שופטי בג"ץ, ממלא מקום הנשיא יצחק עמית, יעל וילנר וחאלד כבוב, דחו את עתירת הרשות הפלסטינית נגד חוק הפיצויים לנפגעי טרור. החוק קובע פיצויים מוגדלים לנפגעי טרור, ומאפשר לנפגעים לקזז את הפיצויים מכספים של הרשות המוחזקים בידי מדינת ישראל.
השופט עמית פתח את חלקו המעשי של פסק הדין בהתייחסות לשאלה האם יש לפתוח את דלתות בית המשפט בפני הרשות הפלסטינית כעותרת, "נפתח ונאמר את מה שנעדר מהעתירה אך ראוי להעלותו: הרשות הפלסטינית משלמת למחבלים ובני משפחות מחבלים כספים והטבות בשיעורים ניכרים, בזיקה הדוקה למעשי הטרור הנפשעים שביצעו. מדיניותה זו מעוגנת בשורה של דברי חקיקה שפורטו בתגובת המדינה ובחלק מבקשות ההצטרפות, ולא יכול להיות עליה עוררין. כפי שציינתי בפסק הדין בעניין פלונים: 'מדיניות התגמולים של הרש"פ מעוררת שאט נפש. הדעת אינה סובלתה. הלב מתכווץ ומתקומם כנגדה. העין חשה בעוצמה את דקירתה. דקירת העין המטאפורית מצטרפת לכאב ולייסורי הלב והנפש של בני משפחותיהם של קורבנות פיגועי הטרור – ולא נוכל לפרטם כי רבים הם' (פסקה 37 לפסק הדין). בהתאם לנתוני דו"חות שר הביטחון המפורסמים מכוח החוק להקפאת כספים ומובאים בבקשת ההצטרפות מיום 14.7.2024, תשלומי הרשות הפלסטינית למחבלים ולבני משפחות מחבלים מגיעים כדי מאות מיליוני שקלים בכל שנה, ומאז חקיקת החוק להקפאת כספים בשנת 2018 הצטברו ליותר מ-3.7 מיליארד ש"ח. בהעדר שינוי, ובהתחשב באירועי השנה האחרונה, סכומים אלה צפויים להמשיך ולגדול".
לדבריו, "הסיבה שבגינה חוק פיצוים לדוגמה חל על הרשות הפלסטינית ומגדיר אותה כ'מתגמלת טרור' נעוץ במעשיה-שלה ובמדיניותה לשלם משכורות והטבות למחבלים ובני משפחות מחבלים. בהליך שלפנינו לא טענה הרשות בקשר לטיבם של התשלומים, וטוב שכך, באשר 'בית משפט בישראל אינו אמור להדהד נרטיב פלסטיני שכל כולו מנוגד לתקנת הציבור בישראל, ולעניין זה אין נפקא מינה אם אותו נרטיב משמש כטענת הגנה או כטענת התקפה, אם כצינה או כחנית […] בהיבט של תקנת הציבור, קשה להלום כי בית משפט בישראל יגלה הבנה או 'יכיל' את הנרטיב הפלסטיני כלפי טרוריסטים ומפגעים שבמעשיהם קיפחו חייהם של ישראלים חפים מפשע […] מתן גמול על ביצוע מעשה טרור, אם מראש אם בדיעבד, הוא מעשה חמור ופסול ברמה הערכית והמוסרית, וכיום הוא מהווה גם עבירה פלילית. על פי חוק המאבק בטרור, העברת תגמול עבור ביצוע של עבירת טרור חמורה – גם כאשר מקבל התגמול אינו מי שביצע את העבירה או התכוון לבצעה – עולה כדי עבירה פלילית בהתקיים הנסיבות והתנאים המפורטים בחוק'".
