לנועם קלינשטיין לא היה קל לברור ולזקק מתוך מאות שירים שכתבה את השישה שמרכיבים את האלבום השני שלה "אני הנעורים". "בסוף אלו שנבחרו נכתבו בעיקר בשנתיים האחרונות. השירים שלי מבוססים על אירועים אמיתיים, אני לא כותבת על דברים דמיוניים. אני מאמינה בלחשוף את כל מי ומה שרוצה להיחשף, ככה שכל מי שמאזין להם יכול להכיר את המקומות הכי רגישים וכואבים שלי. אי אפשר לזייף את זה. אנשים מרגישים מהאלבום שזאת מי שאני".
אני הנעורים הוא ללא ספק מקפצה חשובה בקריירה של קלינשטיין (23), זמרת ושחקנית צעירה, שגרה בתל־אביב אצל אמא, הזמרת ריטה. בלי הכנה, האלבום נחת בלב תעשיית המוזיקה הישראלית והכה גלים בכל הרשתות, ובראשו השיר "אירוניה" שכבש את המצעדים. "מי שדחף להכניס את השיר הזה לאלבום הוא גדי גידור, מנהל אמנותי שנחשב לאגדי בתעשייה. לא כל כך הבנתי מה הוא מוצא בשיר הזה, זו בלדה, זה שיר עצוב. את 'פאניקה' למשל, שהוא יותר גרובי, אני התעקשתי להכניס. ואז אירוניה הצליח מאוד, וזה משהו שכל כך כיף לשמוע ולהגיד. מגיל 18 אני מוציאה שירים, אבל אירוניה היה הראשון שזכה להיקרא 'להיט', שהגשים לי חלומות ופתח דלתות לאלבום שיצא עכשיו ולשירים שיצאו בעתיד. זה לא צעד ראשון, אבל בהחלט אבן דרך".
המלחמה טלטלה את עולמה של קלינשטיין. היא הייתה שרויה בדאגה לחבריה שבחזית, ותמכה בשתי חברות טובות שאיבדו במסיבת הנובה אנשים קרובים לליבן. "אני חושבת שאני שייכת לשכבות גיל שהכי הושפעו מהמלחמה", היא סוברת. "אנחנו אלו שהיינו בנובה, אלו שגויסנו, המון חברים שלי, בהם חלק מהקאסט של בלוז לחופש הגדול, יצאו ונכנסו מעזה ומלבנון. אחרי שהכול ייגמר, ברור לי שיישאר בנו חותם מאוד מובהק". באופן טבעי היצירה שלה עכשיו מושפעת מחוויות המלחמה, או עושה התאמות. "בעצם את השיר 'אני הנעורים', לא חשבנו בכלל להכניס לאלבום עד המלחמה", היא מודה, "אבל אז חברה מאוד טובה שלי, דריה רוזן, איבדה חברה קרובה שהייתה בנובה. אני זוכרת שבזמן השבעה, דריה כל הזמן רצתה להקשיב ל'אני הנעורים', בלי הפסקה. והיא אמרה לי תקשיבי, מה שאת שרה, זה בדיוק מה שאני מרגישה עכשיו. בפועל, לא התכוונתי לכתוב שיר על אובדן מטורף ועצום של כל כך הרבה אנשים. בשבילי זה שיר שמבטא משהו מאוד צעיר, קסום וטהור. אהבה נאיבית. ואיכשהו המילים התמימות האלו הביאו לדריה נחמה, בזמן שקרה לה הנורא מכול. אז היא התעקשה שאני אכניס אותו לאלבום".
"'שיר לאדיר" כן נכתב על המלחמה. "יולי רייטר, חברה מאוד טובה שלי, הייתה עם בן הזוג שלה אדיר מסיקה ז"ל בנובה. הם נמלטו למיגונית והסתתרו בה יחד עד שמחבלים ניסו להיכנס, אז אדיר יצא בידיים חשופות להגן עליה ונרצח במקום וכך הציל את חייה. בתוך האבל שלה, יולי ביקשה ממני לכתוב שיר אהבה לאדיר מתוך הפתקים בנייד שהייתה כותבת לאדיר אחרי שנרצח, בשבעה ובשלושים, כדי שתשמיע אותו בעלייה לקבר בשלושים. יולי בעצמה היא יוצרת אז המילים שכתבה היו ממש יפות. קיבלתי המוני טקסטים, ואני זוכרת איך ישבתי בסבלנות וסימנתי משפטים נבחרים".
נשמע כמו מלאכה שמאוד לא פשוט לעשות.
"כל המשפטים שאמרו לי עליהם שהם עוצמתיים וחזקים, אלו משפטים שיולי כתבה, שאר המילים בשיר אלו מילים שלי, שמנסות לחבר ביניהם. היא חשפה בפניי את העולמות הכי אישיים וכואבים שלה. גם כחברה זה משמעותי, אבל כאמנית ויוצרת זה עוד יותר. הייתה לי זכות מאוד גדולה, להיכנס כאמנית לסיפור אהבה כל כך חזק ואמיתי. אחרי שיצא השיר, אני זוכרת שמישהי פנתה אליי, ואמרה שחברה שלה היא בת זוג שכולה של מישהו ששמו אדיר פורטוגל ז"ל, חייל שנפל בקרב. ולמרות שמדובר בכלל על אדיר אחר, היא שומעת כל הזמן את השיר, אז היא ביקשה שאבוא לשיר באזכרה. הזמנתי את יולי להצטרף אליי, ויצא להן לדבר, דרך השיר נוצר ביניהן חיבור בעיקר של תמיכה ורגש שעובר דרך קשר מאוד חזק לשיר".
הראיון המלא יפורסם מחר (יום ו') במוצש
