אחת האמירות החזקות בסדרה 'יהודי באמריקה, זהות קרועה', נאמרת בפרק השני על ידי העיתונאי יוסי קליין-הלוי שעלה לארץ מארה"ב בזמן מלחמת לבנון הראשונה. "הרגע האמיתי שהפכתי לישראלי", אומר קליין-הלוי, "היה כשהבן שלי התגייס. אז למדתי מה זה להיות אבא של חייל ולמדתי מה דורות של ישראלים עברו. כיהודי אמריקאי לשעבר, לא הבנתי. חשבתי שאני מבין אבל עד שהבן שלך לא נלחם בעזה, אתה לא מבין".
ברגע הראשון, חשבתי לעצמי שהאמירה הזאת של קליין-הלוי היא התשובה האולטימטיבית לכל השאלות והתהיות שמעלים יהודי ארה"ב בשלושת פרקי הסדרה. לכאורה, דעתם על מדינת ישראל והתנהלותה אינה אמורה להיות רלוונטית כל כך, כל עוד ילדיהם אינם נלחמים אתנו כאן על הגנת המדינה.
אבל לאחר רגע הבנתי שזו תשובה פשטנית מידי לסוגיה המורכבת והמסובכת של הזהות היהודית-אמריקאית. היא גם לא ממש מוצדקת. הרי יש ציבור יהודי גדול שחי במדינת ישראל שיש לו ייצוג מכובד בקרב מקבלי ההחלטות בכנסת ובממשלה, למרות שילדיו אינם נלחמים בעזה ולא באף חזית ביטחונית אחרת. הציבור החרדי בישראל אמנם חי כאן, אבל כלל לא בטוח שתרומתו למדינה לאורך השנים עולה על תרומתם המדינית והכלכלית של יהודי ארה"ב. מעבר לכך, הפרק השלישי בסדרה שמתייחס למלחמה הנוכחית מזכיר לכולנו, גם ליהודים מהשמאל הפרוגרסיבי בארה"ב, שלאנטישמיים לא ממש משנה מהי עמדתנו על התנהלותו של צה"ל בעזה או ביו"ש. "לא אשקר, הרגשתי אשם", אומר שם בכנות העיתונאי היהודי ג'ושוע אורט-לייפר שלפני השבעה באוקטובר פרסם מידי חודש במשך שנים כתבות נגד "הכיבוש". "הרגשתי לרגע שאולי בגדתי באנשים שאני אוהב".
הסדרה החדשה שיצר הבמאי הוותיק נפתלי גליקסברג מציגה מסע היסטורי ואנושי על יהדות ארה"ב ומעלה שאלות על מה זה אומר להיות יהודי אמריקאי בעידן המודרני, ומהו מקומה של ישראל בחייו. הפרק הראשון לוקח אותנו לימי טרום הקמת המדינה כשהציונות בארה"ב הייתה מילה גסה כי היהודים שם חששו להיחשד כבעלי נאמנות כפולה. הפרק מזכיר את כעסם של יהודי ארה"ב בעקבות הכרזתו של בן גוריון לאחר הקמת המדינה, שישראל היא המרכז החדש של יהודי העולם. מצד שני, גם בארה"ב, היהודים אז עדיין הרגישו אורחים וגם סבלו מאנטישמיות. מלחמת ששת הימים שינתה את האווירה וייצרה אצלם תחושות גאווה ושייכות כלפי ישראל.
הפרק השני סוקר את שנות ה-70 וה-80 שבהן החלו יהודי ארה"ב להשמיע קולות ביקורתיים יותר כלפי ישראל. בסוף שנות ה-80, נאמר בפרק, כבר אפשר היה להיות יהודי טוב באמריקה ובכל זאת לפקפק במדיניותה של ישראל. סוגיית הגיור הרפורמי והמחלוקות על רחבת הכותל המערבי ייצרו משברים נוספים על הסוגייה המדינית. הרבה הרפורמית אנג'לה וורניק בוכדל מודה שהקהילות היהודיות בישראל ובארה"ב מדברות בשפה שונה וגם תוהה עד כמה היא צריכה להיאבק למען הקהילה בישראל שאינה רוצה שהיא תשתייך אליה. בסוף הפרק השלישי, אחרי אירועי שבעה באוקטובר, גם הרבה בוכדל מודה שההתפרצות האנטישמית שאירעה במלחמה הנוכחית, רחוקה מאוד מביקורת לגיטימית על ישראל. היא מגדירה אותה כ"דמוניזציה של עם שלם ושלילת הלגיטימיות של ישראל כפרויקט".
הסדרה של גליקסברג מותירה אחריה הרבה הרהורים ומחשבות על מערכת היחסים המסובכת בין שתי הקהילות הגדולות של העם היהודי בעולם. היא גם מחזקת את התחושה שהזהות הקרועה של יהודי ארה"ב, אינה צפויה להתאחות בקרוב.
״יהודי באמריקה – זהות קרועה״ משודרת בימי ד, החל מה- 8.1 בשעה 21:15 ב- HOT8, ב- HOTVOD וב NEXT TV.
