בקיץ הקרוב ימלאו שישים שנה להוצאתו להורג של בכיר המרגלים הישראלים, אלי כהן ז"ל. נפילתו הטרייה של משטר אסד בסוריה עשויה להיות הזדמנות לסגור מעגל, לאתר את המקום שבו נקבר כהן, ולהביא סוף סוף את עצמותיו לקבר ישראל.
לפי דיווחים בתקשורת הערבית, ישראל כבר מנהלת מגעים נרחבים בסוריה ומחוצה לה, חלקם בתיווך רוסיה, בניסיון לקבל מידע על מקום קבורתו של אלי כהן, לעת עתה בלי תוצאות. לדיווחים אלה אין אישור חיצוני, אך לאור ניסיון העבר, סביר בהחלט שהם נכונים. אין זו הפעם הראשונה שבה ישראל מנסה לנצל רגעי משבר אצל שכנתה מצפון כדי לאתר את עצמותיו של כהן. עם פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה במרץ 2011, נעשו ניסיונות דומים, וגם אז לא היו תוצאות. מאמצים מעין אלה הביאו באפריל 2019 למציאת שרידי גופתו של זכריה באומל. חיילים רוסים איתרו את השרידים בבית הקברות במחנה הפליטים הפלסטיני אל־ירמוכ, ובאומל הובא לקבורה בישראל 37 שנה לאחר נפילתו בקרב.
ביולי 2018 הודיע המוסד שהצליח לשים את ידיו על השעון האישי שהיה על פרק ידו של כהן לפני הוצאתו להורג. ראש הממשלה נתניהו בירך אז את לוחמי המוסד על "פעולה נחושה ואמיצה", ואולם בתו של כהן חשפה שהשעון לא חולץ במבצע הירואי מעבר לקווי האויב, אלא פשוט נרכש מאדם שהחזיק בו והציע אותו למכירה באינטרנט. השעון מוצג היום במוזיאון אלי כהן בהרצליה.
אלי כהן נולד באלכסנדריה שבמצרים בשנת 1924. זמן־מה לאחר עלייתו ארצה, ב־1957, הוא גויס לשורות המוסד. בתום הכשרה מקיפה נבנתה בעבורו דמות של איש עסקים סורי המתגורר בארגנטינה בשם כאמל אמין ת'אבת, והוא נשלח לדמשק. כהן הצליח לבנות מערכת קשרים ענפה עם בכירי המשטר והצבא הסורי, בהם הנשיא אמין אל־חאפז, והפך לדמות מוערכת ובעלת השפעה בחוגי השלטון. בזכות מעמדו וקשריו הצליח להשיג ולהעביר לישראל מידע מודיעיני קריטי, ובכלל זה מפות ונתונים מדויקים על מערך הביצורים הסורי ברמת הגולן – מידע שהתגלה כבעל ערך אסטרטגי עליון במלחמת ששת הימים. בינואר 1965 נחשפה זהותו של כהן; הוא נתפס בידי המודיעין הצבאי הסורי, עונה ונחקר באכזריות.
לאחר משפט ראווה נידון אלי כהן למוות, וב־18 במאי 1965 הוצא להורג בתלייה בכיכר מרג'ה שבדמשק, בשעה 3:30 לפנות בוקר. גופתו נותרה תלויה שש שעות, כשהיא מכוסה בסדין לבן ועליה כתב האישום. לאחר מכן היא הועברה במשאית סגורה ותחת משמר מזוין של חיילי עילית סורים אל החלקה היהודית בבית הקברות המרכזי של דמשק, שם נקבר בקבר שנחפר מראש, בלי רב ובלי קדיש.
כבר אז היה ברור לסורים שגופתו של המרגל הישראלי היא קלף מיקוח יקר־ערך שיש לשמור עליו בקפידה. ההבנה הזו עמדה גם מאחורי דיווח כוזב שפורסם באותה תקופה בכלי תקשורת ערביים, ולפיו נעשה ניסיון להבריח את גופתו של כהן אל מחוץ לסוריה זמן קצר לאחר תלייתו וקבורתו. לפי העיתון המצרי אל־אחבאר, בליל 21 ביוני 1965 חדרו אלמונים לבית הקברות בדמשק ופתחו את קברו הטרי של אלי כהן. הם ניסו להבריח את הגופה העטופה ברכב ללבנון, אך עוררו חשד בדרכם ונאלצו להיפטר מהגופה ולברוח. שומר בית הקברות ורבה הראשי של דמשק, כך לפי אותו דיווח, נחקרו בחשד לשיתוף פעולה. בהמשך התברר שמדובר בידיעת שווא ממקור מצרי שהופצה בניסיון לערער את אמינות שלטון הסורי, במסגרת המאבק הפוליטי בין המדינות.
