לבני המשפחות לא היה ספק שהשתיים יובאו למנוחת עולמים בהלוויה משותפת. כי גם את בוקר יום שני, כמו אינסוף בקרים אחרים, פתחו עליזה רייז ורחל כהן בצעידה יחד. צמד חברות נפש, גיסות לשעבר, שאומנם היו יוצאות בשביל הספורט, אבל בדרך מתגלגלות מצחוק זו מסיפורי זו, מנופפות בחיוך לצועדי הבוקר האחרים שהיו פוגשות בדרכן.
וכך, בצהרי יום שלישי תחת שמש רכה של חורף, מול הנוף השומרוני, הן נקברו בטקס ארוך ועצוב. שתי נשים שצמחו מתוך הכלום שהיה להן, והפכו למגדלורים מאירים של טוב. נשים חזקות שהתמודדו באומץ עם כל מה שהחיים הניחו לפתחן, עד שהטרור פגע בהן השבוע פגיעת הרג ואובדן.
פיגוע הירי שביצעה חוליית מחבלים בכפר פונדוק הסמוך לקדומים, היה מסע רצח קטלני. הרוצחים הפלסטינים נעמדו באור יום על כביש שהוא עורק חיים מרכזי, וירו עוד ועוד כדורים לעבר כלי רכב שחלפו שם.
קדומים ספרה השבוע את פגיעותיה. ממש כמו אגרופים המוטחים לבטן אנושית ומפסיקים לרגע את הנשימה, גם יישוב יכול למצוא את עצמו ברגעים של חיפוש נואש אחר חמצן, מיד לאחר שהוטחה בו סדרת מכות מכאיבה. הפצוע האחד מהשכונה הזו, השני מזו, והשלישי והרביעי והחמישי. והנרצחות. והנרצח. אלעד וינקלשטיין, שגם הוא התגורר בעבר בקדומים. שקט עצוב שרר פה השבוע. געגוע עמוק. כעס.
בחדר המורים של בית הספר בקרני־שומרון ישבו אנשי הצוות לאחר שנודע דבר הפיגוע, חיכו בלב לעליזה שתבוא. עליזה היועצת החינוכית, שתנחה את כולם מה לומר עכשיו לתלמידים, שתוסיף דברי חיזוק לצוות. "התלמידים כרכרו סביבך, התייעצו בכל עניין, ואת תמיד נתת להם תחושה שהם הדבר החשוב ביותר עלי אדמות", תיארה בהספד חברה לעבודה. "כולם נתלים בתיאוריות, ואת הפכת את התיאוריות למעשה קטן ונוגע".
שני בנים היו לעליזה, שהייתה נשואה בעבר לאחיה של רחל. דוד, שהיא טיפלה בו במסירות עד שנפטר בגיל צעיר, ויאיר, סטטיסטיקאי בכיר, שתיאר בהלוויה את היכולות הבלתי נדלות של אימא שלו, החזקה והחכמה. איך עלתה לארץ כתינוקת קטנה ממרוקו. איך עבדה כילדה בעבודות חקלאיות קשות, סוחבת מכלי חלב כבדים, רועה צאן ברגליים יחפות. איך תמיד דחפה את עצמה לקום ולהתקדם. "כתבת מכתבים לשר החינוך כבר בכיתה ב', וקיבלת תשובה. טסת לאנגליה בגיל 18 עם מילים בודדות באנגלית, ולמדת שם שנתיים. הצטרפת להתיישבות בשומרון, שהאמנת בה".
הוא תיאר כיצד ביזמות יצירתית הקימה לפרנסת המשפחה דוכן מלאווח, שבאותם ימים היה המקום היחיד ביישוב הצעיר שניתן היה לאכול בו ארוחת ערב מחוץ לבית, ועד היום הוא מעלה נוסטלגיה מצועפת בעיני ותיקי קדומים. בהמשך תפעלה אוטו גלידה שטייל ברחבי היישוב. "ובגיל ארבעים החלטת שאת רוצה ללמוד", ופרק חדש נפתח בחייה של רייז, כיועצת חינוכית קשובת לב, רגישה, מוערכת מאוד.
