לבני המשפחות לא היה ספק שהשתיים יובאו למנוחת עולמים בהלוויה משותפת. כי גם את בוקר יום שני, כמו אינסוף בקרים אחרים, פתחו עליזה רייז ורחל כהן בצעידה יחד. צמד חברות נפש, גיסות לשעבר, שאומנם היו יוצאות בשביל הספורט, אבל בדרך מתגלגלות מצחוק זו מסיפורי זו, מנופפות בחיוך לצועדי הבוקר האחרים שהיו פוגשות בדרכן.
וכך, בצהרי יום שלישי תחת שמש רכה של חורף, מול הנוף השומרוני, הן נקברו בטקס ארוך ועצוב. שתי נשים שצמחו מתוך הכלום שהיה להן, והפכו למגדלורים מאירים של טוב. נשים חזקות שהתמודדו באומץ עם כל מה שהחיים הניחו לפתחן, עד שהטרור פגע בהן השבוע פגיעת הרג ואובדן.
פיגוע הירי שביצעה חוליית מחבלים בכפר פונדוק הסמוך לקדומים, היה מסע רצח קטלני. הרוצחים הפלסטינים נעמדו באור יום על כביש שהוא עורק חיים מרכזי, וירו עוד ועוד כדורים לעבר כלי רכב שחלפו שם.
קדומים ספרה השבוע את פגיעותיה. ממש כמו אגרופים המוטחים לבטן אנושית ומפסיקים לרגע את הנשימה, גם יישוב יכול למצוא את עצמו ברגעים של חיפוש נואש אחר חמצן, מיד לאחר שהוטחה בו סדרת מכות מכאיבה. הפצוע האחד מהשכונה הזו, השני מזו, והשלישי והרביעי והחמישי. והנרצחות. והנרצח. אלעד וינקלשטיין, שגם הוא התגורר בעבר בקדומים. שקט עצוב שרר פה השבוע. געגוע עמוק. כעס.
שני בנים היו לעליזה, שהייתה נשואה בעבר לאחיה של רחל. דוד, שהיא טיפלה בו במסירות עד שנפטר בגיל צעיר, ויאיר, סטטיסטיקאי בכיר, שתיאר בהלוויה את היכולות הבלתי נדלות של אימא שלו, החזקה והחכמה. איך עלתה לארץ כתינוקת קטנה ממרוקו. איך עבדה כילדה בעבודות חקלאיות קשות, סוחבת מכלי חלב כבדים, רועה צאן ברגליים יחפות. איך תמיד דחפה את עצמה לקום ולהתקדם. "כתבת מכתבים לשר החינוך כבר בכיתה ב', וקיבלת תשובה. טסת לאנגליה בגיל 18 עם מילים בודדות באנגלית, ולמדת שם שנתיים. הצטרפת להתיישבות בשומרון, שהאמנת בה".
יאיר מתאר את האהבה הגדולה בינה ובין נכדיה, ילדיו. מסיבת ההפתעה שהם הכינו לה ליום הולדת 70, הייתה אמורה להתקיים בעוד ימים ספורים. "בדיוק התחלתי לכתוב לך ברכה. בדיוק אורטל סיימה להכין לך סרט", אמר הבן. "כשהייתי אתמול בדרכי לקדומים נשאלתי אם אני לבד באוטו, והתחלתי להבין שעכשיו אני לבד. תמיד ידעתי שאף אחד לא יכול עלייך, את תמיד מנצחת – אז איך הם הצליחו, איך?", זעק בנה של רייז, שאיבד בפיגוע גם את דודתו האהובה רחל.
חמש בנות יש לרחל ויעקב כהן. בביתם יש חדר אחד המכונה "חדר סבבה". שם, על כריות גדולות וצבעוניות שסידרה רחל, מוזמנים הנכדים לרבוץ בכיף. אחרי ההלוויה השבוע התיישבה בתה, נעמי כהן־אזולאי, על אחת מהן. גם היא ראתה בפעם האחרונה את אימא צועדת באותו בוקר עם עליזה, צעקה להן שלום חפוז בעודה ממהרת לעבודה. "עליזה צועדת כל יום. אימא שלי הייתה הולכת איתה שלושה ימים בשבוע. מבחינתה זה היה כלל לחיים – לעשות את הדברים במידה, וככה להצליח להתמיד".
בבוקר יום שני, הדיווחים על פיגוע בפונדוק החלו לזרום, ואימא שלה לא ענתה לטלפון. בהתחלה הם עוד קיוו שמדובר בקריסת רשת תקשורת. "אבל גם עליזה לא ענתה ליאיר ולאשתו אורטל, ואז יצא בטוויטר סרטון שבו ראינו את המכונית מחוררת. זיהינו את האוטו". בנסיעה הדומעת חזרה הביתה היא רצתה להיכנס לכפר, לזהות אותן בעיניים. אבל הפגיעה הייתה כזו שהעדיפו שלא.
סיפרו הרבה השבוע על הנתינה שלה לאחרים.
"המון. אבל קודם כול המשפחה. כל נכד הרגיש שהוא הכי יקר וחשוב. בכלל, היא ידעה תמיד לתת את ההרגשה לאדם שעומד מולה כאילו הוא הכי חשוב בעולם. הייתה לה אהבת בריות מטורפת ואהבת חיים משוגעת. עשתה הכול – ריקודי עם, כתיבה יוצרת, לימודי ימימה, בית מדרש, ספרייה, ערמת ספרים ליד המיטה. כל הזמן לומדת, כל הזמן יוצרת את עצמה, מציירת. גם בבישולים הייתה מכניסה את הלב בפנים".
"אני צריכה עכשיו, במובן מסוים, להיגמל מאימא", אומרת נעמי בקול שקט. "להיעמד על הרגליים שלי. אני אם חד־הורית, עובדת חמישה ימים בשבוע. לאימא היה מאוד חשוב שביום החופשי שלי יהיה לי זמן לשתות את הקפה שלי ולעשות דברים לעצמי. היא כל הזמן אמרה לי: אנחנו פה, לכי תעשי מה שאת צריכה, מה שאת רוצה. אנחנו רוצים אותך שמחה ומאושרת. ההורים שלי היו עוזרים המון. מקפיצים את הילדים לחוגים. אימא הייתה לוקחת את הבנות בבוקר לבית הספר, מבשלת לנו באמצע השבוע אוכל טרי. כל שבת היא הייתה מבשלת לי". קופסאות האוכל שמילאה רחל עבור בתה הגיעו לצד החלות החמות והטובות שנהגה לאפות ולהביא מדי יום שישי בחלוקה אישית למשפחות שכולות ביישוב.
