הסופר היהודי-אמריקני נולן ליבוביץ' אולי לא מחפש לעורר פרובוקציות, אך הוא צפוי לעשות זאת עם צאת ספרו החדש, "המקרה לנאמנות כפולה: ריפוי הנפש המפולגת של יהודי אמריקה". אחרי הכול, מעט נושאים מעוררים מחלוקת בקרב יהודי התפוצות כמו נושא הנאמנות הכפולה – כלומר השאלה אם יהודים נאמנים למדינת ישראל או ליהדות יותר מאשר למדינה בה הם חיים. למעשה, כיוון שליהודים יש נאמנות ראשונית לעמם, הם נתפסים פעמים רבות כאזרחים לא אמינים ובוגדניים.
האשמה בנאמנות כפולה מקודמת כיום בעיקר על ידי מי שעוסק בתיאוריות קונספירציה אנטישמיות, כמו חברת הקונגרס האמריקנית אילהן עומאר, שאמרה בשנת 2019 בעת שביקרה את ישראל, כי "ההשפעה הפוליטית במדינה הזו אומרת שזה בסדר לקדם נאמנות למדינה זרה". למעשה, עומאר מאשימה את הארגונים היהודיים האמריקנים בבגידה בכך שהם דוחפים חלק מאזרחי ארצות הברית להביע נאמנות פומבית למדינת ישראל.
כמובן שליבוביץ' רחוק מלהיות אנטישמי. רב בית הכנסת הקונסרבטיבי בלוס אנג'לס ואלי, "בית שלום", כתב את ספרו במטרה להפוך את עלילת הנאמנות הכפולה על פיה ולהנחיל גאווה מחודשת בקרב יהודי ארה"ב לאחר טבח 7 באוקטובר. "הספר שלי מציע שפה חדשה לסוג חדש של יהדות, שדרושה כדי להתמודד עם האתגרים של התקופה הזו", הוא אומר בריאיון למקור ראשון מלוס אנג'לס.
על פני 133 עמודים, ליבוביץ' טוען כי הגיע הזמן שיהודי אמריקה יאמצו בגאווה את העובדה שהם, בפועל, אזרחים בעלי נאמנות כפולה: הם נאמנים הן לארצות הברית והן למדינת ישראל. מעבר לכך, ואולי עוד לפני הכול, יהודי אמריקה נאמנים בעיקר לעם היהודי – זהותם הלאומית צריכה להיות תמיד בעדיפות ראשונה. לאמץ את הנאמנות הכפולה, סבור ליבוביץ', יעזור ליהדות אמריקה להתמודד בגאווה עם התקופה ההיסטורית המורכבת בה הם חיים.
האתגר הזה לא קל בכלל. לפני 7 באוקטובר, כותב ליבוביץ' בספרו, "היהודים האמריקנים חיו באשליה לגבי מקומם המוגן במדינה הזו". עם קריסת האשליה, אחרי 16 חודשים של שנאה מתמשכת כלפי היהודים, לקח ליבוביץ' על עצמו את המשימה לצייד את יהדות ארה"ב בכלים שיאפשרו להם לעצב מחדש את זהותם היהודית. "עלינו לעדכן את תפיסתם של יהודי התפוצות", הוא אומר. "יש תקופות בהיסטוריה שלנו שמחייבות אותנו לבחון מחדש את הבחירות שהובילו אותנו למצבנו הנוכחי. זו אחת מהן".
הספר של ליבוביץ' יוצא לאור בתקופה שבה יהודי ארצות הברית מרגישים יותר ויותר קרועים בין תמיכה בישראל לבין נאמנויותיהם הפוליטיות המקומיות – תהליך שלאחרונה מואץ בעקבות צמיחת הפערים בין הנשיאים הדמוקרטים לרפובליקנים. "מאז שברק אובמה נכנס לבית הלבן ב־2009", מתלונן ליבוביץ', "ממשל אחרי ממשל גרם ליהודי אמריקה להחליט האם הם מעדיפים נשיא שיותר ידידותי כלפיהם ומתייחס לישראל בצורה קשה, או נשיא שמפגין תמיכה בישראל אך מנהל עם יהודי אמריקה שיח מקודד, מה שמאפשר לימין קיצוני של 'עליונות לבנה' להשיג פלטפורמה".
מעבר לכך שהדילמה הזו מסבכת את המצב, ליבוביץ' מאמין שהיא אף מזיקה באופן עמוק ליהודי ארה"ב וכן לאחיהם היושבים בציון. "הדילמה הזו מציבה פעמים רבות את קהילתנו לעומת תמיכה באחים ואחיות שלנו בישראל", הוא מדגיש.
