ורטיגו. כך מגדירה אורית סטרוק, שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות, את מה שמתחולל בעיניה בציבור הישראלי בכל הנוגע לשחרור החטופים. מלשכתה בכנסת היא מתארת עד כמה היא מודאגת מהאפשרות שישראל תדבק בשלבי ההמשך של העסקה, ולא תשוב למשימת הכרעת חמאס. במצב כזה, סטרוק מבהירה, "אין לנו מה לחפש בממשלה. לא נחזיק ממשלה רק בגלל שיש לה כתר של ימין על הראש, אם היא עושה מעשים של שמאל. בשום פנים ואופן לא.
"אנחנו נמצאים עכשיו בצומת מכריע", קובעת סטרוק, המכהנת כמשקיפה בקבינט המדיני־ביטחוני. "עם כל חומרת העסקה הנוכחית, אם היא תישאר כאקט ביניים שבסופו אנחנו חוזרים ומנצחים, אז זו אומנם טעות איומה, אבל טקטית. אם העסקה תהיה אות הסיום של המלחמה, אז מעלנו בכל מה שהבטחנו לחיילים. מעלנו בתפקיד ההיסטורי שלנו, מעלנו בחובה לחסל את האיום הזה מעל מדינת ישראל ולהוכיח לכל העולם שמי שפוגע בנו בצורה כזו, אחת דתו לרדת מבמת ההיסטוריה. הפכנו את מדינת ישראל לבת ערובה לשנים רבות. זה יהיה כישלון אסטרטגי, ואסור בשום פנים ואופן לתת לו יד. וכשאני רואה את הלחץ האדיר שיש כבר חודשים רבים על ראש הממשלה ועל חלק ניכר משרי הליכוד, והאמת היא שגם על חלק ניכר מהציבור בישראל ואפילו על הציונות הדתית, אני מרגישה שיש כאן לחץ של שטיפת מוח וסתימת פיות".
היא מתארת כיצד בישיבת הממשלה הדרמטית ביום שישי לפני שבועיים, זו שהתארכה עמוק לתוך ליל שבת, חישב אחד השרים מהליכוד כמה מחבלים יהיה צריך לשחרר תמורת החטופים הכלולים בשלב ב' של העסקה. "הוא הגיע למסקנה שאם שלב ב' יֵצא לפועל, המשמעות היא שנרוקן לחלוטין את בתי הכלא. כולל אותם מחבלים שהשב"כ הגדיר כמחבלי וטו, כאלו שבשום פנים ואופן לא משחררים. גם הם ישוחררו, ובעצם נגיע ל'כולם תמורת כולם', מה שהייתה שאיפת חמאס מלכתחילה. זו כניעה מוחלטת. שלא לדבר על הנקודה הכי חמורה בעסקה הזו, כאשר לראשונה ישראל משלמת לא רק בשחרור מחבלים אלא בנסיגה משטח ששילמנו עליו דם יקר מאוד. לא היה כדבר הזה. זו תהום שאין לה סוף. אסור בשום אופן ליפול אל התהום הזו".
זה לא רק הקמפיין. יש רצון ציבורי, עממי, חזק מאוד בהשבת החטופים. רוצים לראות אותם בבית. גם הרוב הגדול של הממשלה הצביע בעד העסקה.
"אני חושבת שהרצון הציבורי הזה מוביל להתרסקות. זה מזכיר לי ורטיגו", אומרת סטרוק, ומסבירה: "אותה תופעה שבה טייסים מאבדים את חוש הכיוון וצוללים עם המטוס לתוך המים, בזמן שהם חושבים שהם ממריאים לשמיים. זה בדיוק המצב שמדינת ישראל נמצאת בתוכו. אני חושבת שהממשלה יכולה לצאת מהוורטיגו הזה. החלטת הקבינט שקיבלנו מייצרת עוגן לחזור משם, לא לאבד את הכיוון.
