אם דמיינתם את אוסטרליה כגן עדן עלי אדמות, מקום פסטורלי רווי קנגורו ונטול שנאה, כנראה שטעיתם. ובגדול. המדינה הרחוקה בגלובוס הפכה בשנים האחרונה לאחת האנטישמיות ביותר בעולם. אחרי השבעה באוקטובר, המצב רק הלך והתדרדר עד שאירועי האלימות כלפי הקהילה היהודית המקומית הפכו לעוד ידיעה שולית בסדר היום הציבורי. בית כנסת הוצת? לא נורא. גן ילדים יהודי הושחת? נקסט, לא מעניין. גרפיטי אנטישמי רוסס על מבנה יהודי? נו, אז מה.
משטרת אוסטרליה חשפה ביום רביעי האחרון כי סיכלה ניסיון לפיגוע המוני נגד הקהילה היהודית בסידני, זאת לאחר שאיתרה קרוון עמוס בחומרי נפץ, ועליו כתובות אנטישמיות, ומספר כתובות של יעדים שונים, וביניהם בית הכנסת שבעיר. ממש הבוקר (א'), יהודי העיר קמו שוב לגרפיטי "מוות ליהודים" שרוססו במהלך שעות הלילה. "מאז השבעה באוקטובר אנו עדים לאסקלציה מסיבית של אירועים אנטישמיים ברחבי המדינה", מספר למקור ראשון מנכ"ל האיגוד יהודי אוסטרליה (AJA) רוברט גרגורי.
"הכול התחיל למעשה ב־9 באוקטובר 2023, יומיים לאחר טבח החמאס הנוראי, כאשר מאות מפגינים פרו פלסטינים מחו נגד ההחלטה להאיר את בית האופרה של סידני בצבעים של דגל ישראל", הוא ממשיך. "הממשלה לא באמת הגיבה לפרובוקציה ומאז הכול פשוט התדרדר. בתים וחנויות של יהודים הושחתו. הקהילה היהודית חשה מאוימת ולראשונה מאז שאני זוכר, חברי הקהילה שוקלים לעזוב את אוסטרליה ולעלות לארץ. הם לא רואים פה עתיד".
ממש כך. בזמן שבה מדינת ישראל נלחמת על קיומה ומאוימת בכל חזית אפשרית, יהודים רבים מחליטים לעזוב הכול ולעבור לגור בה, מתוך ידיעה עמוקה שאין מקום בעולם בטוח יותר עבורם. "מאות יהודים כבר עלו ארצה ועוד אלפים נמצאים בשלבים הבירוקרטיים הראשונים שיובילו אותם בסופו של דבר למדינת ישראל", מספר גרגורי. "יש כאלה שנערכים לשינוי והתחילו ללמוד עברית בצורה הרבה יותר רצינית, ויש כאלה שמחכים לבחירות שיערכו בעוד חודשיים. אם הממשלה הזו טיפול, אולי המציאות תשתנה".
מייקי חזקל בן ה־29, יליד במלבורן, זוכר היטב את הרגע שבו קיבל בעצמו את ההחלטה הקשה הזו. "כבר הייתי שם, כבר בחרתי בין ישראל לאוסטרליה", הוא משתף בכנות בשיחה למקור ראשון. מייקי הגיע לארץ ב־2014 במסגרת תוכנית של ארגון בני עקיבא העולמי, שירת בצה"ל כלוחם במשך שנתיים ואז החליט לחזור למלבורן כדי להקים משפחה. "ספגתי כל מה שישראל מציעה ואני רואה קדושה בכל מילימטר של אדמתה, אבל אני לא יכול להתכחש לעבודה שהבית שלי נמצא איפה שהקהילה שלי נמצאת".
סיפורו של מייקי הוא למעשה הסיפור המורכב של כל יהודי התפוצות. "יש לי זהות כפולה", הוא מבקש לציין. "אני אוהב את אוסטרליה ואתה ישראל בו זמנית, בצורה נלהבת, אבל אחרי השבעה באוקטובר משהו בי, בנו, נשבר. אנחנו חיים בחוסר ודאות מוחלט. האם בטוח ללכת לבית הכנסת? האם בטוח לאכול במסעדות הכשרות? האם בטוח לחבוש כיפה וללבוש ציצית? האם בטוח להוריד את הילד לגן? האם אנחנו באמת בטוחים בבית שלנו?". התשובה, כנראה, היא לא.
לפני כחודש בית הכנסת "עדת ישראל" שבמלבורן הותקף על רקע אנטישמי בידי רעולי פנים ששפכו דלק והציתו את המקום. שני בני אדם נפגעו משאיפת עשן ונזק רב נגרם לאחד החלקים של המבנה. "מדובר בבית כנסת חרדי, וזה מה שהופך את המצב לכך כך אירוני", מדגיש מייקי. "הרי הקהילה החרדית במלבורן לא ציונית, היא לא תומכת בישראל, ובכל זאת היא הפכה למטרה לגיטימית עבור המפגינים הפרו־פלסטינים. הסיבה לכך פשוטה – המניע לאלימות הוא לא השנאה לישראל, אלא השנאה ליהודים".
כך, פעם נוספת, יהודי התפוצות גילו כי תומכי חמאס בעולם לא פועלים מתוך רצון להשמיד את ישראל, את העם היהודי כולו. "זוהי לא אנטי ציונות, אלא אנטישמיות לשמה", מאשר מייקי. "הם רודפים אחרי היהודים. הרי אם הם היו באמת מחפשים את הציונים, הם היו תוקפים את בית הכנסת שבו אני מתפלל, שהרבה יותר מזוהה עם ישראל, אבל לא – הם בחרו לתקוף דווקא את בית הכנסת שהכי מאופיין עם היהדות האורתודוקסית הסטראוטיפית".