יאיר מתאר את האהבה הגדולה בינה ובין נכדיה, ילדיו. מסיבת ההפתעה שהם הכינו לה ליום הולדת 70, הייתה אמורה להתקיים בעוד ימים ספורים. "בדיוק התחלתי לכתוב לך ברכה. בדיוק אורטל סיימה להכין לך סרט", אמר הבן. "כשהייתי אתמול בדרכי לקדומים נשאלתי אם אני לבד באוטו, והתחלתי להבין שעכשיו אני לבד. תמיד ידעתי שאף אחד לא יכול עלייך, את תמיד מנצחת – אז איך הם הצליחו, איך?" זעק בנה של רייז, שאיבד בפיגוע גם את דודתו האהובה רחל.
"לא נתנה לנו ליפול"
חמש בנות יש לרחל ויעקב כהן. בביתם יש חדר אחד המכונה "חדר סבבה". שם, על כריות גדולות וצבעוניות שסידרה רחל, מוזמנים הנכדים לרבוץ בכיף. אחרי ההלוויה השבוע התיישבה בתה, נעמי כהן־אזולאי, על אחת מהן. גם היא ראתה בפעם האחרונה את אימא צועדת באותו בוקר עם עליזה, צעקה להן שלום חפוז בעודה ממהרת לעבודה. "עליזה צועדת כל יום. אימא שלי הייתה הולכת איתה שלושה ימים בשבוע. מבחינתה זה היה כלל לחיים – לעשות את הדברים במידה, וככה להצליח להתמיד".
בבוקר יום שני, הדיווחים על פיגוע בפונדוק החלו לזרום, ואימא שלה לא ענתה לטלפון. בהתחלה הם עוד קיוו שמדובר בקריסת רשת תקשורת. "אבל גם עליזה לא ענתה ליאיר ולאשתו אורטל, ואז יצא בטוויטר סרטון שבו ראינו את המכונית מחוררת. זיהינו את האוטו". בנסיעה הדומעת חזרה הביתה היא רצתה להיכנס לכפר, לזהות אותן בעיניים. אבל הפגיעה הייתה כזו שהעדיפו שלא.
ב־,2002 מיד לאחר הפיגוע בבית משפחת גביש, האחים שנותרו לבד התאספו בביתם של יעקב ורחל כהן. מי שנאספה כיתומה לחיק משפחת חברתה, אספה עכשיו את יתומי חברתה אל ליבה
ערב קודם היא עוד ישבה עם אימא במטבח. "היא טיגנה חצילים. אימא שלי הייתה אישה מאוד פרקטית, תמיד אמרה לי 'תעשי כל יום דבר אחד וככה לא תהיי בלחץ'. באותו ערב היא טיגנה ערמות של חצילים והקפיאה. כשבאתי היא הכינה לי קפה במכונה, כמו שאהבה.
"בחנוכה היה לנו מפגש משפחתי. היה קריוקי, שרנו כל האחיות ואז גם היא, 'מתוך עולמות שבורים היא צומחת'. היא מאוד אהבה את השיר הזה. תמיד אמרה לנו לעוף על החיים, לעוף על עצמנו. לקחת כל מה שהחיים נותנים, אבל באהבה ובלימוד זכות ובאהבת הבריות. וגם עם אהבת הארץ. הייתה בה המון אהבת הארץ".
סיפרו הרבה השבוע על הנתינה שלה לאחרים.
"המון. אבל קודם כול המשפחה. כל נכד הרגיש שהוא הכי יקר וחשוב. בכלל, היא ידעה תמיד לתת את ההרגשה לאדם שעומד מולה כאילו הוא הכי חשוב בעולם. הייתה לה אהבת הבריות מטורפת ואהבת חיים משוגעת. עשתה הכול – ריקודי עם, כתיבה יוצרת, לימודי ימימה, בית מדרש, ספרייה, ערמת ספרים ליד המיטה. כל הזמן לומדת, כל הזמן יוצרת את עצמה, מציירת. גם בבישולים הייתה מכניסה את הלב בפנים".