עלבון צורב
מקום קבורתו של אלי כהן היה ונותר תעלומה. ככל הידוע הוא אכן נקבר תחילה בחלקה היהודית בבית העלמין המרכזי בדמשק, אך מכיוון שהסורים חששו מניסיון ישראלי להגיע אל הגופה במבצע צבאי, היא הועברה לפחות פעמיים ואולי שלוש. הסורים פיזרו מסך ערפל סביב המיקום המדויק כדי להגן על הסוד, כך שישנן עדויות סותרות בנוגע למקום הקבורה האחרון: גורם מודיעין אירופי טען שמקום הקבורה האחרון היה סמוך למקום הראשון, ואילו גורמים סוריים טענו שהגופה נקברה מחדש במדבר, במקום שאינו ניתן לזיהוי. בשנת 2007 התראיין לרשת אל־ערביה מונדר מוסלי, מי שהיה ראש לשכתו של אמין אל־חאפז, נשיא סוריה בתקופת לכידתו של אלי כהן. מוסלי סיפר שכהן נקבר באזור אל־מאזה, שכונת מגורים במערב דמשק, וטען שמקום קבורתו של כהן אינו ידוע יותר, שכן במקום נבנו בתים חדשים וגינות ואף נסלל כביש. לדבריו, אי אפשר עוד להגיע לקברו של כהן או לאתר אותו.
העיתונאי ד"ר רונן ברגמן, שחקר את מאמציה של מדינת ישראל להשיב את שבוייה ונעדריה ופרסם ספר מקיף על הנושא, גורס שמסך הערפל ומאמצי ההסתרה הובילו לכך שאפילו הסורים עצמם כבר לא ידעו היכן טמון אלי כהן. לדבריו, למסקנה עגומה זו היו שותפים גורמי מודיעין אירופיים וגם מאיר דגן ז"ל, ראש המוסד שפעל רבות בנושא.
נעם נחמן טפר, חוקר הפרשה: "הטענה שלפיה השלטון 'לא שמר קשר עין' ולפתע הוקמו על המקום בניינים, אינה אמינה. הסורים סוחרים בטבעם, והם לא היו מאבדים נכס כזה"
נעם נחמן טפר, מחבר הספר "אלי כהן – תיק פתוח", אינו מקבל את התזה הזו. "ברור שבסוריה ידעו היטב היכן טמון כהן, לפחות עד ההפיכה האחרונה", הוא משוכנע. "רבים מתבססים על הדברים של מונדר מוסלי, אלא שהוא ככל הנראה שיקר. ראשית, מוסלי סולק מתפקידו בפברואר 1966, שבעה חודשים לאחר ביצוע גזר הדין של כהן. מאז ועד מותו הוא לא נשא בשום תפקיד רשמי שבמסגרתו היה יכול לעקוב אחרי המידע על מקום קבורתו של אלי כהן. הוא ישב בכלא, כך שלא היה לו מושג. שנית, העדות שלו לא תואמת למנטליות הערבית ובטח שלא למנטליות הסורית־עלווית, שמשלבת אידאולוגיה קיצונית, רצון באחדות ערבית וחשש מפגיעה ביציבות המשטר על ידי גורמים חיצוניים – חשש שבסופו של דבר התגשם כעת. הטענה של מוסלי, שלפיה השלטון 'לא שמר על קשר עין' ולפתע הוקמו על המקום בניינים ושכונות, אינה אמינה. הסורים סוחרים בטבעם, וכל סוחר יודע שאם לסחורה שלו יש ביקוש גבוה יותר המחיר רק יעלה, כך שהם לא היו מאבדים נכס כזה".
הסורים, מציין טפר, "סירבו בעקשנות לכל הבקשות ההומניטריות שהופנו אליהם לשחרר את גופתו של כהן לקבורה בישראל. בשבעת החודשים הראשונים שלאחר הוצאתו להורג, עד הדחתו של נשיא סוריה אמין אל־חאפז בפברואר 1966, הדחייה של הבקשות הייתה מובנת מאליה. אלי כהן שיטה בהם במשך שלוש שנים והעלבון עדיין היה צורב. בהמשך מונה לתפקיד הרמטכ"ל הסורי אחמד סווידאני, שהיה לפני כן ראש המודיעין הצבאי, שאחד מהישגיו הבולטים היה לכידתו של כהן. סווידאני לא היה מוותר על קברו של כהן ועל הסימון שלו. גם לאחר שצבא סוריה ספג מפלה במלחמת ששת הימים, היה להם עניין לשמור אצלם את הגופה של כהן, שריד ההצלחה היחיד שעוד היה בידם.