"מציגים את מי שנוקט גישה אחרת כערל לב, אבל ראיית החטופים בלבד מובילה להתרסקות טוטאלית. זו ראייה חד־ערכית, לא הגיונית. החטופים יקרים לליבי מאוד, אני בקשר אישי חזק עם חלק מהמשפחות. על שולחן העבודה שלי, לצד התמונה של הוריי זיכרונם לברכה, מונחת תמונתו של טל שוהם עם שני ילדיו, ועל הקיר לצידי תלויה תמונתו של בר קופרשטיין הגיבור. אני מתפללת למענם כל יום, אפילו חולמת עליהם, וכמובן שמחה מאוד על כל מי ששוחרר, אבל חובתי להפעיל גם את הראש ולא רק את הלב, ולראות בעין פקוחה גם את המחיר. והמחיר כבד מאוד, אפילו רק במספרים של אזרחים שייפגעו מהעסקה הזו.
"רק בעניין שחרור מחבלים: אנחנו משחררים את כל המאסה הכבדה של מחבלי 'מלחמת אוסלו', שבצבא נוהגים לכנות 'אינתיפאדת אל־אקצה'. היא גבתה מאיתנו יותר מאלף הרוגים. אנחנו משחררים מכונות טרור, שכל אחד מהם מומחה לטרור וכבר ייצר פיגועים שפגעו בעשרות אנשים. אלף כאלה ישוחררו לרחובות. זה מעשה התאבדות של ממש. אנחנו הופכים את הביטוי 'ידנו הארוכה תשיג את המרצחים' לדלת מסתובבת. זו עסקה שמייצרת רוח גבית לטרור. אנחנו אומרים לכל אויבינו שאין מחיר לרצח יהודים. אתם רוצים משהו ממדינת ישראל? כל דבר? לא צריך להתאמץ להשיג פצצת אטום או טילים בליסטיים, מספיק לחטוף כמה חיילות.
"עד כמה שקשה לומר זאת, כל חיילת שמשתחררת מביאה איתה את החיילות הבאות שתיחטפנה, ממש ככה. זה מה שאנחנו משדרים. וזה עוד לפני שדיברנו על כך שאנחנו משלמים גם בשטח, ולפני שדיברנו על כך שהרמנו את היד בעד לשלוח אלפי חיילים למלחמה הזו. חיילים שרבים מהם לא שבו, שרבים מהם אני פוגשת לצערי בבתי החולים. אלפי פצועים. פגשתי בשנה החולפת מאות משפחות בבתי עלמין ובניחומי אבלים, ולכולן, או כמעט כולן – הייתה בקשה אחת בלבד: לא עוד סבב. אנשים יצאו למלחמה הזו כשהם יודעים שהם יכולים למסור את נפשם, והבקשה של כולם הייתה שעם הסיפור של עזה אנחנו מסיימים.
"מטרות המלחמה הן סוג של הסכם בינינו ובין החיילים. הם יצאו להילחם כדי שזו תהיה השמדה מוחלטת של חמאס – צבאית, שלטונית, כלכלית. שלא יהיה יותר שום איום מעזה על ישראל. איזו זכות יש לנו לעצור את זה? שלא לדבר על מה שיקרה לתושבי הדרום, אם נגיע חלילה למצב שבו ניסוג מפילדלפי. כמויות הנשק שיזרמו פנימה והטרור שיחזור לא רק לעוטף אלא גם לאשקלון ולבאר־שבע. מדינה חפצת חיים לא עושה דבר כזה, גם לא תמורת חטופים.
"מדינה שהאויבים שלה פגעו בה ככה, והיא מוותרת על ההישגים שנקנו בדם רב ומוותרת על הסיכוי להכניע את האויב האכזר הזה, שאין לי למי להשוות אותו בשאיפת ההשמדה אלא לנאצים – מדינה כזו תתרסק"
"אני מרגישה שיש ניסיון לשים ממש מגיני עיניים, כמו שיש לסוסים, כדי שלא יראו שום דבר אחר, ובמקרה שלנו שום דבר חוץ מחטופים. בסופו של יום יש כאן קמפיין שטיפת מוח. אין לי דרך אחרת לקרוא לזה. מדינה שהאויבים שלה פגעו בה ככה, ועבור חטופים שכל אחד מהם יקר מאוד כאדם היא מפקירה חיי רבים רבים, מוותרת על ההישגים שנקנו בדם רב ומוותרת על הסיכוי להכניע את האויב האכזר הזה, שאין לי למי להשוות אותו בשאיפת ההשמדה אלא לנאצים – מדינה כזו תתרסק".