כפי שליבוביץ' מציין בספרו, השאלה של נאמנות כפולה ריחפה מעל קהילות יהודיות במשך מאות שנים – אם כי היא מוצאת תפניות משמעותיות במיוחד בהיסטוריה של יהדות צרפת. ב־1806 וב־1807, קיסר צרפת נפוליאון בונפרטה הזמין את מנהיגי יהדות צרפת לשוחח על אפשרות התבוללות של יהודים בחברה האירופית הרחבה. באמצעות 12 שאלות פשוטות, הנציגים היהודים נחקרו באשר לחוקי היהדות ויחסם לצרפת. ליבוביץ' טוען כי נפוליאון למעשה שאל שאלה אחת קריטית עבורו: "האם אפשר להחשיב את היהודים כאזרחי צרפת אמיתיים?".
הדילמה הזו תפסה את תשומת הלב של צרפת בסוף המאה ה־19, עם משפטו של מפקד הצבא היהודי אלפרד דרייפוס. דרייפוס, שנשפט לשווא לבגידה ונשללה ממנו דרגתו הצבאית מול 20 אלף איש, הכריז: "אני נשבע שאני חף מפשע. אני נשאר ראוי לשרת בצבא. תחי צרפת. יחי הצבא". ליבוביץ' אינו מעוניין לשבח את מחויבותו של דרייפוס למדינתו. במקום זאת, הוא סבור כי הקריאה הנואשת של דרייפוס מייצגת "התנהגות פנימית נלמדת שהתפתחה מדורות של התעללות מצד שונאי היהודים".
"תגובתו של דרייפוס להאשמה האבסורדית כלפיו", כותב ליבוביץ' בספרו, "היא התגובה של רוב היהודים שחושבים שאם אי אפשר להחשיב אותם כנאמנים, אז הם יכחישו את נאמנותם". בהמשך, הוא מוסיף כי "הטרגדיה של דרייפוס היא האמונה היהודית הבלתי מתפשרת ב'אחר': נאמנותנו הגלויה גם לאחר שנעשה לנו עוול, מחויבותו למוסריות גם כשנתקל בהוכחות נגדיות. חוסר הרצון שלו להשתנות יחד עם המציאות המשתנה שסביבו".
לטענת ליבוביץ', גישה כזו לא יכולה להימשך. "יהודי ארה"ב המודרניים צריכים להחליט באופן קולקטיבי – האם אנחנו דרייפוס?". ליבוביץ', כמובן, מודע היטב לאי-הנוחות לה ספרו עלול לגרום לחלק מהקוראים. הוא מספר כי יהודים רבים אמרו לו שצריך היה לבחור כותרת שונה, אך בעוד שהוא מכיר בכך שמדובר בדאגה מוצדקת ומבוססת, הוא עומד על עמדתו ולא משנה את דעתו. "זה אתגר לאנשים להתגבר על האשמה ולשלוט בה מתוך תחושת גאווה", הוא אומר.
על מנת לחזק את טענתו, ליבוביץ' שואב השראה מהדמות היהודית האמריקנית המוערכת לואי ברנדייס, שב־1916 הפך לשופט היהודי הראשון בבית המשפט העליון של ארצות הברית. שנה קודם לכן, כתב ברנדייס מאמר בשם "הבעיה היהודית: איך לפתור אותה", שבו טען כי "אין סתירה בין נאמנות לאמריקה ונאמנות לעם היהודי". ברנדייס הלך רחוק אף יותר, וכתב כי "נאמנות לארצות הברית דורשת למעשה שכל יהודי אמריקני יהפוך לציוני".
לנאמנות כפולה יש את חסרונותיה. ניתן לחשוב על ג'ונתן פולארד, אנליסט יהודי־אמריקני שנידון למאסר עולם ב־1987 על כך שסיפק מידע מסווג לישראל. כאן, לבוביץ' מציב גבול ברור. "אני לא אכפה על נאמנות פלילית לישראל שתפגע באמריקה," הוא כותב. "אני תומך, במקום זאת, בנאמנות כפולה שמכירה בקשר המיוחד בין אמריקה לישראל, הערכים המשותפים להם והתפקיד המיוחד של הקהילה היהודית האמריקנית במערכת היחסים הזו".
עם זאת, ליבוביץ' דוחה את הטענה של אלו שמשתמשים בסיפורו של פולארד כסיבה לבטל את הנאמנות הכפולה. "כעם, אנחנו לא יכולים לפחד מנאמנות כפולה בגלל העיוותים הקיצוניים שלה", הוא כותב. "להימנע מהרעיון הטוב בגלל תפוח רקוב בתוך הסל מרגיש כמו ויתור". בספר שמטרתו לעצב מחדש את הזהות הקולקטיבית של יהדות אמריקה, לא מפתיע שליבוביץ' לא בוחל בביקורת כלפי הנהגתה ואף תוקף את יעקב בלאושטין, נשיא הוועדה היהודית האמריקנית מ־1949 עד 1954.
בתגובה לקריאותיו של דוד בן גוריון ליהודי אמריקה לעלות בהמוניהם, השיב בלאושטין: "הפכנו לאמריקנים ולכן אנו שוללים את הרעיון שיהודי אמריקה נמצאים בגלות. עתיד יהדות אמריקה, של ילדינו וילדי ילדינו, קשור באופן מוחלט לעתידה של אמריקה. אין לנו ברירה ואנחנו גם לא רוצים ברירה אחרת".
