במקרה, או שלא, אני תופסת את משה כורסיה בשבוע הכי מטורף בחייו. מותש ומחויך הוא צונח על הספה ומדווח על המאורעות שחלפו מאז הוציא את השיר "רוקד עם הפחד" מתוך אלבומו השני והצליח בקלילות לגרוף מאות אלפי האזנות ולהיכנס לראש רשימות ההשמעה בתחנות הרדיו, שעד כה סירבו בעדינות כשדפק על הדלת.
"אני נמצא בשבוע שבו המון חלומות שלי מתגשמים בזכות שיר שאני גאה בו", הוא מספר בחיוך. אחד מחלומותיו המתגשמים, אגב, הוא הריאיון הזה, "לא היה לנו מינוי לעיתונים, אבל הייתי בודק בגיליון של חברים מי כותב אצלכם על מוזיקה, מחפש בפייסבוק וכותב הודעות. 'היי זה משה, מוזיקאי. אשמח שתקשיבי לשירים'".
ועכשיו כולם רודפים אחריך.
"לפני כמה ימים עורכת מוזיקה בתחנה בכירה נפגשה איתי. זיהיתי אותה, כי לפני שנתיים הגעתי אליה למשרד ואמרתי לה 'היי, אני משה כורסיה, ואשמח לשלוח לך שירים שלי'. היא סיפרה לי שאף אחד לא מאמין לה שמשה כורסיה דפק אצלה פעם בדלת. הייתי דופק על דלתות, מרים טלפונים, שולח מיילים. שוכר יחצן, משלם לו שמונה אלף שקל ממשכורת של חמש. הולך לאולפנים ומתחנן למפיקים, וגם לרדיו ולטלוויזיה שישמיעו אותי".
והנה בשבוע הזה נפתחו לו השמיים. "כאילו הקב"ה אומר לי 'משה אני סומך עליך, קח ותעשה עם זה טוב'. אני מרגיש בתקופת מבחן, זה מלחיץ וגורם לי לחשוב איך אני לא מאכזב את כל מי שנתן לי הזדמנות. רצות בי מחשבות של פחד. מה יהיה עם האלבום, יש לי כוח לרוץ להופעות ולזה שהחיים שלי ישתנו?"
השיר של כורסיה (33), שעבר לא מזמן לגור בתל־אביב, מדבר על חוויה משותפת לו ולכל המילואימניקים שנאלצו להתרגל לעורף השקט אחרי שבילו זמן רב מתחת לרעמי תותחים. כמו רבים, גם הוא הוקפץ יממה אחרי 7 באוקטובר, אבל הוא לא ידע שמלבד הזכות להגן על המולדת, המילואים יעניקו לו מקפצה ממעמד של כוכב רשת אנונימי יחסית לסיפור הצלחה.
"כמו כולם הייתי במיטה. ואז עוד אזעקה ועוד אזעקה. חבר נכנס באטרף וצועק 'יש מלחמה'. אני מפעיל את הטלפון, מקבל הוראה להכין תיק, להיות ערוכים, להישאר זמינים. במוצאי שבת אני מקבל הודעה, 'מתייצבים מחר בדרום'. עובר אצל ההורים, אוכל קוסקוס של אמא, נפרד ונוסע לדרום".
פחדת?
"לא יודע אם פחד זו הגדרה נכונה. הכול היה מוזר. הייתי היחיד בדירה בסרט הזה. החברים שלי באים מבתים חרדיים, הם לא היו בצבא. הרגשתי שכולם נועצים בי מבטים 'יואו הוא הולך למלחמה'. שכן אחד לוקח לי את הגרביים ואשתו מכבסת לי, ואחד הולך לקנות לי דברים, אחד עוזר לי להכין תיק. כולם נרתמו בשקט דואג".
אותו שקט ליווה אותו גם בנסיעה, עד שהחליט לשבור את השתיקה. "באזור לטרון עצרתי ואמרתי 'אני רוצה להגיד משהו'. הרשת התמלאה בסרטוני זוועות, מוות, כאב, תסכול, בלבול, 'איך זה קרה?', 'מי אשם?'. אבל לי הייתה הרגשה אחרת, במיוחד אחרי שכל השכנים והחברים עזרו לי. עברנו תקופה מסריחה ופתאום היינו שוב יחד וזה נורא ריגש אותי. אני כמו מאות אלפי אזרחים, לא משנה מה הם הצביעו, יורד להילחם. כל עם ישראל נרתם. אמרתי את זה למצלמה והעליתי. ובנסיעה אני קולט מספרי צפיות ולייקים שלא ראיתי אף פעם. בדקות בודדות. לא הכרתי מספרים כאלו. מיד צילמתי עוד אחד, ואמרתי בו 'חמאס השתינו עלינו, הרטיבו אותנו, כואב לנו. אבל אל תדאגו, אנחנו נטביע אותם'. רציתי להחזיר את הרעל בעיניים. תסכל אותי שהארגון הקטנטן החצוף הזה מצליח. גם הוא התפוצץ. בשלב הזה כבר אחרתי לבסיס אבל הבנתי שאני עושה משהו טוב, חזרתי לאוטו ושמתי לי שירים כיפיים ורקדתי. חשבתי על זה שככה אני רוצה שיראו אותי, שמח. אנשים נחנקים בבתים, הם צריכים לדעת שהחיילים שיורדים להילחם לא מפחדים. וגם את זה צילמתי, אבל לא העליתי. חשבתי שאולי זה מוגזם. רק לפני כמה שעות המדינה הזאת חטפה את הכאפה של החיים שלה, כולם בוכים כאילו זה סוף העולם ופתאום איזה אהבל רוקד באוטו. גם בפקק בדרך לבסיס צילמתי את עצמי צוחק ואומר 'מה זה הפקק הזה? הופעה של ברונו מארס?' שלחתי לחבר שאני מתייעץ איתו מדי פעם. והוא אומר לי 'אתה לא מעלה זה בחיים, ישרפו אותך, זה יהיה הסוף שלך'. אז העליתי".
להקשיב לחברים זה חשוב.
"אני תמיד עושה את זה", הוא צוחק, "אבל קרה פיצוץ לא הגיוני. העוקבים עלו בקצב מטורף. אני מסתכל על התגובות בהלם ומבין שעשיתי לאנשים בבית רגע של נחת".
אחרי שנים שבהן ניסית להשיג עוקבים, לא ביאס אותך שזה קורה רגע לפני שאתה נכנס לעזה?
"איזה ביאס? הייתי באטרף. רציתי לייצר כמה שיותר. זה משהו שניסיתי לעשות המון זמן, אבל פתאום זה מה שעם ישראל צריך, ואני היחידי שעושה את זה. מצלם כל פיפס. לא ידענו מה הייתה המשימה שלנו, רק נערכנו, וביום וחצי אני מריץ סרטונים ומגיע למאה אלף עוקבים. הוצאתי בזמן הזה את השיר 'לא יהיו פה מלחמות'. שלחו לי סרטונים של חיילים חוזרים הביתה עם השיר ברקע, אבל הוא לא נכנס לרדיו".
הראיון המלא יפורסם מחר (יום ו') במוצש
