ב־20 בינואר 1981 הושבע רונלד רייגן לנשיאות ארצות הברית, לאחר שהביס ברוב מוחץ את הנשיא המכהן ג'ימי קרטר. אחד הנושאים המרכזיים בקמפיין הנשיאותי של 1980 היה מדיניות החוץ; המלחמה הקרה מול ברית המועצות כמובן, אך גם נושא אחר ואולי דחוף עוד יותר – המהפכה האסלאמית באיראן, ובאופן ספציפי אירועי 4 בנובמבר 1979, כאשר מוסלמים קיצונים התפרצו לשגרירות ארה"ב בטהרן וחטפו עשרות אזרחים אמריקנים. במשך 444 ימים ניסה ממשל קרטר להגיע לעסקה עם המשטר החדש בטהרן בתיווך ממשלת אלג'יריה, ללא הועיל. בשלב מסוים אף יצא לדרך מבצע שחרור נועז בהובלת יחידות עילית של המרינס, אך הוא הסתיים בתאונה טרגית ובמותם של שמונה חיילים אמריקניים. לפיכך האומה כולה הופתעה כאשר שעה קלה לאחר שרייגן הפך לנשיא באופן רשמי, הוא הודיע על שחרורם של כל 52 החטופים האמריקניים.
העיתוי לא היה מקרי: המנהיג העליון של איראן, אייתוללה חומייני, לא ידע הרבה על רייגן, אבל במהלך אותו מסע בחירות התקשורת האמריקנית תיארה אותו כ"קאובוי", פוליטיקאי ניצי ולא צפוי. כפי שהסביר ההיסטוריון האמריקני ג'יימס רולינס, "האיראנים חששו שאם האמריקנים יישארו בידיהם אפילו יום אחד אחרי כניסתו של רייגן לתפקיד, יוצב בפניהם אולטימטום ואולי הם אפילו יותקפו ישירות. נציגי המשטר פנו לצוות המעבר של רייגן כדי לאמוד את מצב הרוח, והמסר שקיבלו היה שכל מה ששמעו היה נכון, שרייגן משוגע ובלתי צפוי, ואין לדעת מה יקרה ברגע שיושבע". האסטרטגיה הזו עבדה, החטופים חזרו, ורונלד רייגן פתח את כהונתו במיצג של עוצמה מדינית ומנהיגותית.
מי שתהה השבוע מדוע דונלד טראמפ נלחם במרץ כזה להגיע לעסקת חטופים בין ישראל לחמאס, ימצא בסיפור הזה חלק מהתשובה. אחרי יותר משנה של מלחמה עקובה מדם במזרח התיכון, שארצות הברית הייתה מעורבת בה באופן בלתי נמנע, ועל רקע משבר החטופים המתמשך ועובדת היותם של שבעה מהם אזרחים אמריקנים, אין דבר שטראמפ היה רוצה לראות בעת השבעתו לנשיאות ביום שני הקרוב, יותר משחזור הרגע הגדול ביום השבעתו של רייגן, שבו הכריז הנשיא הטרי: "בתודה לאל הכול־יכול… לפני כ־30 דקות מטוסים שנושאים את החטופים שלנו, עזבו את המרחב האווירי האיראני, וכעת הם חופשיים". אומנם ישראל וחמאס הגיעו להסכמה על העסקה כמה ימים לפני השבעתו, אבל זה בסדר גמור מבחינת טראמפ. אחרי כל כך הרבה חודשים של מאמצים כושלים מצד ממשל ביידן, הוא מבין היטב מי יקבל את מרבית הקרדיט על ההסכם – ובוודאי ידרוש את כולו. העובדה שהנשיא הנכנס הכריז על ההסכם ברשתות החברתיות עוד לפני שהנשיא הנוכחי התייחס אליו, ממחישה את הנקודה הזו היטב. בנוסף, אם מתווה שחרור החטופים יתקדם כמדווח, הרי שהם ישוחררו גם אחרי שטראמפ ייכנס לבית הלבן, והוא ינצח על שלביה המתקדמים של העסקה.