טענה זו, שלדברי ליבוביץ' "מגלמת גאווה וכישלון דמיון", נמסרה בהקשר של מגעים בין בן גוריון לבלאושטין על אופי הקשר בין יהדות אמריקה למדינה היהודית בעת הקמתה. בסופו של דבר, בהסכם שמוכר היום כהסכם בלאושטין־בן גוריון, ראש ממשלת ישראל קיבל את הבקשה שלא ללחוץ באופן פעיל על עליית יהודי ארצות הברית בהיקף רחב.
למרות שהוא מבקר את בלאושטין על כך שיצר הסכם שבפועל פגע הן ביהודי אמריקה והן ביהודי ישראל, ליבוביץ' מכיר בכך שזה נבע מ"התנהגות שנבעה מחיים ממושכים בתפוצות". עמוק בתוכו, כותב ליבוביץ', בלאושטין היה מוכה ב"סיוט של כל יהודי מצליח בתפוצות": אלפרד דרייפוס.
לטענתו של ליבוביץ', יהודים אמריקנים רבים, למעשה, כבר חיים לפי ערכים של נאמנות כפולה – גם אם באופן לא מודע. "יהיה אתגר אמיתי למצוא בית כנסת אמריקני שלא מציג קשר כלשהו עם ישראל", הוא כותב בספרו. "גם כאן", הוא מציין, "בתי הספר היהודיים המקומיים מקדמים את ערך הציונות ולוקחים תלמידים לטיולים לישראל, בעוד ארגוני אוניברסיטאות יהודיים תומכים גם הם במדינה היהודית".
כעת, ליבוביץ' מבקשת שיהדות ארצות הברית תעשה את הצעד הבא. בעוד שהוא מאמין שהרוב המכריע של יהודי אמריקה תומכים בישראל, הוא מתלונן שהם לא קמים בבוקר וחושבים על המדינה היהודית. "זה תלוי במנהיגות היהודית להעלות את הנושא הזה", הוא אומר. לשם כך, ליבוביץ' מציע מספר צעדים מעשיים שיעזרו ליהודי אמריקה להעלות את ישראל על סדר יומם. "כל יהודי ארצות הברית," הוא כותב, "צריכים לשאוף לקבל אזרחות ישראלית". הם גם צריכים לבקר בישראל יותר, במקום לנסוע לחופשות במקומות אחרים. "כל רגע וכל אגורה הולכים לחיזוק חיי האחים והאחיות שלנו בישראל ולזהות היהודית שלנו ושל ילדינו", הוא מסביר בספרו. כמו כן, הוא קורא להעדיף יותר את לימוד השפה העברית.
כמובן, הוא לא מציע שכל היהודים ינטשו את ארצות הברית. "ילדים יהודים-אמריקנים צריכים לגדול באווירה פטריוטית", הוא מבקש לציין. "הייתי רוצה לראות את הבתים האישיים שלנו מציגים את הדגל האמריקני ואת דגל ישראל". בדומה לברנדייס, גם ליבוביץ' מאמין שמה שטוב ליהדות אמריקה טוב לאמריקה כולה, ושעל ידי חיבוק זהותם הכפולה, יהודים אמריקנים יכולים לסייע למדינתם להתעלות מעל התקופה הסוערת הזו.
שילוב זה אינו מובן מאליו. מצד אחד, ליבוביץ' מביע דאגה גדולה באשר למגמה האנטישמית שמשתלטת על ארצות הברית. מצד שני, הוא שואל את עצמו שאלות עמוקות על יכולתה של יהדות אמריקה להסתגל לסביבה המשתנה במהירות. עבור רבים מיהודי אמריקה, הכרזה פומבית על נאמנות כפולה תביא עמה השלכות – הן מקצועיות והן חברתיות.
האם יהודי ארה"ב, כמו הרבה מהאבות והסבים שלהם, יישארו עם ראש מורכן ויתאימו את עצמם לזמנים כדי לא לעורר מהומה? או שהם יקומו בגאווה לאתגר, לא משנה מה יהיו התוצאות? זוהי אולי אחת השאלות הקשות ביותר עבור ליבוביץ'. גם היום, בעידן של ריבונות יהודית, ליבוביץ' עדיין מודאג מהמוכנות של יהודי התפוצות לקבל מכה אחרי מכה. "אני לא בטוח שבאמת השתנינו", הוא משתף בכנות בספרו.
למרות האתגרים העצומים שמצפים להם, ליבוביץ' מאמין כי יהודי ארצות הברית מוכנים למשימה. "שינוי לוקח זמן", הוא כותב. "מנהיגים צועדים קדימה עם רעיונות חדשים, וגם אם זה מרגיש מפחיד בהתחלה – אם נחשוב עליהם מספיק זמן ואם העם היהודי יקבל אותם, אז המציאות שלנו תשתנה לטובה. תמיד האמנתי ותמיד אאמין בכוחו ובחוכמתו של העם היהודי".
