השמש החלה לטפס מעל הרי מואב, כשהשקט היחסי של בוקר יום שלישי נקרע בצרורות ירי. מעבר תייסיר, נקודה אסטרטגית המחברת בין בקעת הירדן לכפרי צפון השומרון, הפך לזירת דמים. מחבל חמוש ארב לחיילים שיצאו מהמוצב לאייש את המחסום, ובפעולה אכזרית ומדויקת פתח באש לעברם. שני חיילי מילואים, רס"ם עפר יונג ורס"ם אברהם צבי פרידמן, נפלו במקום; שמונה נוספים נפצעו.
שי איגנר, איש ביטחון של מועצת בקעת הירדן וכונן מד"א, היה קרוב מספיק כדי לשמוע את היריות מהיישוב הסמוך שבו הוא מתגורר. הוא זינק לרכבו ודהר לעבר הזירה, יודע שכל שנייה קריטית. "הגעתי תוך כדי האירוע", הוא משחזר. "המחבל כבר חדר למוצב, חילופי האש עדיין נמשכו, אבל הכוחות שהתאספו בשטח הצליחו לאגף ולחסל אותו". הוא הוזעק לזירה כחובש, אך גם כנושא כלי שיכול לשנות את תמונת הקרב: רחפן שסיפק לכוחות בשטח יתרון טקטי בזמן אמת. "הרמנו רחפן והעברתי למפקד הכוח את תמונת המצב מזווית נוספת. זה עזר להם לסיים את האירוע במהירות".
הפיגוע, אומר איגנר, הוא חלק מהתחממות כוללת באזור. "מאוד מתוח פה. המחומש (כינוי לקבוצת כפרים בצפון השומרון; א"ז) קרוב לבקעת הירדן, ויש כל הזמן אפשרות של זליגת מחבלים משם לכיוון ההתיישבות, כמו שראינו בפיגוע. יש זריקות אבנים על הכבישים, בעיקר בדרום הבקעה. כל אירוע כזה משאיר את התושבים בבתים כי הם חוששים לצאת לדרך. בדרך כלל מתגברים ויוצאים למרות הכול. אם האירועים קורים בשעות הלימודים, התלמידים יכולים להיתקע בבית הספר עד שהצבא מזכה את השטח ותופס את הזורקים".
סוגיה נוספת שפוגעת לדברי איגנר בביטחון התושבים, היא הבנייה הלא חוקית של הפלסטינים. "הם בונים על הצירים מבנים שמאפשרים למחבל שמגיע להסתתר בהם ולצאת לנקודת הפיגוע הבאה. לחלופין, חממות, מבנים חקלאים או חנויות על הכביש יכולים לסכן את הנוסעים. מתוך חממה כזו מחבל יכול להוציא קנה ולירות ברכבים, כולל ברכבי ההצלה שיגיעו, ועד שיבינו מאיפה הוא יורה יכולים להיפגע אנשים. אפשר לטפל בדבר הזה".
בדומה לפרימטר בעזה, איגנר מציע להרחיק את האוכלוסייה הערבית מתחומי ההתיישבות. "למשל מול מושב בקעות יש שטח C (המצוי בשליטה ישראלית על פי הסכמי אוסלו; א"ז) של ארבעה קילומטר, שחקלאים ערבים מסתובבים בו באופן קבוע. הצבא התרגל לראות תנועה בשטח הזה ולא מרחיק את מי שמתקרב, וככה מחבל יכול להגיע לכביש או למושב בלי בעיה. צריך לא לאפשר להסתובב בשטח הזה, ככה אדם שמסתובב שם יהיה חשוד ויהיה אפשר לטפל בנושא יותר ברצינות".
צינור החמצן של הטרור ברחבי יו"ש מגיע מאיראן, ועובר דרך הבקעה. זו התמודדות ייחודית לגזרה שלכם.