"חאפז אל־אסד, שהיה שר ההגנה במלחמת ששת הימים, עלה לשלטון בהפיכה בספטמבר 1970. הוא היה מנהיג ריכוזי ומחושב שתכנן היטב את מהלכיו, וברור שבתקופתו הסורים ידעו היטב היכן קבור אלי כהן. מאז ועד העברת השלטון בצורה מסודרת לבנו בשאר ב־2000, סוריה שמרה על רצף שלטוני ולא סביר שאנשי משטר הבעת', שהטמינו את הגופה, איבדו את מקום הקבר. בשלטון הסורי ידעו היטב היכן קברו של אלי כהן".
מלבד מוסלי, אומר טפר, "היו עוד שהתייחסו לפרשה וניסו לעשות סיבוב על הרגישות הישראלית. בכל פעם יש שקרן תורן שמנסה להרוויח כסף או כבוד, ומספר שהוא יודע היכן עצמותיו של כהן. אחד מהם הוא בנו של אמין אל־חאפז, הנשיא המודח, שיושב מחוץ לסוריה וניסה למצות הון מהפרשייה, למרות שלא היה לו מושג ממשי".
נקודה נוספת שמעלה טפר ועשויה לסתור את הטענה על אובדן מקום קברו של אלי כהן ז"ל, היא התייחסותה של ההנהגה הסורית בכלל, ואסד האב בפרט, לבקשה הישראלית להחזיר את עצמותיו של כהן במסגרת משא ומתן לשלום. "דני יתום, לשעבר ראש המוסד ומי שהיה מעורב במשא ומתן מול סוריה, טוען שבמהלך השנים נעשו ניסיונות רבים להשיב את עצמותיו של אלי כהן לקבורה בישראל – הן באמצעות פנייה ישירה למנהיגות הסורית והן באמצעות גורמים עקיפים. יתום טען בעבר שחאפז אל־אסד העביר לישראל מסר שלפיו גם אם ייחתם הסכם שלום, קודם ייבחן השלום ורק לאחר מכן, במסגרת משא ומתן נפרד, ידונו בשאלת החזרת שרידי עצמותיו של כהן לישראל. התשובה הזו לא מקרית ומתאימה לאופי של אסד, אדם עיקש מאוד שידע לשחק בקלפים שהיו בידיו, ושתמיד ניצל את הרגישות הישראלית לחיי אדם. כך הוא עשה כשהשהה את המו"מ להחזרת שלושה טייסים ישראלים שנפלו בשבי הסורי בשנת 1970, וכך נהג במו"מ להסכם הפסקת האש לאחר מלחמת יום כיפור, כשידע שבישראל מעוניינים מאוד להחזיר את השבויים ושהם קלף מיקוח חזק.
"אסד האב היה אדם דייקן, מחושב וקפדן מאוד. כל מילה שלו נבחרה בקפידה והוא עמד מאחוריה, לכן התשובה שלו במהלך המו"מ מול ישראל, שלא שללה משא ומתן עתידי על החזרת עצמותיו של אלי כהן, היא כמו אלף עדים על כך שאסד ידע טוב מאוד היכן טמונות עצמותיו של כהן. אסד האב לא היה מרשה לעצמו לענות כך, אם לא היה יודע בוודאות את מקום הימצאות שרידי גופתו של כהן. 'עצמותיו של המרגל הציוני' היו בעיניו נכס משמעותי מאוד, שהוא לא היה מאבד בגלל בנייה של שכונת מגורים חדשה".
סחר במידע
דני יתום, ששימש ראש המוסד בשנים 1996־1998, מסכים לדברים. "קשה לי להאמין שהם לא ידעו איפה הקבר", הוא אומר. "דבר כזה לא הולך לאיבוד, בטח לא במדינה טוטליטרית כמו סוריה. מבחינת הסורים, ההצלחה של אלי, מרגל ישראלי שהגיע עד למקומות הגבוהים ביותר ותרם תרומה עצומה לביטחון מדינת ישראל, הייתה כישלון ענק ונותרה כפצע פתוח. זה גרם להם להשפלה נוראית, ונותר אצלם רצון לנקום בנו ולא להחזיר את הגופה.
"במהלך השנים נעשו פעולות רבות במטרה להביא את עצמותיו של אלי כהן לקבר ישראל, לצערנו הן לא צלחו. אבל היו מאמצים מסוגים שונים; מדינת ישראל ניסתה באמצעות גורמים זרים, בעיקר האמריקנים, לדבר עם אסד האב, אך לא יצא מזה דבר. פעם אחת בודדה הסורים הגיבו ואמרו שרק כאשר יהיה שלום מלא, ישראל תוכל להעלות את הסוגיה לדיון. הם אף פעם לא הבטיחו שהם יחזירו, למרות כל הלחצים".
