את חג הסוכות בשנה שעברה העביר הרב ישעיהו הבר במעצר בית. "זה דווקא התאים לי. סוף־סוף, פעם ראשונה שקיימתי את מצוות סוכה בשלמותה", הוא אומר. "לא עזבתי את הסוכה בכלל. בכל שנה יש לי מחויבויות – שמחת בית השואבה, למסור שיעורים, לבקר חולים. בחג הסוכות ההוא ישבתי בבית, ומי שרצה לבקר, בא. הייתה עלייה לרגל של מי שבאו לתמוך ולחזק".
בספטמבר אשתקד נעצר הבר – מייסד עמותת "מתנת חיים" ומי שאחראי על 590 השתלות כליה – בחשד לסחר באיברים. דבר מעצרו הכה בתדהמה את הקהילה הרפואית ואת קהילת תורמי הכליות, רוב מוחלט מהם משתייכים לציונות הדתית. כעת, אחרי שהתיק נגדו נסגר, מספר הבר על השנה הקשה שעבר.
"כאב לי בעיקר על תורמי הכליה", הוא אומר. "אנשים משכמם ומעלה שעשו את הצעד הדרמטי הזה ונכנסו לתהליך ארוך ומייגע שכלל ועדות, ניתוח, החלמה; והם עשו את זה בצורה הכי טהורה ונקייה שקיימת, ללא תמורה, ופתאום הם יוצאים מושחרים ומושמצים. לכן היה חשוב לי להגיע מהר ככל האפשר אל הצדק ולהוכיח שאין שום ממש בטענות נגדנו".
הבר הוא מושתל כליה בעצמו. בשנת 2007, כשעבר טיפולי דיאליזה קשים, הוא פגש בבחור צעיר ששמו פנחס, בן למשפחה שכולה, שנזקק להשתלת כליה בדחיפות, אך בהיעדר תורם מתאים ובאין גוף רשמי או מסגרת שאליהם אפשר לפנות בבקשת עזרה, התעכבה השתלתו וגופו לא עמד לו עוד. הבר החליט שיעשה הכול כדי לתת מענה לכל חולה שזקוק להשתלה, וכך נולד "מתנת חיים" – ארגון המתווך בין אנשים בריאים המעוניינים לתרום כליה ובין חולים הזקוקים לה. מה שהתחיל בתרומות בודדות הפך לזרם של תורמים, חבר הביא חבר ובן משפחה הביא בן משפחה, וכך הצטברו תורמים המעוניינים לגמול חסד עם האחר. הבר זכה בפרסים ובאותות על פעילותו, הכול זרם על מי מנוחות, ומדי שנה צמח מספר התורמים – עד לספטמבר שעבר. אז הגיש משרד הבריאות תלונה נגד הארגון. החשד היה שהבר מקבל תרומות ממועמדים להשתלה תמורת קידום תורם ברשימת הנתרמים. הכספים, כך נחשד, לא הלכו לכיסו הפרטי, אלא שימשו לצורך פרסום בעיתונות במטרה להגביר את המודעות לתהליך התרומה. לפי החוק בישראל, אנשים לא אמורים לשלם כסף על תרומת איברים ולא לקחת כסף על תרומת איברים. סעיף חדש בחוק קובע ש"לא יתווך אדם בין תורם לנתרם, במישרין או בעקיפין, לשם נטילת איבר או השתלת איבר, אם הובטחה לאדם אחר תמורה שנתינתה אסורה לפי הוראות סעיף 3 בעבור נטילת האיבר, ולא יקבל אדם תמורה בעד תיווך" (פרק ב', סעיף 4).
להבר לא היה לרגע ספק שהתיק ייסגר. "ימים ספורים אחרי תחילת החקירה היה ברור שטיפסו על העץ הלא נכון", הוא אומר השבוע. "ידעתי שכל השנים לא הייתה בעמותה פעולה אחת שלא גובתה בחוות דעת משפטית, ברמה הכי גבוהה של מוסריות ויושר על פי ההלכה ועל פי חוקי המדינה. ידעתי שלא יימצא דבר. אבל חששתי שהתהליך יימשך שנים. טחנות הצדק טוחנות לאט בדרך כלל, כך שהמהירות שבה הסתיים הסיפור הפתיעה לטובה".
הפתעה נוספת הייתה העובדה שתרומות כליה לא פחתו בשנים האחרונות, למרות החשדות שהועלו נגד העמותה. "במחצית השנייה של השנה היו עוד יותר השתלות מאי פעם, כך שסיימנו את תשע"ח עם למעלה מ־120 השתלות, ארבע השתלות בממוצע בשבוע", אומר הרב. "זה היה נס גדול, הודות להשתדלותם של אנשים טובים".