כל שרי הליכוד חוץ משניים שהצביעו נגד, כל ראשי מערכת הביטחון – כולם בוורטיגו?
"לא כולם. אני יודעת שלא כולם בגלל החלטות הקבינט שקדמו לישיבת הממשלה, ובמסגרתן הוחלט שבמשא ומתן על שלב ב' נדרוש מחמאס את מטרות המלחמה שלנו. כלומר שחמאס צריך להתפרק מנשקו, לעזוב את עזה ולאפשר פירוז של עזה. אם לא נשיג את זה, נחזור להילחם. את שומעת את זה מאז משרי הליכוד אחד אחרי השני. הם מבינים שאנחנו חייבים לחזור להילחם. יש לנו מטרות מלחמה, אי אפשר לשנות אותן ואי אפשר לוותר עליהן".
המבחן של נתניהו
זו הייתה טעות מראש לקבוע שתי מטרות שלא מסתדרות זו עם זו, הכרעת חמאס והשבת החטופים?
"לא, זה לא נכון. אין מטרת מלחמה של השבת חטופים. מטרת המלחמה היא לייצר תנאים להשבת החטופים, כך כתוב. ואני טוענת שמה שאנחנו עושים בעסקה הזו הוא לייצר את ההפך מהתנאים להשבת החטופים. זו עסקה שמפקירה חלק מהחטופים. לפי העסקה, המחיר להשבתם של אותם 20 אנשים חיים שיישארו בעזה אחרי שלב א', הוא כזה שלא נוכל להרשות לעצמנו לשלם. אפילו את המחיר של יציאה מפילדלפי אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לשלם. מדינת ישראל לא מקימה מחדש את חבל התקומה כדי שהוא יהפוך להיות שוב אזור מוכה טרור.
"המשא ומתן לא יצר תנאים להשבת החטופים, אלא תנאים לכניעה. היינו צריכים מזמן להפסיק להתדיין מול חמאס, ובטח לא לנהל משא ומתן דרך קטאר שהיא מדינת טרור. היינו צריכים לפעול באופן ישיר מול אלו שמחזיקים בחטופים שלנו, ולעשות את זה בצורה מתוחכמת כמו שמדינת ישראל עושה כשהיא רוצה לעשות עבודה מתוחכמת".
שליח טראמפ למזרח התיכון, סטיב ויטקוף, אמר השבוע שראש ממשלת קטאר עשה עבודה מצוינת והוא מודה לו. אולי אין היתכנות מדינית להתנהלות אחרת.
"אני לא חושבת שאין היתכנות מדינית, אני חושבת שזה המבחן שלנו. אני לא יכולה להאשים לא את טראמפ ולא את ויטקוף ולא אף אחד מאנשי הממשל, מהסיבה הפשוטה שלא נעשתה מולם עדיין העבודה המדינית שצריכה להיעשות כדי שהם יבינו עד כמה העסקה חמורה. עד כמה היא לא רק רעה לישראל אלא גם מכתימה את ארה"ב. עד כמה היא לא מתאימה לגישה של טראמפ, ועד כמה מי שבאמת רוצה בטובת ישראל צריך לעזור לה להכריע את חמאס ולא להפך. את העבודה הזו צריך עכשיו לעשות, ואני סבורה שראש הממשלה הולך לעשות אותה כי זה מה שסוכם בקבינט".
ראש הממשלה הסביר בקבינט מה קרה שגרם לקבלת העסקה? דיבר על הלחץ מצד ממשל טראמפ?
