7 באוקטובר תפס את בעז עוזרי (27) כשהוא נטול שיבוץ למילואים. "קצינת שלישות בצפון אמרה לי שיש סיכוי שהם יוכלו לגייס אותי, אז ארזתי תיק ונסעתי צפונה. לא היה לי אז יעד, אבל עשיתי מה שהרגשתי. זרקו אותי ממפקדה למפקדה, ובסוף חזרתי לבית של ההורים בלי כלום. התנדבתי קצת בחמ"ל, ואז ירדתי דרומה בדרך לא דרך למפקדה ברעים. זה היה פחות משבוע לתוך המלחמה, והקירות עוד צעקו את הזוועות שעברו מי שהיו שם עד לאותו בוקר מדמם. בחדר שבו ישנתי היו קליעים בקירות. חיילים סדירים שם אמרו לי 'סגרנו שבת', ולקח לי רגע להבין שהמשמעות היא שהם היו בבסיס ביום הנורא. אחרי שבוע וחצי מצאתי פלוגת מילואים שהייתה בקו הגנה והצטרפתי אליהם, ואחרי חודש נוצרה הזדמנות להצטרף ליחידה מתמרנת של שריון, משהו שהוכשרתי אליו בשירות הסדיר – ושם הרגשתי שהגעתי ליעד. זה שיבוץ המילואים הסופי שלי".
לא רק תלאות על שיבוץ המילואים עברו על בעז מאז תחילת המלחמה, אלא גם תלאות נפשיות של ליווי חבר קרוב שעבר פציעה קשה. "חנן דרורי הי"ד הוא חבר שלי מהשבט בבני עקיבא, גדלנו יחד. הרכב שבו הוא היה בעזה חטף קורנט. ביציאות הביתה מעזה, הייתי הולך לבקר אותו בתל־השומר. בהתחלה מצבו היה בסדר גמור, כולם היו אופטימיים, אלא שלקראת הסוף הפטרייה שהוא חטף בעזה לקחה את חייו".
"הניתוק מהעולם החיצון מתבטא בכלל בזה שאתה בעזה, ועוד יותר בזה שאתה בטנק"
דרורי נפטר כשבעז סיים את הסבב הראשון. "את הסבב השני עשינו בהר דב בצפון, עם חוויות לא קלות של הרבה ירי. אחר כך שוחררנו, וממש בימים שהייתי אמור להתחיל עבודה חדשה, קיבלנו זימון לתקופת מילואים נוספת מהרגע להרגע. זה היה מאוד מטלטל. בעבודה היו מאוד נחמדים ואפשרו, אבל עבורי זה היה לא קל. המילואים האלה נדחו שוב ושוב, ואמרו לנו להישאר בזמינות כל הזמן, וזה גם לא היה קל. בסוף הסבב הזה פשוט לא התרחש".
כמו כל שריונר, הפחד הכי גדול של בעז היה לאבד את אחד מחברי הצוות. "צריך להבין שלהיות נהג טנק זה לשהות בתא מבודד משאר חברי הצוות. המפקד, התותחן והטען נמצאים ביחד, אבל אתה לא רואה אנשים. הניתוק מהעולם החיצון מתבטא בכלל בזה שאתה בעזה, ועוד יותר בזה שאתה בטנק. מאוד עזר לי להשתדל לשמוע חדשות כמה שיותר, וברגעים שאפשר – לצאת מהטנק ולהיות עם האנשים שמסביב.
"באחת הפעמים העברתי יום שלם על החוף בעזה עם סדירניקים. שיחקנו שש־בש ונתתי להם לדבר קצת בטלפון שלי. אחד מהם נתקע בשיחה יותר מדי ודחקתי בו שיסיים, אבל זה נמשך. בסוף הוא הסביר לי שהוא וחברה שלו בחרו טבעת ואני הייתי הראשון לדעת שהם מתארסים".
בפעם אחרת, בעז נחשף לחוויה מרגשת נוספת: "אחד מחברי הצוות של הטנק הוא סומליה במקצועו, שזה אומר שהוא מתאים יינות לכל אירוע ובתקופה האחרונה הוא גם פתח בר משלו בתל־אביב. באחת הפעמים שנפגשנו, הוא הגיע עם משימה שהטלנו עליו: להתאים לחברי הצוות את היין הנכון להתפרק עליו. הוא באמת היה הצלחה מסחררת".
כעת בעז כבר לא במילואים, אבל הצו הבא מרחף באוויר. כאחד שנלחם הרבה כדי להצטרף, הוא מודה שלא קל לו להיות בין סבבים: "זה אתגר גדול, להרגיש שזה לגיטימי להמשיך את החיים. להרגיש בנוח עם זה שאני לא במילואים עכשיו".
