ההיסטוריה של ישראל המודרנית היא סיפור של עמידות, הקרבה והישרדות כנגד כל הסיכויים. עם זאת, החלטות פוליטיות שנעשו בשלושת העשורים האחרונים חושפות דפוס טרגי של טעויות, במיוחד מצד השמאל, שהעמידו באופן ישיר את חיי הישראלים בסכנה ופגעו בביטחון הלאומי. היום, בהסכם הפסקת האש, הלחץ המתמשך והמוטעה שהופעל על הממשלה עשוי להיות שגיאה נוספת. אם ירצה השם, לא נשלם שוב בדם נוסף.
לפני הביקורת שלי – הסתייגות. גיאופוליטיקה היא מטבעה מורכבת, מעוצבת על ידי רשת של גורמים פוליטיים, היסטוריים, תרבותיים ואסטרטגיים שמקשים על הסבר פשוט. הקווים בין שמאל לימין מטושטשים לעיתים קרובות, והפחתת אידיאולוגיות רחבות למונחים דיכוטומיים עשויה לפשט את התמונה יתר על המידה. ובכל זאת, בתוך המורכבות הזו, יש ערך בפירוק סוגיות לאמיתות יסוד. פישוט אינו מתכוון להתעלם מעומק; אלא מאפשר לזהות דפוסים ולהבין טעויות חוזרות. עבור ישראל, זה אומר להתמודד עם ההשלכות הישירות של החלטות מדיניות מרכזיות בעשורים האחרונים – החלטות שלעיתים קרובות הונעו על ידי אידיאלים של השמאל, אך עם תוצאות הרסניות לביטחון הלאומי המאיימות על הישרדותנו.
הסכמי אוסלו והאינתיפאדות
בשנת 1993, הסכמי אוסלו נחשבו לפריצת דרך לשלום, עם ויתור של ישראל על שטחים והענקת לגיטימציה לאש"ף של יאסר ערפאת. השמאל חגג זאת כצעד לפיוס, תוך התעלמות מהמסרים המנוגדים של ערפאת וההסתה לאלימות כשדיבר בערבית. הימין מחה בתוקף, וצפה שהאלימות תהיה תוצאה סבירה יותר מהשלום שכולם שאפו אליו. עד שהאינתיפאדה הראשונה והשנייה הסתיימו, יותר מ-1,200 ישראלים – רובם אזרחים – נרצחו בגלי פיגועי התאבדות וטרור. אדריכלי אוסלו הצדיקו את הקורבנות הללו כ"קרבנות השלום", אך עבור המשפחות האבלות והמדינה, זו הייתה התפכחות כואבת לאמון מוטעה ומדיניות ביטחון לאומי שגויה. השמאל סירב לקבל אחריות, כפי שהדגים אדריכל ההסכמים שמעון פרס, שבראיון מ-2013 אמר במפורש: "אני לא מתחרט על הסכמי אוסלו".
הנסיגה מלבנון
בשנת 2000, ישראל נסוגה באופן חד-צדדי מדרום לבנון תחת לחץ של השמאל ותחת ההנהגה שלו. הוואקום שהותירה אפשר לחיזבאללה להתבסס ולבנות ארסנל של למעלה מ-150 אלף רקטות. המחיר הורגש במהלך מלחמת לבנון השנייה ב-2006 ושוב ב-2023, כשירי טילים של חיזבאללה גרם לפינוי צפון ישראל מתושביו למשך יותר משנה, וישראל כמעט ונקלעה ל-7 באוקטובר נוסף.
ההתנתקות מעזה ותוצאותיה
בשנת 2005, השמאל טיפח את הגיבור החדש שלו, אריאל שרון, שהוביל את הנסיגה החד-צדדית מעזה, פירק קהילות יהודיות בתקווה לעודד רצון טוב אצל הפלסטינים. שוב הזהיר הימין שוויתור על שטח ללא ערבויות יחזק את הטרור. חששו התממש כאשר חמאס השתלט על עזה ב-2007 לאחר ניצחון בבחירות, והפך אותה למוקד טרור אנטישמי אסלאמיסטי, מדינת טרור תת-קרקעית ענקית ובסיס לשיגור אלפי רקטות, שהובילו למלחמות רבות וסבל בל יתואר.