"הוא הסביר הרבה דברים, לא את כל מה שהוא הסביר אפשר לפרסם בעיתון. אני לא חייבת לקבל את כל ההסברים שלו, ואני בוודאי לא מקבלת את השורה התחתונה. אמרתי לראש הממשלה שזה המבחן שלו, אם העסקה הזו תירשם ככניעה מבישה לחמאס או שהוא יוביל עכשיו את השינוי להכנעת חמאס, ושאני כרגע בממשלה על תנאי. אני חושבת שיש בעם שלנו תעצומות רוח, גבורה, מסירות נפש, נכונות לשים את טובת הכלל לפני טובת הפרט – שזו בעצם המשמעות של יציאה למלחמה. נכנסנו למלחמה עם כל החוסרים האפשריים – מחסור בחיילים, מחסור באימונים, מחסור בתוכניות מלחמה, מחסור בציוד בסיסי לחיילים, מחסור בכלי נשק ובתחמושת, ועל כל זה קיבלנו מחסור נורא ברוח גבית מארצות הברית שחלק מהזמן פעלה ממש נגדנו, בתקופת הנשיא הקודם. הצלחנו בלחימה בזכות הרוח של העם. של הלוחמים, של המשפחות שמאחוריהם, עם שלם שהתגייס".
לא כל העם התגייס. מה דעתך על חוק הגיוס? על האולטימטום של השרים החרדים לפירוק הממשלה?
"המלחמה הרב־זירתית הזו הוכיחה שגיוס החרדים הוא לא שאלה של שוויון בנטל אלא של צורך. אין ברירה אחרת, אנחנו באמת צריכים אותם איתנו במאמץ הזה, אי אפשר בלעדיהם. ודווקא בגלל זה חייבים לשתף אותם במאמץ הביטחוני לא כמופע חד־פעמי, אלא כמהלך מוצלח שילך ויתגבר. בשביל זה חובה ללכת לפי דו"ח שקדי ולהתאים לחרדים מסגרות צבאיות שבהן הם יצליחו לשמור על אורחות החיים שלהם, ויביאו רבים אחריהם. זה ההישג הנדרש, והישג כזה לא מייצרים בכוח ובכפייה ובהתנגשות, אלא בשיתוף פעולה, בהקשבה, בעידוד ובתגמול מתאים. פשוט כי חייבים שזה יצליח.
"בהיבט החקיקתי אני חושבת שזה בר־השגה, ולכיוונים האלה הולכים: חוק גיוס מדורג מצד אחד, וחקיקה שתתגמל ותתעדף משרתים מצד שני. אני רואה את התרומה שלי למאמץ החשוב הזה בשני מישורים: ראשית בפתיחת יותר מסגרות ביטחוניות בתוך השירות הלאומי־אזרחי, ושנית בהקמת מכינות קדם־צבאיות חרדיות, עם צביון חרדי אמיתי, שיאפשרו לצעירים החרדים להתחזק גם רוחנית, גם חברתית וגם פיזית לקראת שירות מוצלח בצה"ל. אנחנו מתכוונים לשלב מכינות כאלה גם בתוכנית הגבול המזרחי שאנחנו בונים עכשיו עם משרד הביטחון".
אולי רק על זה שהגענו למלחמה עם כל כך הרבה חוסרים, ראש הממשלה צריך לפנות את מקומו? איך יכול להיות שצבא כל כך מתוקצב ומושקע מתגלה במלוא עליבותו?
"אין ספק שכל מי שהיה שותף לתפיסה הזו של צבא קטן וחכם יצטרך לתת את הדין על הדבר הזה. כמו כל מי שהיה שותף למחדל של 'שקט ייענה בשקט', כשהתברר כי המציאות היא 'שקט, מתחמשים'. צעקתי על הדבר הזה עוד כשהייתי חברה בוועדת חוץ וביטחון ואז חברה בממשלה, לפני שהצטרפתי לקבינט. כמעט בכל ישיבת ממשלה דיברתי על זה והלכתי להיפגש עם כל מי שאפשר. אבל עכשיו אני מדברת על לאן עם ישראל הולך. והמסר המרכזי של קמפיין מטה החטופים, ששם את הפרט לפני הכלל ואומר שהכלל כולו צריך להתאבד בשביל פרט, גורם לא רק נזק מעשי באמצעות עסקה כל כך איומה, אלא גם נזק תודעתי שהוא מסוכן מאוד כשלעצמו.