לפני ארבע שנים וחצי טבע למוות בעז אזולאי, בנה בן ה־16.5 של נעמי, בבור מים שהוא נכנס אליו עם חבריו. "לאימא ולי היה קשר טוב מאוד לפני כן, והוא התחזק עוד יותר. היא החליטה שהיא לא נותנת לנו ליפול, עמדה לצידנו מאוד חזק. היא חיה את בעז, הייתה לה כמו שיחה איתו כל בוקר. הייתה שומעת את רשימת השירים שלו בספוטיפיי, אומרת לי 'גם היום דיברתי עם בעז, הוא מוסר לנו ד"ש'. היא אהבה אותו אהבת נפש. עוד חודש אנחנו אמורים לחנוך את כיתת האומן שבנינו לזכרו במקור חיים, שם למד. היינו יושבות יחד ובוכות עליו המון. היא הייתה מחיה לי אותו. עזרה לי להנציח אותו. נתנה לי המון כוח, טכנית ונפשית, להפוך כל אזכרה ואירוע למשמעותי. ארבע שנים וחצי והיא חשבה עליו יום יום. האסון ההוא היה משבר מאוד קשה במשפחה, והיא נתנה לנו את הכוחות לקום.
"אני צריכה עכשיו, במובן מסוים, להיגמל מאימא", אומרת נעמי בקול שקט. "להיעמד על הרגליים שלי. אני אם חד־הורית, עובדת חמישה ימים בשבוע. לאימא היה מאוד חשוב שביום החופשי שלי יהיה לי זמן לשתות את הקפה שלי ולעשות דברים לעצמי. היא כל הזמן אמרה לי: אנחנו פה, לכי תעשי מה שאת צריכה, מה שאת רוצה. אנחנו רוצים אותך שמחה ומאושרת. ההורים שלי היו עוזרים המון. מקפיצים את הילדים לחוגים. אימא הייתה לוקחת את הבנות בבוקר לבית הספר, מבשלת לנו באמצע השבוע אוכל טרי. כל שבת היא הייתה מבשלת לי". קופסאות האוכל שמילאה רחל עבור בתה הגיעו לצד החלות החמות והטובות שנהגה לאפות ולהביא מדי יום שישי בחלוקה אישית למשפחות שכולות ביישוב.
"העולם הפסיד אותה ואת עליזה. נשים גדולות מהחיים שעשו דברים מופלאים ותרמו כל כך הרבה. שתיהן הגיעו ממציאות לא פשוטה. אימא הייתה בת לשורדי שואה. התייתמה מאם בגיל תשע, נשלחה למשפחת אומנה, ברחה מהאומנה. זה חישל אותה, הביא אותה דווקא למקומות אופטימיים".
בית פתוח
בגיל 12 הכירה רחל באולפנה את רחל גביש, אז רחל קנר, והפכה לחברה קרובה במיוחד, בת בית אצלה. במוצאי חג ראשון של פסח בשנת 2002, נכנס מחבל אל היישוב אלון־מורה ואל בית משפחת גביש. הוא פתח בירי מסיבי ורצח את ההורים, רחל ודוד, את בנם הבכור אברהם, קצין בסיירת מטכ"ל, ואת אביה של רחל, יצחק קנר. כבר באותו ערב, לאחר שנמלטו – חלקם באמצעות סולמות מחלונות הקומה השנייה, התאספו האחים למשפחת גביש בביתם של יעקב ורחל כהן. ישבו בחדר השינה שלהם, מנסים להבין לאן עכשיו. מי שנאספה כיתומה לחיק משפחת חברתה, אספה עכשיו את יתומי חברתה הקרובה אל ליבה. כשילדי גביש החליטו לעבור לקדומים, משפחת כהן עזבה את אלון־מורה ושכרה בית לא רחוק מהם, להיות איתם. אירחה בשבתות, בישלה, לקחה לטיולים, ליוותה בקושי ובצמיחה.
"ההורים שלי היו להם לבית פתוח, מענה לחום ולאהבה. בשמחות ובכאב הם תמיד היו שם. השבוע, ברגע שהתקבלה אצלנו הבשורה הקשה, כל ילדי גביש הגיעו", מתארת כהן־אזולאי.