כמובן, לא רק הרצון לייצר סיפור תקשורתי טוב עם כניסתו מחדש לבית הלבן עומד מאחורי הדחיפה הנחושה של טראמפ להפסקת אש בעזה. מאז ריצתו הראשונה לנשיאות, ב־2015, טראמפ התעקש שוב ושוב שהוא אינו מעוניין לפתוח במלחמות חדשות, ואף מתכוון לעשות כל דבר כדי לסיים את המערכות הקיימות שארצות הברית מעורבת בהן ברחבי העולם. לאחר ניצחונו המפתיע וכניסתו לראשונה לבית הלבן, טראמפ החל לפעול בדיוק בכיוון הזה; הוא הוציא את מרבית הכוחות האמריקניים מסוריה, ואף פתח בתהליכים ליציאתם המלאה מאפגניסטן ולצמצום נוכחותם בעיראק. הנימוק שלו לצעדים הללו לא היה כמיהה פציפיסטית לשלום או ייסורי מצפון פרוגרסיביים בסגנון אובמה. להפך, המנהיג הרפובליקני התעקש שארצות הברית לא צריכה להיות שוטרת בינלאומית, וכי עליה למקד את משאביה ותשומת ליבה בתוכה פנימה.
הרבה דברים השתנו במצע של טראמפ מאז ההפסד שלו ב־2020 ועד חזרתו הנוכחית לבית הלבן, אך גישתו למדיניות החוץ נותרה דומה למדי: לשדר עוצמה וחוזק, לדאוג לאינטרסים של ארה"ב בכל מקום, להשכין שלום באזורי עימות, ולהימנע מהצתת מערכות חדשות או מכניסה "מיותרת" למלחמות קיימות. ואולם המצב הבינלאומי הנוכחי, השונה לחלוטין מזה שקידם את פניו בתחילת כהונתו הראשונה ב־2016, ידרוש מטראמפ להתאמץ הרבה יותר כדי להשכין שלום או לפחות להימנע מהרחבתן של המלחמות הקיימות מסביב לעולם. בראש ובראשונה מדובר במלחמת רוסיה־אוקראינה, אך כמובן גם במלחמתה של ישראל מול איראן ושלוחותיה. על רקע המצב הזה, טראמפ שואף להיכנס לבית הלבן כאשר העימותים הללו נשלטים. מכאן הלחץ על ישראל, שיוצר לעיתים את הרושם שטראמפ מקדם בדיוק את המדיניות הנוכחית של ממשל ביידן.
"הנשיא הנבחר טראמפ הזהיר שוב ושוב מפני 'גיהינום' אם החטופים לא ישוחררו מעזה עד כניסתו לתפקיד", כתב הפרשן פיליפ קליין במגזין השמרני "נשיונל ריוויו". "הוא מעולם לא פירט מה בדיוק יהיו ההשלכות על חמאס, ונראה שישנם כמה סימנים מבשרי רעות לכך שלחץ עצום מופנה דווקא כלפי ישראל. סביר מאוד שהאיומים של טראמפ, מעורפלים ככל שיהיו, החזירו את חמאס לשולחן. ייתכן שבחמאס מניחים שעדיף לקבל כל עסקה שהיא בשלהי ממשל ביידן, מאשר להמתין ולגלות למה טראמפ מתכוון. מצד שני, בפועל צוותו של טראמפ עובד יד ביד עם הצוות של ביידן כדי ללחוץ על ישראל לקבל עסקה גרועה. אכן, לפי דיווחים, שליחו של טראמפ למזרח התיכון סטיב ויטקוף קיים השבוע פגישה 'מתוחה' עם בנימין נתניהו, שבמהלכה הפעיל לחץ עצום על ראש הממשלה הישראלי שיקבל כל פשרה כדי להבטיח הסכם עד להשבעה ב־20 בינואר".