במהלך השנה החולפת חיזקה את הבר תמיכה בלתי מסויגת משלושה כיוונים, לדבריו. "הקהילה הרפואית תמכה בנו, דרך עשרות רופאים בכירים ומנהלי מחלקות שעמדו לצידנו בשגרה. הם באו, התקשרו ותמכו – חלקם בפומבי וחלקם באופן פרטי. תומכים נוספים היו תורמי הכליה עצמם. חששתי שהם יחשבו שיש, חלילה, חשש שייעשה משהו לא הוגן בכליה שלנו, אבל הם היו הראשונים לתמוך. הסוג השלישי של התומכים היה מקבלי הכליות. הם הרי עברו את התהליך, הם התקשרו אליי ושאלו 'כמה תעלה לי השתלה', והתשובה הקבועה שלי הייתה 'כמה שעולה לך ניקוב בכרטיסיה כדי להגיע לבית החולים'. כל התהליך היה ללא התערבות כספית, כך שהם ידעו שהכול האשמות שווא".
הבר מאמין שהבעיה שהובילה לחקירה היא "סוג מסוים של אנשים שלא מסוגלים להאמין שיש מי שעושים חינם משהו משמעותי בשביל האחר. יש אנשים שחשבו שמסתתר כאן משהו רע ולא חוקי, כשבפועל מסתתר פה רצון כן ואמיתי להיטיב עם הזולת".
הוא מסרב לענות לשאלה אם הוא מתכוון לאנשי משרד הבריאות. "יש לי לב מלא על משרד הבריאות, אבל אנחנו בתקופת החגים, ואני ברוח פייסנית. מה שהיה היה, נתקדם הלאה. בקצרה אפשר לומר שמה שהם היו צריכים לעשות ולא עשו, בא מישהו אחר ועשה. במקום לומר לו תודה, באים ומחפשים מה לא בסדר".
60 אחוזים מתורמי הכליה הם חובשי כיפות סרוגות, והיישובים יצהר ואיתמר מובילים את רשימת הערים התורמות. את הבר זה לא מפתיע. "זה ציבור שכל חייו חונך בכל ציר לתרום ולתת, לעשות הפוך מהנוחות של עצמם", הוא אומר. "מספר התורמים הגדול ביותר מגיע מהציבור ביהודה ושומרון. אותם אנשים שמוותרים על הנוחות של מגורים ברמת־גן לטובת יישוב מקומות בשם האידיאל הם המתייצבים ראשונים גם בתרומות כליות. אפשר להיות בעדם או נגדם אבל אי אפשר לא להעריץ אנשים שמקריבים בשביל האידיאל שלהם".
עוד כ־40 אחוזים מהתורמים הם חובשי כיפות שחורות, וכאחוז בודד מגיע ממי שאינם שומרי מצוות. העמותה מעוניינת להרחיב את מעגל התורמים באמצעות המגזר החילוני והמגזר הערבי, שממנו באים רבים ממקבלי התרומות. "אנחנו מאוד רוצים שהציבור הערבי יצטרף לציבור התורמים. לא אכפת לי אם הם ירצו לתרום דווקא לאחיהם. שכל אחד יעזור למי שקרוב ללבו או לכלייתו. כל מי שנותן מקצר את ההמתנה לשאר החולים", מסביר הבר.
כשאני מבקשת ממנו להיזכר בסיפור אחד, מרגש במיוחד, של תרומת כליה שאירעה השנה, הוא מבקש להתייעץ עם הצוות במשרד. בלי להתלבט הם מיד מסכימים על המקרה של אולגה, תושבת אילת שעלתה מברית המועצות לשעבר לפני עשרים שנה. אם חד־הורית לבת יחידה, חיילת. השתיים בודדות בעולם, בלי אף קרוב משפחה נוסף. במשך שבע שנים חיפשו בעמותה תורם לאולגה, אך בשל מצבה המורכב לא נמצא לה תורם. הבת פנתה במכתבים קורעי לב לעמותה, כדי שיעשו הכול כדי למצוא לה תורם. "אם לא יימצא לאמא תורם אשאר בודדה בעולם בלי קרוב אחד", כתבה להם.
"ברגע האחרון נמצא לה תורם, יוסי, חרדי מבני־ברק, וזו הייתה השתלה מיוחדת מאוד שבה נפגשו שני קצות החברה הישראלית, שבלי שום ספק לא היו נפגשים בשום צורה אחרת", אומר הבר. "נוצר בין שתי המשפחות קשר מדהים. הן שומרות על קשר ונפגשות, וזו הצלת חיים מרגשת במיוחד".
במבט לאחור, מה הלקח שלך מהסיפור הזה? יש דברים שהיית עושה אחרת?
"תמיד עבדנו לפי כללי אתיקה ברורים מאוד ומוסדרים, כך שלא היה לנו מה להסתיר. אנחנו מכירים את האנשים הכי טובים בעולם – אלו שבחרו לתת מגופם לאחר בלי תמורה. ולכן אנחנו מאמינים בעולם טוב. גיליתי שיש גם אנשים פחות טובים שמוכנים לסכן חיים של מאות אנשים בגלל סיבות לא מצודקות. התאכזבתי, אבל אני עדיין ממשיך להאמין בטוב שבאדם".