המחיר של שחרור גלעד שליט
עסקת חילופי האסירים של 2011, שבה שוחררו 1,027 אסירים פלסטינים בתמורה לחייל החטוף גלעד שליט, הייתה דוגמה טרגית נוספת. במשך חמש שנים הוביל השמאל קמפיינים רגשיים בלתי פוסקים, שדרשו את שחרורו "בכל מחיר". המחיר התבהר באוקטובר 2023, כאשר המחבל המשוחרר יחיא סינוואר וכנופיית רוצחים משוחררים נוספים ארגנו את הטבח של 1,200 ישראלים. ההחלטה, שהונעה יותר על ידי רגש מאשר אסטרטגיה, תרמה ישירות לאחד הימים האפלים ביותר בהיסטוריה של ישראל וליותר מ-15 חודשי מלחמה ברוטלית שגבתה את חייהם של 840 חיילים ישראלים.
עסקת החטופים של 2025: דילמה מוסרית טרגית
בעסקת החטופים בין ישראל לחמאס, יש שני ערכים טובים עומדים זה מול זה ומוציאים זה את זה. מצד אחד, הערך היהודי העמוק של פדיון שבויים, המבוסס על חמלה עמוקה כלפי הקורבנות ומשפחותיהם. מצד שני, הצורך המכריע למנוע רציחות עתידיות, להרתיע חטיפות נוספות ולמנוע טרגדיה נוספת כמו ב-7 באוקטובר. השמאל צידד בערך הראשון אותו הוא ראה כקדוש – פדיון שבויים – על חשבון השני. הוא לחץ להגיע להסכם כמעט בכל מחיר.
הצלחת קמפיין השיווק של השמאל הייתה מדהימה, תוך שימוש באותו מנגנון יחסי ציבור שגייס לחץ מתמשך בארץ ובעולם לטובת עסקת שליט וכנגד הרפורמה המשפטית. בשנת 2023, הימין דחף לרפורמה משפטית במטרה לחזק את הדמוקרטיה הישראלית על ידי צמצום כוחן של אליטות בלתי נבחרות. השמאל, במקום להשתתף בדיון, פנה למחאות המוניות ואיומים, מה שחילק את המדינה. התוצאה הייתה עם יהודי מפולג וחלש, שעודד את חמאס לתקוף. קמפיין השיווק ביחס לחטופים השפיע על תפיסת נושא החטופים כאידיאל בלתי נגיש; זו הייתה הצלחה תקשורתית, שהפכה למעשה את נושא החטופים לסוג של פולחן. זה הצליח לשכנע יהודים רבים בישראל ובעולם להתמקד בערך אחד תוך דחיקת האחר, ובכך ללחוץ על עסקת חטופים גם במחיר גבוה מאוד.
השמאל מציג לעיתים קרובות את התלהבותו במונחים של מוסר, חמלה, זכויות אדם וערכים יהודיים. ואכן, ערכים אלה הם לרוב הבסיס לעמדותיו. עם זאת, הבחירות האתיות והאסטרטגיות שלהם חסרות לעיתים את סוג השיפוט והתחכום הנדרשים; בגיאופוליטיקה, ערכים מתנגשים לעיתים קרובות, והאיזון הנכון בין עקרונות מוסריים מתנגשים – בהתחשב בהשלכות ארוכות טווח וקצרות טווח – הוא קריטי. לעיתים קרובות, מימוש ערך "טוב" אחד בא על חשבון ערך אחר. זו המציאות שאנו מתמודדים איתה היום, כאשר אנו נאלצים לקבל החלטות קורעות לב שנכפות עלינו על ידי רשעותם של אויבינו.
העלות המטרידה של העסקה
עם זאת, עלויות העסקה הן עצומות; לא רק נסיגה של צה"ל מאזורי מפתח שיאפשרו לחמאס להתאושש ולהצטייד מחדש, אלא שבשלב הראשון בלבד ישראל צפויה לשחרר 1,904 אסירים פלסטינים – רבים מהם רוצחים המוניים וניסיונות רצח. אלה כוללים 737 אסירים המרצים מאסר עולם על פשעים חמורים, כמו אחד שאחראי לשש רציחות ואחר האחראי ל-45 נרצחים. באופן מטריד, 47 מהאסירים הללו הם עבריינים חוזרים – מחבלים ששוחררו בעבר בעסקת שליט ב-2011 ושוב ביצעו פיגועים נוספים. המספרים מציירים תמונה עגומה. ראיות חדות מעסקאות עבר רבות מספקות הוכחות ברורות למה שניתן לצפות: על כל ישראלי שניצל, גלעד שליט, נרצחו יותר מ-1,000. 82 אחוזים מתוך 1,027 המחבלים ששוחררו בעסקת שליט חזרו לטרור, לפי שירות הביטחון הכללי. חישוב דומה לעסקת 2025 מעורר צמרמורת.