יותר ביטחון עצמי
למרות הרטוריקה החמה־לרוב של טראמפ בנוגע לישראל, הלחץ שהוא ושליחיו מפעילים עליה עשוי לתת הצצה לשינוי מבני בגישתו למזרח התיכון בכהונתו השנייה, ואף לאופיו של הממשל הנכנס באופן כללי. "אחרי שטראמפ זכה אנשים אמרו 'טוב, אנחנו יודעים איך הכהונה השנייה שלו תיראה כי כבר עברנו אותה פעם אחת', אבל אני חושבת שהיא תהיה שונה מאוד", טענה הפרשנית הפוליטית אניטה קומר, בפאנל של אתר פוליטיקו.
"בקדנציה הראשונה שלו טראמפ הרכיב צוות שליחים שהטיל ספק בחשיבה המקובעת, ובכך אִפשר את פריצת הדרך של הסכמי אברהם. הפעם שליחו למזרח התיכון מסתפק בלהמשיך את מדיניותו של ממשל ביידן"
בניגוד לכהונה הראשונה, שבה טראמפ התנהל באופן קפריזי ופומבי, ובחר מועמדים לפי הנראות שלהם או היכרותו איתם בעבר, "הפעם הוא מקבל החלטות מושכלות מאחורי דלתיים סגורות, והוא פועל מתוך ביטחון רב יותר. הוא כבר למד איך הממשל עובד, והוא מתכוון להשתמש בידע הזה", הוסיפה הפרשנית מרדית' מקגרו.
הביטחון העצמי הרב יותר שטראמפ חש עכשיו, כמו גם כוונתו לבסס ממשל יציב ומסורתי יותר, הם עובדות מוכרות בוושינגטון. השאלה היא כיצד הדבר ישפיע על כוונותיו כלפי ישראל והמזרח התיכון. מינויו של מייק האקבי לשגריר בישראל – אוונגליסט ותיק וידיד אמת של ישראל ושל ההתיישבות ביהודה ושומרון – מצביע על כך שטראמפ ממשיך לראות בישראל בעלת ברית קרובה שהוא רוצה לעבוד איתה ולא לעומתה. מנגד, החלטות ומינויים אחרים שלו – ובאופן כללי היעדרותם של תומכי ישראל מהממשל הנכנס – מעידים על מציאות מורכבת יותר.
"ישראל לא תקבל שוב פטור מהמדיניות הרווחת במערב", כתב סת' מנדל, עורך בכיר במגזין היהודי־אמריקני קומנטרי. "בקדנציה הראשונה שלו טראמפ הרכיב צוות שליחים שהטיל ספק בחשיבה ישנה ומקובעת, ובכך הוא אִפשר אולי את פריצות הדרך הדיפלומטיות האזוריות החשובות ביותר מאז הסכם השלום בין מצרים לישראל ב־1979 (כלומר את הסכמי אברהם; א"ש). הצוות ההוא כלל את השגריר בישראל דיוויד פרידמן ויועצים כמו ג'ארד קושנר, ג'ייסון גרינבלט ואחרים. הפעם, שליחו של טראמפ למזרח התיכון הוא סטיב ויטקוף, שבינתיים מסתפק בלהמשיך בדיוק את מדיניותו של ממשל ביידן, המבוססת על ההגנה הוותיקה – והכושלת – על הלגיטימיות הפוליטית של חמאס ועל העדפה של הסטטוס־קוו הנוכחי".
השאלה כמה השינוי הזה עמוק, וכיצד הוא ישפיע על גישתו הכללית של טראמפ למזרח התיכון, עדיין לא פתורה; טראמפ ממשיך במתקפותיו הרטוריות על איראן, ובוודאי לא שכח שהרפובליקה האסלאמית עמדה מאחורי ניסיונות התנקשות נגדו במהלך הקמפיין. אולם כיצד יתורגמו עמדותיו למדיניות מעשית?
