שאל אותו למה, ואוריאל ענה: 'אם אני לא אלך, מי ילך?'. אוריאל שמח בבחירה שלו והיה גאה בה.
"המיוחד בו היה השילוב של תורה וגבורה יחד, ההקפדה על התפילות והלימוד. הוא לא ניסה להוכיח שהוא הולך בתלם. כשחזר הביתה הוא לבש חולצה לבנה ומכנסיים שחורים והנשק שלו היה מעל החליפה – היה מרגש לראות את זה".
בשעות הערב אחרי הלוויה התכנסה קבוצה של חברים באופן ספונטני בהיכל הישיבה. "הדלקנו נרות, שרנו ולמדנו לזכרו", מספר דיסקינד. "הוא היה הדבק בין כולנו, אני חסיד והוא ספרדי, אבל הוא הצליח לחבר הכול. אוריאל היה חבר ושותף מושלם, זרם עם הכול, הטה לי אוזן קשבת וגרם לי לפתוח דברים שלא דיברתי עליהם בחיים.
"הוא היה זהיר מאוד עם אחרים. פעם יצאנו לנגן בגיטרה בפארק באזור רחביה, והוא עצר אותנו ואמר שאולי זה מפריע לשכנים. הוא הלך לצד השני לבדוק אם שומעים, ובאמת החלטנו לזוז משם".
לפני הגיוס יצא אוריאל עם חבר אחר, אריאל יעקובוף, לטיול בחו"ל. בדרך התפתחה לרגע שיחה רצינית בין החברים. "שאלתי אותו אם הוא לא מפחד למות במלחמה", מספר יעקובוף. "בדרך כלל הוא אהב להקליל ולחייך, אבל פה הוא היה ברגע של כנות. 'ממש לא, אני הולך להילחם למען עם ישראל. גם אם אני אמות, אני יודע שאני עולה ישירות לגן עדן'. זה התאים לו כי הוא היה איש של מעשים ואהב להגיד שמי שמדבר לא עושה ומי שעושה לא מדבר.
"הוא דחף את כולם להיות טובים. כשהיינו יוצאים לרוץ, אני הייתי מתגלגל אחריו, והוא היה מדרבן אותי. והוא עשה את זה גם בצבא עם מי שהיה לו קשה ובישיבה עם תלמידים חדשים. כולם אהבו אותו והקשיבו לו".
יעקובוף מספר שהחלטתו של פרץ להתגייס נבעה משינוי תפיסה. "זה היה עמוק, אבל לא היה לו קל", הוא מספר. "הוא היה חוזר מותש, אבל בחיים לא מתבכיין. היה לו אופי חזק, הוא לקח הכול ברצינות וירד לפרטים.
"בהלוויה ירד גשם זלעפות והיה מעונן. חבר כתב לי, אלה ערפילי טוהר של הנשמה של אוריאל. נשארתי אחרון ליד הקבר, ולידי היה בחור חרדי עם כובע וחליפה שהסתכל על הקבר בהלם. הוא נראה לי מוכר. התברר שהוא שירת עם אוריאל ונפצע מרסיסים באותה התקרית. הוא סיפר שאוריאל ספג את רוב עוצמת הפגיעה של הנ"ט שירו עליהם, אבל גם אחרי שנהרג היו לו פנים של מלאך.
"יום לפני שהוא נכנס לעזה קראתי את מגילת חנוכה של חגי בן־ארצי, שכתב על התפיסה של יהודה המכבי, וחשבתי על אוריאל. הוא היה יהודה המכבי של היום, תורה ביד אחת וחרב ביד השנייה".
"נער לא יקום לבד"
כשאוריאל התחיל לשקול להתגייס, הוא פנה ליוסי לוי, מנכ"ל עמותת נצח יהודה. "לפני שנתיים התכתבנו", מספר לוי. "אז הוא לא חשב להתגייס אלא רק דאג לחבר שלו, בני וייזר, שהתגייס. בני לחם בג'בליה ובעוטף, וזה גרם גם לאוריאל לרצות להשתתף.
"במעין סגירת מעגל, בני היה המ"מ שלו בקרב האחרון שלו בעזה. הוא נכנס כי הייתה לו תשוקה להגן על עם ישראל. זה חריג מאוד אצל בני נוער חרדים. רוב מי שבאים שואלים את עצמם מה הם ירוויחו מזה, אבל הוא לא היה שם בכלל". לדברי לוי, כל המתגייסים החרדים מגיעים בלי שהיה להם קשר אמיתי לצה"ל לפני הגיוס. "אוריאל היה בדיוק כזה. הוא גדל בעיר חרדית, זה חריג ודורש אומץ".
מה אירוע כזה עושה לנוער החרדי?
"זה לא מביא לשינוי דרמטי. הגיוס עכשיו קשה מאוד. קיים פער בין ההתעניינות בגיוס ובין הצעד עצמו, כי כל החיים יכולים להיפגע מזה. אין דלתות יציאה מהעולם החרדי, מי שחורג משלם מחיר. נער לא יקום לבד, אלא אם מישהו יקים אותו וילווה אותו יד ביד עד הגיוס. הלוחמים של נצח יהודה נלחמים בגבורה אדירה במלחמה, ומוכיחים שגיוס חרדי הוא אפשרי".