העסקה שנכפתה עלינו על ידי השמאל מתחשבת בכאב העמוק, האמיתי והטרגי של החטופים ומשפחותיהם. אבל מה לגבי הכאב הבלתי נתפס של אלה שאהוביהם נרצחו על ידי המחבלים שמשוחררים כעת? מה לגבי האבל של משפחות החיילים שנהרגו בגבורה – שנלחמו כדי לחסל את חמאס, להעניש את הרשע ולמנוע עוד אירוע כמו ב-7 באוקטובר, רק כדי לראות את הקרבתם מתערערת כאשר המחבלים מתחזקים שוב? ומה לגבי הכאב של האזרחים והמשפחות שסביר להניח שיסבלו כאשר המפלצות המשוחררות הללו יפגעו שוב – אלה שיירצחו או ייחטפו כתוצאה מההחלטה הזו?
דפוס של טעויות
האידיאליזם של השמאל, על אף שהוא מושרש ברצון אמיתי לשלום וצדק, התעלם שוב ושוב מהמציאות הקשה של האזור. ההחלטות הללו לא רק עלו בחיי אדם אלא גם חיזקו את אלו המבקשים את השמדת ישראל. הימין הזהיר בעקביות מפני סכנות אלו, ולעיתים קרובות עמד לבד כמגן על ביטחון ישראל. מאז 1993, הימין צדק בעקביות ואילו השמאל התתעלם מהמציאות בעקביות ובכך הוביל את העם היהודי לאסונות רבים. אולי יש משהו שאנחנו לא יודעים; אני מקווה כך. אבל העם שלנו והמנהיגים שלנו חייבים להפעיל שיקול דעת טוב יותר, להשתמש בחוכמה ובענווה כדי להבטיח שההחלטות הקריטיות ישקפו הן את המציאות המעשית והן את העקרונות המוסריים הגבוהים.
עצירת ההשפעה ההרסנית של השמאל דורשת התבוננות כנה. החלטות אסטרטגיות תמיד מורכבות ומלאות חישובים מוסריים קשים, אך ביטחון חייב תמיד לגבור על סנטימנטליות ותמימות. כפי שההיסטוריה מראה, הישרדותה של ישראל תלויה במדיניות פרגמטית וחסרת פשרות שמעמידה את ביטחון אזרחיה מעל תקוות חולפות של פייסנות המונעת על ידי אידיאליזם עיוור מצד אחד שמתעלם מהמציאות האנטישמית של הצד השני. הגיע הזמן ללמוד מהעבר, להפסיק לחזור על טעויות שעלו לנו כל כך הרבה ולעמוד מאוחדים כעם אחד מול איום מתמשך.
הדור הבא ישלם את המחיר
ילדינו שילמו כעת את המחיר על טעויות הדור המבוגר והבלתי נבון. הנוער הישראלי עלה על הבמה כלהיות אריות יהודיים. כפי שאמר נשיא ישראל יצחק הרצוג, "ראינו כיצד 'דור הטיקטוק' צמח לדור של עוצמה היסטורית, שעוז רוחו ייחקק בדברי הימים של ישראל". אך כעת אנו מתמודדים עם השאלה האם ההקרבה העל-אנושית של החיילים ומשפחותיהם, בעודן ללא ספק הרואיות, יביאו את ההשפעה המתמשכת שלהן למען הביטחון והעתיד.
למרות שהתחזית להבאת החטופים הביתה היא מרגשת מאוד, ההחלטות חייבות להיות מונחות על ידי הסתברויות מחושבות וראייה אסטרטגית. בזמן הזה, כולנו נמצאים במצב של טראומה קולקטיבית שנגרמה מטבח ה-7 באוקטובר, כמעט שנה וחצי של מלחמה, רקטות וחטופים, והתגובה האנטישמית והבגידה של חלק גדול מהעולם.
האם השמאל סוף סוף יקיים ערך יהודי נוסף – להכיר בענווה בטעויותיו ולהפסיק ללחוץ על מדיניות מסוכנת? אם כן, יושגו שני תוצאות קריטיות: חיי יהודים יהיו בטוחים יותר, והשלום עם שכנינו יתקרב.