"'הכדור' נמצא בידי הרשות הפלסטינית, במובן זה שההסדרים הנתקפים בעתירה נועדו להרתיע את הרשות הפלסטינית ממתן גמול למעשי טרור באמצעות עידוד הגשת תביעות נזיקיות, השתת פיצויים בסכומים גבוהים, והקלת האפשרות לגבות את הפיצויים ולממש את פסקי הדין. בירור עתירה המבקשת לבטל חקיקה ראשית שאלו מטרותיה, ובתוך כך תאפשר לרשות הפלסטינית שלא לשאת בהשלכות מעשיה ולהמשיך במדיניותה המתגמלת ומעודדת מעשי טרור נפשעים – נוגד את תקנת הציבור בישראל", הזכיר השופט.
"במובן זה, העתירה לוקה אף בחוסר ניקיון כפיים: 'כלל ידוע ומנחה משנים מדגיש וחוזר ומדגיש, שבית המשפט הגבוה לצדק, המתבקש להושיט לבעל דין סעד מן הצדק, יושיט את הסעד רק למי שראוי לכך…'", קבע עמית, "העותרת טוענת לפגיעה בזכויותיה, אך הפגיעה הנטענת נובעת מפעולותיה ומבחירתה-שלה לשלם כספים והטבות לידיהם של מרצחים המגואלות בדם ישראלים חפים מפשע. בידי הרשות הפלסטינית האפשרות לבחור בדרך שונה ולחדול ממדיניותה המתגמלת ומעודדת ביצוע מעשי טרור. כפי שצוין בתגובת המדינה, ככל שהרשות הפלסטינית תחדל ממדיניותה זו, הדבר ישליך על קביעת אחריותה למעשי טרור בעתיד ועל סך הכספים המוקפאים מכוח החוק להקפאת כספים, מהם ניתן לממש ולגבות את הפיצויים לדוגמה. מכאן ש"המפתחות" להפסקת הפגיעה הנטענת הן בידיה של העותרת, שבמעשיה מתמרצת מעשי טרור הפוגעים בחפים מפשע, ובמקביל פונה לקבל סעד מן הצדק מבית משפט זה".
מעבר לכך ציין השופט עמית כי כלל לא ברור מהי הזכות החוקתית שנפגעה, והאם כגוף יש לרשות הפלסטינית זכות קניין, וכן האם לרשות הפלסטינית יש "זכות עמידה" בנושאים מדיניים מובהקים. "בחקיקת החוקים מושא הדיון שלפנינו ביקש המחוקק להרתיע את המעורבים בביצוע מעשי טרור ואת המאשררים מעשים אלה, ולקבוע הסדרים המיטיבים עם קורבנותיהם. מוטב היה אילו הצורך בחקיקתם לא היה נולד מלכתחילה, אך למרבה הצער, אין זה המצב. משורה של טעמים מצאנו כי אין עילה חוקתית להתערבות בחוקים הנתקפים בעתירה, הגם שהם חורגים מדיני הנזיקין הרגילים הנוהגים במחוזותינו, כך שדין העתירה להידחות".
השופטת וילנר הוסיפה, כי "לטעמי, אין מקום לפתיחת דלתות בית משפט זה בפני העותרת בשל כל אחד מהטעמים הבאים, לא כל שכן בהצטרפם יחדיו: בירור העתירה נוגד באופן מובהק את תקנת הציבור בישראל; חוסר ניקיון הכפיים המשווע של העותרת; אופי הסוגיה, אשר מעורבים בה באופן אינהרנטי ואינטגרלי שיקולים מתחום מדיניות החוץ והביטחון. עוד יש להוסיף כי ספק רב אם כלל קיימת לעותרת זכות עמידה. לדידי, די בעילות הסף האמורות כדי להביא לדחיית העתירה, ואין צורך להידרש לגופה, אף בבחינת "למעלה מן הצורך". ויודגש: ניסיון העותרת להתבסס על המשפט החוקתי הישראלי, שעניינו המרכזי בהגנה על זכויות אדם, כדי להימנע מהשלכות תמיכתה במעשי טרור המכוונים כלפי המדינה ואזרחיה ופוגעים קשות בזכויות אלו עצמן – מעורר שאט נפש, ויש לדחותו בשתי ידיים. זאת בראש ובראשונה במישור המוסרי, ובהמשך לכך אף במישור המשפטי, כפי שהוטעם היטב בדברי חברי".