לטענתו של רוברט גרגורי, המפגינים הפרו פלסטינים פעלו על פי שיטה ברורה ומסודרת. "בהתחלה הם ממש דאגו להדגיש שהם מוחים נגד ישראל ולא נגד היהודים", הוא משחזר. "הם השתמשו בביטויים פוליטיים בלבד והתייחסו לסוגיות שקשורות למלחמה. היום, כל המסכות נפלו. הגרפיטי שמופיעים מידי יום על קירות הבתים ברחבי המדינה, מאחלים מוות ליהודים או אף קוראים להרוג אותם. ישראל כבר לא חלק מהלקסיקון, היא לא באמת מעניינת אותם. אנחנו מעניינים אותם".
מהר מאוד יהודי אוסטרליה, בדומה ליהודים רבים ברחבי העולם, בדומה ליהודים רבים יותר בתקופות אחרות בהיסטוריה, הבינו שהם חייבים להסתיר את זהותם כדי להינצל. "מאות חברי קהילה כבר הורידו את הכיפה, את המזוזות, את השרשרת עם המגן דוד", אומר גרגורי. "ממש הבוקר שמעתי על מקרה עצוב ביותר, על אימא שביקשה מבנה שיכחיש את זהותו במידה וישאלו אותו האם הוא יהודי. לילד היה ממש קשה להבין מדוע אמו מבקשת ממנו דבר כזה. זאת מציאות מטורפת".
לדברי מייקי חזקל, תמיד הייתה אנטישמיות באוסטרליה. התופעה המדוברת בכלל לא חדשה, אך בהחלט היא הלכה והתעצמה בשנה האחרונה באופן אקספוננציאלי. "אני זוכר את עצמי בתור ילד הולך לבית הכנסת עם אבא שלי ונתקל באנשים שקיללו אותנו, שזרקו עלינו ביצים", הוא מספר. "חשבתי שזה דבר רגיל. היום, שאני בעצמי הפכתי לאבא, אני הרבה יותר מודע לאיום הקיים. הרבה יותר ערני. כשאני הולך אם הילד שלי לבית הכנסת, אני דרוך, מחפש מאיפה תגיע התקיפה הבאה".
גם סדר היום של יהודי המקום השתנה בהתאם. "הדבר הראשון שכל יהודי אוסטרלי עושה כשקם בבוקר, זה להתחבר לטלפון ולבדוק מה קורה בישראל", חושף מייקי. "הוא בודק האם החטופים שוחררו. אם חס וחלילה חייל שלנו נפל. הדבר השני שכל יהודי אוסטרלי עושה כשקם בבוקר, זה לבדוק מה קרה בעיר שלו במהלך הלילה. האם מישהו הטיל פצצה בבית ספר יהודי. האם מישהו ריסס גרפיטי עם מסרים אנטישמים על אחד מבתי הכנסת. כבר התרגלנו שדברים כאלה קורים מידי יום".
באשר לאחראי הגדול למציאות הקשה שבה חיים כיום יהודי אוסטרליה, גרגורי וחזקל משוכנעים כי מדובר בראש הממשלה אנתוני אלבניזי. "הוא פוליטיקאי חלש ורפוס, הקהילה היהודית כולה מאשימה אותו בכל מה שקרה לה מזה שנה", מכריז חזקל. "חברי הקהילה היהודית מרגישים שהממשלה לא עושה מספיק", מאשר גרגורי. "מדובר בממשלת שמאל קיצונית עם מדיניות אנטי ישראלית מובהקת. במשך תקופה ארוכה היהודים המקומיים זעקו לעזרה, אך לא נלקחו ברציניות".
רק לאחרונה, כשהמצב כבר יצא לגמרי משליטה, נראה כי הממשלה החליטה לנקוט במספר צעדים שמטרתם להגביר את תחושת הביטחון של יהודי המקום. "המשטרה הבינה שהמצב חמור והחלה לאבטח בצורה הרבה יותר יסודית את השכונות היהודיות", מספר רוברט גרגורי. "אני גר בשכונה היהודית בסידני וכל לילה אני רואה מסוק שבודק את האזור". מעט מדי, מאוחר מדי. "אנחנו מנסים להשפיע על הממשלה. אנחנו מופיעים בתקשורת ומעלים מודעות בנושא, אבל בכנות – עד היום לא ראינו תוצאות מעודדות".
באוסטרליה גרים כיום 118 אלף יהודים המהווים כ־0.4% מאוכלוסיית המדינה. "קהילת ניצולי השואה השלישית בגודלה בעולם, נמצאת באוסטרליה", טוען מייקי. "אחרי מלחמת עולם השנייה, גם סבא שלי הסתכל על המפה וחיפש את הנקודה הרחוקה בכדור הארץ. שם הוא החליט שיבנה מחדש את חייו. הוא נפטר לפני שמונה חודשים ותמיד אמר שאוסטרליה היא ארץ זבת חלב ודבש שלו. הוא אהב את ישראל, אהבה עמוקה מלאה בתשוקה, אבל התיקון האמיתי שלו היה באוסטרליה. הוא חי פה חיים טובים, שקטים ונוחים. היום, לצערי, החלום שלו הפך לסיוט שלנו".