על פי סעיד גסמינז'אד וג'ונתן סאהיי, מומחים למזרח התיכון ב"קרן להגנה על דמוקרטיות", טראמפ בנה לקראת כהונתו השנייה צוות מסור ומתואם יותר, הכולל את מרקו רוביו כמזכיר המדינה, פיט הגסת' כמזכיר ההגנה ומייק וולץ כיועץ לביטחון לאומי, שאמור להוציא לפועל את מדיניות החוץ שלו בצורה ברורה וממוקדת. השניים מתרשמים שהכוונה היא להפעיל כלפי איראן מדיניות "לחץ מקסימלי 2.0", שתמשיך את מאמציו של טראמפ מתקופת כהונתו הראשונה. המדיניות הזו תופעל בתחומי הכלכלה, הדיפלומטיה והמודיעין, ותכלול שיתוף פעולה צבאי עם ישראל ותמיכה נרחבת בהתנגדות העממית בתוך איראן.
"הקריסה הכלכלית באיראן, בשילוב שחיתות מערכתית וניהול כושל, מציבה את המשטר בטהרן בעמדה שברירית במיוחד", כתבו שני המומחים. "האתגר של ממשל טראמפ השני יהיה לנצל את השבר הזה באמצעות החמרת העיצומים והעמקת שיתוף הפעולה עם בעלות ברית אזוריות, ובמיוחד עם ישראל".
נושא נוסף שמעורר עניין במזרח התיכון הוא יחסו של טראמפ לרשות הפלסטינית. לאחר ניצחונו בבחירות התקשר טראמפ ליו"ר הרשות אבו־מאזן ואמר לו שהוא "יפעל לעצירת המלחמה" בין ישראל לחמאס באופן מיידי, והוסיף שהוא מצפה לעבוד עימו ועם כל הצדדים הנוגעים בדבר כדי "לקדם שלום במזרח התיכון". ואולם במהלך כהונתו הראשונה, במידה רבה בהשפעת קושנר, גרינבלט ופרידמן, פעל טראמפ נגד הרשות והחליש אותה בצורות שונות, כולל קיצוץ הסיוע לאבו־מאזן. אז האם שיחת הטלפון לרמאללה הייתה שיחת נימוסין בלבד, או הכרזה על שינוי כיוון?
כרגע נראה שברשות חוששים מכניסת טראמפ לבית הלבן. לפי דיווחים, המבצע נגד גורמי טרור בג'נין וביו"ש, שהרשות הפלסטינית פתחה בו בדצמבר, היה קשור ישירות לניצחונו של טראמפ. "הרשות הפלסטינית נחושה להשיג ניצחון מול ארגוני טרור בגדה לקראת השבעתו של טראמפ, במטרה להוכיח את יכולתה לשלוט בעזה לאחר המלחמה", אמרו מומחים לסוכנות הידיעות AFP, והוסיפו כי "ברשות מונעים מחשש כבד שהנשיא הנבחר יתעלם מהנהגתה, ויעדיף להעניק את המפתחות לעזה לאיחוד האמירויות ולבעלי בריתה הפלסטינים", כמו מוחמד דחלאן.
ד"ש מהמאה ה־19
ומה באשר לעולם שמחוץ למזרח התיכון? להלן רשימה חלקית של צעדים שטראמפ הבטיח ליישם כבר ביום הראשון של כהונתו, שמבטאים היטב את סדרי העדיפויות של ממשלו החדש: לסיים את המלחמה באוקראינה ("אני רוצה שהם יפסיקו למות. ואני אסיים עם זה – אני אסיים עם זה תוך 24 שעות"); לאטום את הגבול ("נאבטח את הגבול שלנו. נאבטח את הגבול כבר ביום הראשון… נעצור את הפלישה"); לפתוח במבצע גירוש המוני של מהגרים לא חוקיים ("אשיק את תוכנית הגירוש הגדולה ביותר של פושעים בתולדות ארצות הברית. אנחנו נוציא אותם. אנחנו חייבים"); לחדש את איסור הכניסה ממדינות בעלות רוב מוסלמי ולהשעות את קליטת הפליטים ("הטרוריסטים יישארו מחוץ לגבולותינו"); לסיים את מדיניות העדפת כלי הרכב החשמליים מצד ממשל ביידן ("נשים קץ להונאה הירוקה אחת ולתמיד"); לבטל הענקת אזרחות אוטומטית לנולדים בארצות הברית ("ילדים של מהגרים בלתי חוקיים לא יקבלו אזרחות אמריקנית"); לבטל את איסור הקידוחים הימיים של ממשל ביידן ("אני אבטל אותו ביום הראשון. אעשה את זה ביום הראשון").
