ד"ר יעקב אופיר לא דמיין שהמפגש בינו ובין אם לילד עם הפרעות קשב יהיה הזרע שיצמיח מהפכה בתפיסת עולמו המקצועית. "הייתי פסיכולוג בבית ספר, והפנו אליי ילד ממשפחה קשת יום", הוא מספר. "אמרו לי 'תקשיב, זה ילד עם הפרעת קשב וההורים מתנגדים לתת לו ריטלין. הוא מפוצץ לנו את בית הספר, אי אפשר ככה'. הוטלה עליי משימה: לשכנע את ההורים. הייתי אז לגמרי בתוך הקונצנזוס, ביישור קו עם מה שמלמדים באוניברסיטה על הפרעת קשב, אז ניסיתי לשכנע אותה. היה לי ברור שאני צודק. כאילו, מה השאלה פה בכלל? אבל היא לא הסכימה בשום פנים ואופן.
"האישה הזאת עמדה מול ליגיונות חיילי הסער שלנו לבד, בלי כסף ובלי השכלה, ושאגה: 'לילד שלי אין שום אייצ'־די־אייצ'־די או איך שאתם לא קוראים לזה'. אמרתי לה: 'הדימוי העצמי שלו נמצא תחת מתקפת קסאמים. צריך לבנות לו ממ"ד תרופתי. אם הוא לא יקבל תרופות, לא יהיה מה שיגן עליו מפני רגשות האשם וההשפלה'. והיא אמרה: 'אז אולי הגיע הזמן שתפסיקו לכעוס עליו'".
ומה עלה בגורלו?
"הוא נרפא. המחלה הכרונית חשוכת המרפא שלו נעלמה. אמא שלו, הלביאה, העבירה אותו לבית ספר אחר, ושם הוא פגש מורים שאהבו אותו והצליחו לראות, מעבר לחולשות ולקשיים, את הקסם שבו".
אפשר באמת להירפא מהפרעת קשב?
"אני צוחק כשאני אומר ש'הוא נרפא', כי אי אפשר לרפא הפרעת קשב. המושג הפרעת קשב מציין פגם כרוני שאתה נולד איתו והוא נשאר איתך כל החיים. אבל ראיתי בעיניים שלי איך ברגע שהוא עבר בית ספר, הילד הבריא".
מהמאורע הזה חלפו שנים רבות, ואופיר המשיך בדרכו המקצועית עד שההתמודדות האישית עם בנו מעין הובילה אותו למסע מחקרי מעמיק. התוצאה היא ספר נועז ומעורר מחלוקת, "הפרעת קשב היא לא מחלה וריטלין הוא לא תרופה" (בהוצאת כנרת זמורה ביתן). הספר, שמפרק בשיטתיות את התפיסות המקובלות על הפרעת קשב, מעורר סערה בקהילה המדעית ומושך אש כבדה מצד חוקרים ואנשי מקצוע בתחום.
ברפואה הכללית, מסביר אופיר, אפשר לזהות מחלה בבדיקות דם, בהדמיות או בביופסיה, אך הפסיכיאטריה נשענת על הערכת התנהגות. "צריך להסביר משהו חשוב: הפרעות פסיכיאטריות הן לא כמו מחלות גופניות. שבר ברגל הוא שבר ברגל, אבל כל ההפרעות הפסיכיאטריות הן התנהגויות בלבד. כשאני מאבחן 'הפרעת קשב', אין לי שום דבר אחר חוץ מההגדרה ב־DSM. וכשאנחנו רוצים להתווכח אם יש דבר כזה הפרעת קשב, אם היא אמיתית או לא, אנחנו לא יכולים להתווכח על משהו היפותטי, אנחנו יכולים להתווכח רק על ההגדרה שמופיעה ב־DSM. בפסיכיאטריה רואים התנהגויות, לא רואים שום דבר פיזי. ומיליון דברים יכולים לגרום להתנהגות הזאת".
בחירתו לצאת נגד ההנחות המקובלות לא הייתה קלה. "המסע הזה לא משתלם לי מבחינה אקדמית", הוא אומר. "אני מסכן את הקריירה שלי. חטפתי על זה המון התקפות. כשהייתי בפוסט־דוקטורט אמרו עליי שאני עושה פסידו־מדע, וזאת ההאשמה הכי חמורה שאפשר להגיד על מדען. אמרו עליי שאני סיינטולוג. קיבלתי ריקושטים מהאנשים הכי בכירים בתחום הפרעת הקשב. אחת המומחיות בישראל בתחום הפרעת הקשב הגישה נגדי תלונה למשרד הבריאות.
"אני עושה את המחקר הזה גם כי אני צריך להתגונן נגד כל ההכפשות האלה, וגם כי אני מבין שיש ילדים שמקבלים מרשמים לחומרים מאוד מסוכנים. אנשים אומרים לי: 'למה אתה קורא לתרופות סמים?'. התשובה שלי היא שלא אני קורא להן סמים – המנהל למלחמה בסמים בארה"ב קורא להן סמים. גם בארץ החומרים האלה מסווגים בפקודת הסמים המסוכנים. במנהל לאכיפת סמים של ארה"ב, הסמים האלה מסווגים בדרגת הסיכון השנייה בחומרתה, יחד עם קוקאין ואופיואידים ממכרים ביותר כמו אוקסיקונטין".
הכתבה המלאה תפורסם מחר (יום ו') במוסף דיוקן