"אני חושבת שכל שר שלא ישב בישיבת הממשלה הזו (שבה הוחלט על העסקה), שגה. לא רק החרדים, היו עוד שרים שבאיזשהו שלב ויתרו והלכו ולא ישבו לשמוע את כל הסקירות, את כל השאלות שעלו. היה דיון מאוד רציני, מעמיק ונוקב. כמעט כל שר שדיבר, דיבר על שני הצדדים. גם מי שהתנגד מאוד לעסקה דיבר על כמה חשוב להחזיר את החטופים, וגם מי שתמך בעסקה דיבר על המחיר הכבד. ועדיין, שמעתי סביב שולחן הממשלה גם אמירות שהשאירו אותי פעורת פה. למשל, הייתה אמירה שמדינת ישראל תמיד דאגה להשיב את החטופים שלה, לא משנה באיזה מחיר, והראיה – מבצע אנטבה. נתקפתי הלם, הרי זה ההפך המוחלט. תמיד היו פיגועי מיקוח נגד מדינת ישראל, כי כולם יודעים איזה לב רחום יש לנו וכמה כל ישראל ערבים זה לזה, אבל תמיד היו גם שתי דרכים. דרך אחת של להיכנע ולשלם במחיר של שחרור מחבלים, ודרך שנייה של לצאת ולהילחם. אנטבה היא הדוגמה המובהקת ביותר של הדרך השנייה. רבין, שהיה אז ראש ממשלה, לא הסכים לשחרר ארבעים מחבלים – ארבעים! – והעדיף לשלוח חיילים לקצה העולם כדי לא להיכנע לטרור. זו המשמעות של מבצע אנטבה, וגם העיוות של המשמעות הזו הוא חלק מקמפיין שטיפת המוח המסוכן. מדינה חפצת חיים לא יכולה להשתעבד למטרה אחת בלבד.
"אין מטרת מלחמה של השבת חטופים. מטרת המלחמה היא לייצר תנאים להשבת החטופים, כך כתוב. ואני טוענת שמה שאנחנו עושים בעסקה הזו הוא לייצר את ההפך"
"החזרה ללחימה ולהכרעה נראית לי אירוע ריאלי, בר השגה. זה מעוגן גם במכתב־הצד של הנשיא האמריקני הקודם, וגם בשיח שהיה מול הנשיא הנכנס. בהחלטת קבינט זה מעוגן חזק מאוד. בעיניי החלפת הפיקוד הצבאי היא חלק מהאירוע, וחילופי הנשיא בארצות הברית הם חלק מהאירוע. במובנים רבים, עד עכשיו ניהלנו את המלחמה עם ידיים קשורות מאחור. זה לא היה רק אמברגו נשק, היה ממש לחץ מדיני קשה מאוד מצד ביידן. בתקופה שבין הבחירה בטראמפ ובין החילופים היה חשש גדול מהחלטת מועצת ביטחון נגדנו בלי וטו אמריקני".
איזו החלטה? הוראה להפסקת מלחמה? הקמת מדינה פלסטינית?
"החלטה קשה שלא יהיה איך לצאת ממנה. היו כל מיני אפשרויות על השולחן. עכשיו כשהממשל התחלף, התחמושת בדרך לפה ודחפורי ה־D9 בדרך לפה. גם המדיניות שלא אפשרה לנו להפסיק את הכנסת הסיוע ההומניטרי לידי חמאס, שהייתה מעגל שוטה שעיכב את האפשרות לניצחון, צפויה להשתנות".
