"השכול הוא מסע פסיכוטי", אומרת צורית פניגשטיין. "הילד שלי קיים ונוכח מאוד בחיי, אבל זה מתרחש אך ורק בתוך המחשבה שלי. זה משחק בראש כל הזמן. אני נראית אדם שלם, אבל אני כבר לא. לפני שנה הודיעו לי שאין לי ילד, ומאז חלק מעצמי ובשרי קבור מתחת לאבן כבדה. אני רוצה לחבוש כתר על הראש כדי שידעו שאני אם שכולה וייזהרו בי. רוצה לפנות את הדרך ממוקשים. רוצה את החיבוק, אבל שאף אחד לא ירחם עליי. אני אסופה תמיד, אף פעם לא בוכה, גם כדי לא להיות חשופה וגם כי לא נעים לי להטריח אנשים בכאב שלי".
צורית היא אם שכולה הן במציאות והן כדמות בדיונית. בנה, רס"ר במיל' מעוז פניגשטיין ז"ל, לוחם בחטיבת הקומנדו, נפל בקרב בג'באליה. בסרט "לא בבית ספרנו" היא מגלמת את נירה, אם שכולה טרייה שנשלחת לבית ספר מיוחד: מוסד שמלמד אמהות כמוה כיצד להתנהל אחרי האובדן, ובעיקר מצווה עליהן לתפוס פחות מרחב כדי לא לגרום לאנשים סביבן לחוש אי נעימות. הנשים לומדות שם, בין השאר, ללבוש בגדים בצבעים קודרים ולא לרקוד באירועים, כדי לא לבלוט ולא להפוך ל"משביתות שמחה". נירה רוצה לציין את יום ההולדת של בנה שנפל, אבל סגל המורות אומר לה שזה לא מקובל.
"לא בבית ספרנו" הוא תוצר הגמר של סדנת וידאו־תרפיה שהתקיימה בבית הספר לקולנוע "מעלה" בירושלים. בסדנה, שהחלה לאחר יום הזיכרון תשפ"ד, השתתפו 14 אמהות לחללי מלחמת חרבות ברזל ולנרצחים במסיבת הנובה. ביום שני השבוע הן הגיעו לבית הנשיא, להציג את הסרט בהקרנת בכורה בנוכחות נשיא המדינה יצחק הרצוג ורעייתו מיכל.
בסרט הן משקפות את הניסיונות של הסביבה לעטוף את האם השכולה באופן מוחצן ומוגזם. לכל אשר תלך בשבעה ירדפו אחריה, ידחפו אליה כיסא כדי שתשב ויחבקו אותה עד כדי תחושה של פינת ליטוף, כהגדרתן. "ישבנו בכיסא נמוך, והצוואר נגמר, כי כל אחד מתכופף אליך ואתה לא יושב בצורה טבעית", מספרת שירי טויטו, אמו של סרן אייל־מבורך טויטו שנפל בחאן־יונס. "צריך לחבק מאות אנשים, שלחלקם יש ג'ל בשיער או ריח חזק של בושם, שהילדים קראו לו 'הבושם של החברות של סבתא'.
"ההלוויה של אייל הייתה בעשר בלילה, ולמחרת בשמונה בבוקר כבר הגיעו לשבעה אוטובוסים של תלמידים, לא מבית הספר שלנו. אני מבינה שאתם רוצים לתמוך במשפחה שכולה, אבל תחשבו שנייה: לא עברו אפילו 24 שעות מאז שהבן נהרג".
ריקי ברקוביץ', אימו של רס"ר במיל' איל מאיר ברקוביץ', לוחם בגדוד 699: "מישהו אמר לי שהוא לא הספיק להיות בשבעה. אמרתי לו: לא בדקנו נוכחות. אתה יכול להגיד שהיית, ואני אאמין לך".
אנחנו נפגשות בביתה של שירה דישון בשכונת נוף־ציון בירושלים. דישון (47), אם לחמישה בנים, משחקת בסרט את המנקה של בית הספר, שמשקיפה מהצד על החוקים הנוקשים. בחיים האמיתיים היא דוקטור לביולוגיה, מומחית לדי־אן־איי שעובדת במחלקה לזיהוי פלילי במשטרת ישראל. מאז השבת השחורה היא עבדה עם מחנה שורה, שהובאו אליו חללי מתקפת הטרור. בז' בכסלו תשפ"ד הגיעה לשם גם גופתו של בנה, סמ"ר איתן דישון, לוחם בסיירת גבעתי. בן 21 היה בנופלו.
אילו דברי נחמה נכנסים ללב יותר מאחרים?
דישון: "הכנות היא שחשובה. שתרגישי שמי שלידך באמת איתך, רוצה לחזק אותך ומבינה אותך".
טויטו: "אבל בסופו של דבר גם היא סוגרת את הדלת והולכת לבית שלה ולחיים השלמים שלה – ואני נשארת בבור השחור הזה ובעולם ששואב אותי למטה כל הזמן. יש משהו בודד מאוד בשכול. אתה נשאר עם המשפחה שעברה אירוע טקטוני".
חני לייטר, אימו של רב־סרן במיל' משה ידידיה לייטר, מפקד פלגה בסיירת שלדג: "כשמישהו שואל אותי 'מה שלומך', אני יכולה לשמוע אם זה מגיע מהלב. אבל אם הוא סתם לא יודע מה להגיד, זה מעצבן אותי. אולי זאת מתנה בתוך השכול – למדתי להימשך רק לאנשים שעושים לי טוב".
ברקוביץ': "מכירה את אלה שאומרים 'באנו לחזק ויצאנו מחוזקים'? מתחשק לי לומר להם: מאיפה אתם יוצאים מחוזקים? מאיפה אתם חושבים שיש לי כוח בכלל לקום בבוקר? כשמחזקים אותי, יש לי כוח לחזק בחזרה. כשהשכנה לא מפסיקה לבוא לבקר, ולא מפסיקים להכניס לנו אוכל, וכשאנחנו אומרים 'חבר'ה, כבר עברה שנה' הם עונים 'זה בכלל לא בשבילך, אלא בשבילנו' – זה מחזק אותי.
"הלכתי לבקר את הבת שלי שממלצרת במסעדה בירושלים, ובדיוק ישב שם השף. הוא ניגש אליי ואמר 'אני חייב לחבק אותך'. לא יכולתי לסרב, והוא פשוט לא הפסיק לחבק. הרגשתי שזה חיבוק שהוא צריך".
הכתבה המלאה תפורסם מחר (ו') במוסף דיוקן