כעת, עם חילופי המשטר בדמשק, יתום מזהה הזדמנות מסוימת לחילוץ עצמותיו של המרגל הישראלי. "עדיין נותרו בחיים מעטים מבעלי התפקידים באותה תקופה, אבל הם הולכים ומתמעטים. עם עליית המשטר החדש יש סיכוי לא גבוה שמשהו ישתנה. אומנם אף אחד לא יודע בוודאות מה הכיוון האמיתי של השלטון הזה, ג'יהאדיסטי או לא, והאם החליפות והעניבות שהם לובשים הן תיאטרון או שהם באמת רוצים לפתוח את שערי סוריה למערב, אבל עדיין – השינוי הזה הוא הזדמנות".
במשפחה מקווים שאם מקום קבורתו של כהן תועד ונרשם, אולי פתיחת הארכיונים של משטר אסד תשפוך אור על התעלומה. "אם יש מסמכים כאלה, אולי הם נמצאים באחד הארכיונים האפלים שהשאיר אחריו המשטר שנפל. עד היום המאמצים לא השיגו דבר".
גם טפר מזהה הזדמנות בנקודת הזמן הנוכחית: "בפעם הראשונה מזה עשרות שנים הרצף השלטוני בסוריה נקטע. זו יכולה להיות בעיה, כי המידע שנשמר עד היום עלול ללכת לאיבוד. מצד שני, דווקא בגלל שאנשים מתרחקים עכשיו מהשלטון שנפל, ביניהם גם עלווים שהיו אולי שומרי הסוד, יכול להיות שיהיה ביניהם מי שאצלו נמצאת התשובה. ככל שירחק הזמן כך הרצף השלטוני יהפוך מקוטע יותר, ומידע שעכשיו עדיין אפשר להשיג, עלול ללכת לאיבוד".
שוחחתי השבוע עם נדיה כהן, אלמנתו של אלי. האם אחרי כל השנים נולדת פתאום תקווה חדשה, שאלתי. היא נאנחה. "אני מקווה שמכל זה יצא משהו, אחרי שבמשך כל כך הרבה שנים הייתה דממה. לפני שנים רבות פנינו לאסד האב, אבל הוא לא נתן לנו שום תקווה. לאויב לא הייתה רחמנות על אלי, כי הוא עשה להם בית ספר. עכשיו אנחנו מקווים שהמהפך הזה יביא לשינוי, ומישהו ישתדל לחפש ולמצוא את הגופה. הייתי רוצה שיביאו את בעלי לקבר ישראל לפני מותי. אני כבר בת 89, אבל התקווה היא שיביאו את העצמות לפני שאלך לעולמי. גם הילדים רוצים. זו גם הייתה בקשתו האחרונה, להיקבר בקבר ישראל, אבל הזמן הולך ואוזל. אני מקווה שמכל הכאב, אובדן החיים של החיילים במלחמה והתושבים שפונו, יצא קצת אור. אני יודעת שכל העם ישמח איתי כשיביאו את אלי לקבר ישראל".
לפני כשלושה שבועות נפוצו שמועות על כך שישראל הצליחה להשיב את עצמותיו של כהן. בקשה שהגיש ראש הממשלה נתניהו לביטול עדותו למחרת בבית המשפט, לצד סרטון שבו הוא נראה עולה למסוק בירושלים, הספיקו כדי להצית חרושת שמועות. "כעת אפשר לומר בוודאות: נתניהו הגיע להדסה עין־כרם כדי לקבל את ארונו של אלי כהן הי"ד", פסק בנחרצות צייצן אלמוני, והודעתו הכתה גלים. מהר מאוד התברר שמדובר בשמועות שווא: נתניהו דחה את עדותו כדי לבקר בכתר החרמון, שנכבש מידי הסורים כמה שבועות קודם לכן; אלי כהן לא היה שם.
במשרד ראש הממשלה סירבו לבקשתנו לראיין את תא"ל במיל' גל הירש, הממונה על השבויים והנעדרים, והסתפקו בתגובה לקונית: "לא נחדל מן המאמצים להשבתו של אלי כהן ז"ל לישראל. מפאת רגישות הדברים אין אנו מפרטים על אודות פעילותנו בנושא". בכירים לשעבר באמ"ן ובמוסד סירבו גם הם לשתף פעולה, מתוך הבנה שבסוגיה רגישה כל כך עדיפה השתיקה.
גורם שהיה מעורב בחיפושים אחרי כהן הסכים לומר שלא לייחוס ש"קיסריה", יחידת המוסד שהפעילה את אלי כהן בסוריה, השתמשה לאורך השנים בכל מקור אפשרי כדי לנסות לאתר את מקום קבורתו. "כל הזמן מתקבלות פיסות מידע", אומר הגורם, "ואז אתה הולך לכיוון מסוים ומחפש, כשהנחת הבסיס היא שקברו של כהן נמצא תחת עיניהם הפקוחות של השלטונות. זה נושא רגיש מאוד".