היה צריך לעצור בכלל את הכנסת הסחורות לעזה?
"לא, אבל ודאי שהיה אפשר מזמן לוודא שהסיוע לא מגיע לחמאס, ולחסל את היכולות האזרחיות של חמאס. היום אני חברה בצוות פנימי של הקבינט שמטפל בדבר הזה. זה כמעט לא קרה עד עכשיו, כי בשביל מי שניהל בפועל את המלחמה הזו, חיסול היכולות האזרחיות לא היה מטרה שהוא השקיע בה".
טראמפ אומר שהוא שואף לסוף המלחמה.
"גם אנחנו שואפים לסוף המלחמה, שיהיה ברור. אנחנו לא שואפים להילחם עכשיו, כמו שבני גנץ וגלנט אמרו, שנים ארוכות. מאוד יכול להיות שנצטרך לשמור ממשל צבאי בעזה לשנים. בהחלט יכול להיות שיהיה לנו פה ושם איזה מבצע צבאי לעשות או מחבל כזה או אחר לחסל. אבל המלחמה בעזה – אנחנו שואפים לסיים אותה, עכשיו כשאפשר להסתער בכל הכוח, עם ממשל אחר באמריקה ופיקוד אחר בצה"ל".
אייל זמיר, או כל אחד מהמועמדים האחרים לתפקיד הרמטכ"ל, יעשה מלחמה אחרת מהרמטכ"ל הלוי?
"אני חושבת שהפיקוד החדש שיהיה בצה"ל חייב להיות כזה שיש בכוחו להביא מלחמה אחרת, כן. זו המטרה, זה היעד, ואנחנו לא שואפים למלחמה עד אינסוף. אני חושבת שכשטראמפ אומר סוף המלחמה ואנחנו אומרים סוף המלחמה, אנחנו בהחלט מתכוונים לאותו דבר – סוף המלחמה שכולל את הכרעת חמאס. כשהוא מדבר על הגירה של עזתים למדינות אחרות כי עזה היא אתר הריסות, בעיניי הכוונה היא שהוא לא רואה שיקום של עזה לפני פירוז מלא שלה, ושהוא חושב שעזה צריכה להשתנות מהיסוד. זה ודאי לא מה שיקרה אם נלך על 'כולם תמורת כולם' וסיום המלחמה בתבוסה. לדעתי טראמפ ואנחנו על אותו עמוד. עובדים מאוד קשה והדוק בתוך הקבינט כדי שזה יתממש, ולשם צריכים ללכת. והציבור צריך לדעת שלא להתייאש ולהיות מגויס לזה.
"אין שום אפשרות למשהו אחר מאשר הכרעה מוחלטת של חמאס. אחרי האירועים הקשים של שבעה באוקטובר, אי אפשר להשאיר מחמאס אבן על אבן בעזה. מאז גרמניה הנאצית לא הייתה ישות מדינית שהשקיעה כל כך הרבה בלפתח מנגנון להשמדת עם ישראל כמו חמאס בעזה. מנגנון שטוף שנאה שכל שקל בו מושקע בהשמדתנו, והוא ממשיך להיות עם מוטיבציה קשה להשמדתנו. נחשפנו שוב לעובדה הבלתי נעימה שאנחנו כבשה בין שבעים זאבים. לא יהיה שום שיקום בעזה לפני שיהיה פירוז מלא בעזה. זה לא מותיר לנו שום ברירה אחרת אלא לחזור ולהילחם שם, ולא סתם להילחם אלא להילחם ולהכריע".
איך זה מסתדר עם התמונות של האלפים הרבים ששבים לצפון הרצועה?