ואולם נראה שככל שהשבעת טראמפ מתקרבת, הסוגיות הללו הופכות בארה"ב לחדשות ישנות ולא מעניינות. שכן לצד בחישתו במשא ומתן לעסקת חטופים בישראל, נראה שאת רוב תשומת ליבו בימים האחרונים מעניק הנשיא הנבחר לנושא שנדמה כי נלקח ממצע הבחירות של מועמד לנשיאות בראשית המאה ה־19: כיבוש וסיפוח של שטחים נוספים לארצות הברית. לפני 200 שנה, אמריקנים כמו הנשיא ה־11 ג'יימס פולק חמדו את מקסיקו, קנדה, האיטי וקובה. טראמפ מתעניין באי מרוחק ונידח יותר: גרינלנד.
חשיבותה הגיאופוליטית העצומה של הטריטוריה הדנית גרמה לטראמפ עוד בכהונתו הראשונה לנסות למצוא דרך להשתלט עליה. כעת הוא מתמקד בה ביתר שאת, עד לאיומים מרומזים למחצה בדבר שימוש בכוח. והוא לא עוצר שם: טראמפ הכריז שהוא רוצה להפוך את קנדה למדינה ה־51 של ארצות הברית, הבהיר שידרוש שליטה בתעלת פנמה, ולא פסח על השכנה מדרום, מקסיקו. ב־1840 כבשו האמריקנים נתח גדול ממנה, שהפך למדינות דרום־מערב ארצות הברית; האם טראמפ מתכוון לשוב לאותם ימים עליזים, או שמא כל האיומים הללו הם רק אסטרטגיה שמטרתה להוציא ויתורים כלכליים משכנות ובעלות ברית? לא ברור, אך הסערה שחולל טראמפ כבר מעסיקה ללא הרף את התקשורת האמריקנית, ומניעה דיונים סוערים ברשתות החברתיות.
ואם ברשתות חברתיות עסקינן, זהו נושא נוסף שמעסיק את הממשל הנכנס. המיליארדר אילון מאסק, בעליה של רשת X, הפך במהלך הקמפיין לאחד הקולות החשובים והמשפיעים ביותר על הנשיא החדש. לאחר הבחירות הוא קיבל תפקיד רשמי שמטרתו לקצץ בבירוקרטיה הממשלתית, וערוץ ישיר לאוזנו של הנשיא בכל תחום. אחד הנושאים הללו הוא עתידה של טיקטוק: הרשת החברתית הסינית הואשמה בכך שהיא משתפת פעולה עם הרשויות בבייג'ינג, ולמעשה משמשת כשילוב של תוכנת רוגלה ובמה למבצעי השפעה סיניים על דעת הקהל האמריקנית. בעקבות חקיקה שעברה בקונגרס ואוסרת על השימוש בה בתחומי ארה"ב, ביום ראשון הקרוב צפויה טיקטוק לרדת מחנויות האפליקציות של משתמשים אמריקנים. אך טראמפ, שהתנגד בחריפות ליישומון בכהונתו הראשונה, שינה לפתע את דעתו והחליט לנסות להציל אותו. האם הוא יצליח, או, כפי שמספרות השמועות, יסייע למאסק לרכוש גם אותה? נראה שזהו אחד מנושאי מדיניות־הפנים הראשונים שיעסיקו את הבית הלבן החדש.
מאחר שזו כהונתו השנייה, גם אם לא ברצף, טראמפ יודע שיהיו לו ארבע שנים בלבד לממש כמה שיותר חלקים מהמדיניות שלו, לפני שירד מהבמה הפוליטית לנצח. האם הוא יגיע לקו הסיום עם עולם שקט ואומה משגשגת, או שמא הוא נידון לאותו כישלון של קודמו?
