כששני הבמאים ניר מיימרן ודוד פראם עברו יום אחד על יד התחנה המרכזית של תל אביב, הם הבחינו במקום שלא ממש מתחבר לאווירת העיר הצעירה, כמו טלפון חוגה בחנות סמארטפונים. זהו מרכז התרבות היונג-יידיש, שהקים מענדי קאהן, יליד בלגיה, ובו הוא מנסה עד היום לשמר את תרבות היידיש, שבישראל המודרנית הולכת ומתעמעמת. למרות שמדובר בשפה יהודית אירופאית שלא מאוד רלוונטית בימינו, היוצרים לא יכלו להתעלם מהמרכז העמוס, גם באנשים צעירים, ובעיקר בחזרות ל "שושה" – מחזה המבוסס על רומנו של יצחק בשביס-זינגר.
"הסתובבנו בתחנה המרכזית ובמקרה נתקלנו במרכז התרבותי, שכאילו נחת מכוכב אחר", מספר פראם, "ישר הבנו שצריך לעשות משהו, רק לקח לנו להבין מה. לאט לאט התחיל להתפתח הרעיון לספק הצצה למה שקורה שם בפנים. הבנו שבדיוק מתקיימות חזרות למופע חדש אז קפצנו על ההזדמנות והבנו שזה צריך להיות סרט".
"שושה התחבר לנו לרעיון הכללי", מסכים מיימרן.
Video: שושה: טריילר. HOT
כשני יוצרים שגדלו מהמגזר הדתי, מיימרן ופראם נתקלו ביידיש רק פעמים בודדות במסדרונות הישיבה. אבל למרות הקשר הקלוש, הם לא יכלו להישאר אדישים לעולם שנפרש לפניהם, כשבחרו להסיר את הווילון מעל לתרבות היידיש.
"לי באופן אישי יש משפחה שמתעסקת עם זה בחו"ל, וגם למדנו בישיבות, אבל היידיש היא לא שפה שנתקלנו בה ביום יום", מסביר פראם, "בכל זאת, בסרט יצא לנו סיפור מעניין שמראה נתח משמעותי מההיסטוריה היהודית. השפה אמנם נשכחה, אבל מצד שני היא כאן, בלב תל אביב"
מיימרן: "זה מעבר לשפה. קשה לסכם את כל העושר שגילינו במסע שעברנו, כמה אנחנו לא מכירים את השורשים שלנו כעם היהודי. הייתה לנו תרבות יהודית עשירה מאוד, שהתבטאה כמובן ביידיש. זה מטורף".
פראם: "היה לנו מפגש מעניין מאוד עם רות לוין שמופיעה בהצגה, ועם אבא שלה שהמציא לחנים ושירים ביידיש. מהזיכרונות שלהם הבנו איזה עולם מופלא היה לנו לפני שהוא נגדע ונעצר".
לדעתכם יש הרבה סיכוי לסרט שמדבר על יידיש לעניין את הקהל?
"אני חושב שכן", עונה מיימרן, "ודווקא אחרי השנה שעברנו. זו תרבות שחושפת בפנינו איך יהודים שחיו תוך כדי אירועים מאוד קשים, אנטישמיים – שלא לדבר על השואה – המשיכו לחיות חיי תרבות. אתה רואה איך זה עדיין חלק. אנחנו צריכים ללמוד מתוך הדבר הזה, שייתן לנו השראה גם בדור שלנו.
בהתחלה תרבות היידיש נפסקה לא מבחירה – בתקופת קום המדינה אי אפשר היה להעלות דברים ביידיש בישראל. זה לא היה חוקי, ומענדי מדבר על זה בסרט. ואז עד שזה חזר, ונהיה לזה שוב קהל, לקח זמן. תוסיפי לזה את הרצון של הממסד לייצר פה תרבות חדשה, הומוגנית יותר. עכשיו התמזל מזלנו ואנחנו יכולים להיחשף לזה שוב".
"התרגום לשם של המוזיאון זה 'חי ביידיש'", מצטרף פראם, "המטרה כאן היא ליצור משהו מחדש, לא לתחזק מוזיאון ישן. ואני חושב שיש מקום לחיבור הזה בין ההווה שלנו לעבר, לשורשים. היידיש מחברת בינינו כעם – היא הייתה שפה שחיברה בין מתנגדים וחסידים, ומשכילים. וגם היום ראינו בקהל חרדים לשעבר, חרדים היום, חילונים, כל מיני קצוות".
מיימרן: "היה חשוב לנו ליצור מודעות ליידיש. המודעות כמעט לא קיימת והייתי רוצה שהציבור הישראלי ייחשף למרכז שמסתתר אי שם בתחנה המרכזית. זה חלק מהתרבות שלנו. כשהם הציגו את ההצגה, אפשר היה לזהות בקהל דווקא יותר צעירים ממבוגרים. יש מקום להצטרפות של הדור הצעיר. לנו באופן אישי הייתה זכות להציץ למה שקורה שם. למדתי המון. בעיקר את העובדה שיידיש זו תרבות שהייתה ועדיין מתקיימת. היא שפה ששרדה את כל המקומות שהיא הייתה בהן, גם באירופה. כי היא תמיד הייתה שפה זרה. אז עכשיו היא אמנם זרה בישראל אבל היא תשרוד ותפרח".
הסרט משודר ב HOT 8 ובHOTVOD