צופיה גביש ספדה לרחל בהלוויה: "היית פסיכולוגית, יועצת, חברה טובה. אחרי הפיגוע שלנו עטיתי על עצמי שריון הגנה. ואת, רק את, כמו קרן אור, כמו מים שמחלחלים בהתמדה, הצלחת להיכנס אל נשמתי. הושטת לי יד. יחד עם יעקב נתתם לנו את חייכם, הקדשתם את עצמכם בשבילנו. בארוחות שבת משותפות. את, שהתייתמת בגיל תשע, החלטת לקחת אותנו תחת כנפך. לא ויתרת והיית שם בשבילנו כל הזמן, בהתמדה שאמרת שלמדת מאימא שלנו. הרבה מקומות שהיו לי כל כך חשוכים וסתומים, את באת והארת".
נעמי כהן־אזולאי: "לאימא ולי היה קשר טוב מאוד, ולאחר שבעז בני טבע הוא התחזק עוד יותר. היא החליטה שהיא לא נותנת לנו ליפול, עמדה לצידנו מאוד חזק. היא אהבה אותו אהבת נפש. היא הייתה מחיה לי אותו"
"אימא דיברה לא מעט על היתמות שלה, על החוסר באימא", אומרת בתה של כהן. "בילדות שלנו היה לה קשה שלא היה לה מודל של אימא. לכן היא הלכה ללמוד הנחיית הורים, יחד עם רחל גביש. היו נוסעות מאלון־מורה עד גוש עציון. היה לה מאוד חשוב להיות אימא טובה, לעשות הכי טוב שיכולה. כך לימדה גם אותנו: אם עשית טעות עם הילדים – זה כנראה היה הכי טוב שיכולת לעשות. נפלת? תקומי, תלמדי. אין אשמה, יש לקיחת אחריות.
"הלב הגדול שלה משך אליה כל כך הרבה אנשים שתרמה להם. ראש העיר פתח־תקווה רמי גרינברג התקשר ואמר שבהמון בתי ספר שהיא עבדה בהם בעיר זוכרים אותה. בכוונה הלכה לעבוד בבתי ספר חילוניים, כדי לחפש את המאחד. הייתה שותפה בשנים האחרונות גם בקבוצה של נשים מקדומים שנפגשו עם 'נשים עושות שלום'. היא הביעה שם את דעותיה, אבל ידעה לומר אותן בצורה שנשמעת. הייתה לה רגישות אנושית שאין לכל אחד.
"בכל שבת הקפידה לומר דבר תורה, רעיון שהייתה שומעת בשיעור כזה או אחר שהלכה אליו. הייתה מחברת את העולמות. תמיד השיח איתה היה מפרה, עשיר, מרגש. בתקופה האחרונה הייתה נוסעת בימי שלישי לכיכר החטופים. זה היה חשוב לה מאוד, לחבק את המשפחות. לתת להן את כל האהבה והתפילות שהייתה יכולה לתת. זה בער בה, התפללה עליהם יום יום. במקביל הייתה נוסעת למפגשים של פורום הגבורה. להיות איתם, להעריך את החיילים שנפלו. ככה היא הייתה. יש לנו כמה זרמים במשפחה, לא כולם באותו שטנץ. היא קיבלה כל אחד בלי שיפוטיות, בלי סטיגמות, בלי ויכוחים ציניים.
"היא נתנה כל כך הרבה אור לעולם והוא האיר לה בחזרה. אנשים אהבו אותה ולמדו ממנה, הקשיבו לה. הייתה אהובה מאוד. אהבה לטייל. אהבה אקסטרים. הייתה מאוד שובבה. צלילות, ספורט ימי. אמרה תמיד שצריך לשמור על הילד בך. לא להתבייש בזה אלא להפך, לחיות עם זה.
"הן נרצחו באופן אכזרי מאוד, אבל לא סבלו", מוסיפה נעמי. "ירו בהן הרבה כדורים. הרוגות מלכות".
יצא לך מאז כבר לנסוע דרך פונדוק?
"לא", אומרת הבת. "אני מניחה שזה יהיה לא קל. הרוע האכזר והנפשע שיצא נגד טוב כזה, כמו של אימא ועליזה. אבל אנחנו כאן כדי להישאר. זו הארץ שלנו. זה מה שאימא הייתה אומרת".