"זה בדיוק מסתדר. קודם כול התמונות הנוראות האלה לא היו צריכות להיות. כשהתנגדנו לעסקה מרגע שהיא הוצבה על סדר היום, ויצאנו נגדה בצורה הכי תקיפה שאפשר, הסברנו בדיוק את מה שעינינו מתחילות לראות עכשיו. אמרנו כמה זה יהיה חמור אם העזתים יוכלו לחזור לחלק הצפוני. כמובן שהחזרה צפונה תקשה עלינו לחזור להילחם, אבל היא לא תקשה באופן בלתי אפשרי. ולמרות שאנחנו מתנגדים נחרצות לעסקה וחושבים שהיא איומה ונוראה, אנחנו נשארים בממשלה רק בשביל דבר אחד – בשביל שנחזור להילחם ולהכריע בעזה".
אצה הדרך
באופן אישי, מודה סטרוק, אם מפלגתה תפרוש מהקואליציה יהיה לה עצוב לעזוב את משרדה, "שהוא פעיל מאוד, ולקח אחריות על אתרי ההתיישבות הזמניים של שישה מתוך שבעת היישובים המפונים בעוטף".
יש לך ממשק עם התושבים?
"בהתחלה פחות. השתדלתי לא להכאיב להם. ראיתי שקשה להם איתי במישור האישי־פוליטי, אז עובדי המשרד עמדו בקשר. עכשיו מתחיל יותר להיווצר קשר. בצפון אנחנו אחראים על 41 יישובים, עם דגש חזק על היישובים צמודי הגדר, שעוד לפני המלחמה היה צריך להעצים, לטפח ולחזק, להביא עוד משפחות. נעשה הכול כדי שזה לא יהיה רק שיקום אלא חיזוק וטיפוח. ביו"ש אנחנו עושים מהפכה של ממש דרך האחריות שלנו על ההתיישבות הצעירה, סיוע לשמירה על שטחי C. נותנים פייט לתוכנית ההשתלטות של הרשות הפלסטינית. יש לנו מחלקות קרקע בכל המועצות ביו"ש, ששומרות על השטח. משנים את המציאות ביו"ש בצורה שאפילו אני לא פיללתי".
כובע נוסף של סטרוק הוא חברותה בוועדה לבחירת שופטים. לדבריה היא התאכזבה מאוד מההתנהלות שם השבוע, מאנשים שהיא כבר יצרה עימם קשרי עבודה, ואז נוכחה ב"נכונות שלהם להעלים עין, לעצום עין מול החשדות החמורים נגד השופט עמית. אני לא קובעת אם הם נכונים או לא, אבל יש שורה של בכירים בישראל שלא מונו לתפקיד בגלל חשדות מהסוג הזה, ופעם ראשונה שאני רואה שאדם כלשהו מועמד לתפקיד בכיר ואפילו לא בודקים את החשדות נגדו, וממהרים למנות אותו כשאין בכלל בשביל מה למהר. זה לא נתפס בעיניי. אני לא מבינה איך שופטים שכתבו תילי תילים של מילים על האיסור בניגוד עניינים, על החשיבות של ניקיון כפיים ושל אמון הציבור בבית המשפט, נותנים לזה יד. הצעתי הצעה מאוד מינורית: לא משטרה, לא חקירה, בואו נמנה נציב והוא יבדוק, ואני אומרת מראש שמה שהוא יחליט מקובל עליי. אפילו זה לא התקבל, כי אצה הדרך, כי חייבים למנות אותו ומהר. למה?
"מצד שני, בסך הכול אני מסכמת בסיפוק את החברות שלי בוועדה לבחירת שופטים ואת ההישגים. כשנבחרתי לוועדה ישבנו יחד עם השר יריב לוין ועם ח"כ יצחק קרויזר וסימַנו לעצמנו רשימה של שופטים שחשוב לנו להכניס, כי הם טובים אבל לא זוכים לקידום כי הם לא במילייה. וסימנו גם שופטים בודדים שחשוב לנו שלא יקודמו. שופטים שפסקו איפה ואיפה, או שהקלו על פורעי תשפ"א. הסתכלתי אתמול על הרשימה שהכנו, וואלה, הגענו כמעט לכל מה שסימנו לעצמנו, ואני חושבת שהשגנו יבול נהדר בערכאות הנמוכות והבינוניות. אני באמת מודה לקב"ה על הזכות".