"הגזרה המזרחית פרוצה מאוד, יש הרבה הברחות. הצבא והמשטרה עושים הרבה פעולות למנוע את זה, אבל לצערנו אין מספיק כוח אדם אז לא מצליחים לתפוס הכול. אם נמקד את הבעיה, הכפרים המבודדים שנמצאים על כביש 90 וצמודים לגדר מעורבים בהברחות, וצריך לעשות שם ניקוי אורוות. להפוך כל אבן, לאתר נשקים מוסלקים ולעצור את המבריחים. יש הצלחות בנושא הזה, אבל היקף ההברחות ענקי. כמות האמל"ח שמסתובבת פה בכפרים היא גדולה מאוד, וצריך עבודה מקיפה ויסודית כדי לנקות את האזור".
איך אתם, שאמונים על הביטחון מהצד האזרחי, מתמודדים עם המצב?
"זה קשה כי אין פתרון קסם. גם אם הצבא רוצה למשל לעשות מכשול, זה עולה כסף. הם עושים מה שהם יכולים. זה לא מספיק, אבל אנחנו מרגישים את ההשתדלות. יש כאן יותר כוחות ועושים יותר, אבל הבקעה זו גזרה גדולה והשטח מתחמם".
הכוננות באזור עולה גם בעקבות המחבלים ששוחררו מהכלא והגיעו לכפרי המחומש וליריחו. "אתה שולח פצצה מתקתקת ולא יודע איפה היא תתפוצץ", אומר איגנר, ומצביע על מורכבות נוספת: מול המשטרה הפלסטינית. "יש להם בסיס ביריחו, צמוד להתיישבות, והם מרגישים חופשי להיכנס חמושים לשטחי C, עם רכבים וללא תיאום. זה מדיר שינה מעינינו, כי כולנו מכירים את תרחיש היפוך הקנים. המחבלים כל הזמן מחפשים פרצות, זה יתפוצץ לנו בפנים".
מח"ט אפרים, אל"מ נ': "אם פעם מחבל ממוצע חשב לעשות דריסה ודקירה, 7 באוקטובר נתן להם מוטיבציה לנסות לעשות יותר. זה פתח להם את התיאבון, ואנחנו צריכים לכבות אותו"
"זה פיגוע מאוד קשה שמזכיר לנו מי עומד בחזית המלחמה הקיומית של עם ישראל", אומר ראש מועצת בקעת הירדן, דוד אלחייני. "אלה אותם חיילים אמיצים שמסכנים את חייהם. צריך לחבק ולחזק אותם, אנחנו יודעים שהם עושים כל שביכולתם כדי לשמור על ביטחוננו".
המצב באזור מתוח יותר בתקופה האחרונה?
"מי שמשלה את עצמו שהריגת מאות מחבלים, אפילו אלפים, תמנע את הפיגוע הבא, לא מבין את התרבות הערבית ולא בקי בהיסטוריה. מאז שחזרנו לארץ, הערבים מנסים להרוג יהודים. זו תפיסת החיים שלהם, ואי אפשר להרוג אידאולוגיה. אנחנו במאבק קיומי, ומי שלא מבין את זה חי בבועה. הפיגועים האלה קורים בכל מקום – בבאר־שבע ובתל־אביב, בנתניה וביהודה ושומרון. הבעיה היא שאנחנו לא רואים בפיגועים האלה מלחמה, ומתנהגים בהתאם".
מה אתה מציע?
"אני מציע להקשיב לטראמפ. הוא לקח עט וצייר את מדינת ישראל כדי להראות כמה היא קטנה בתוך המזרח התיכון, ואמר שצריך לעשות טרנספר לעזתים. אין פתרון אחר. כל עוד יש ערבים במדינת ישראל, אנחנו בסכנה. זה מבוסס על התרבות שלהם, על מה שקורה אצלם בכפרים, על הקולות של המואזין, על הדרשות של המטיפים".
היית מצפה שהמבצע בצפון השומרון יתפשט גם לאזור שלכם?
"אני לא מעלה בדעתי שיש מפקד שהולך לישון בלי לדאוג שיש ביטחון מספק לתושבים במדינת ישראל בכלל, ובבקעת הירדן ויהודה ושומרון בפרט. הם עושים את מלאכתם נאמנה. תפקידי להציג תמונת מצב לצבא ולסמוך עליהם שידעו לעשות את המומחיות שלהם. כשאני חולה אני הולך לרופא, וכשהמנוע מתקלקל אני הולך למוסך. אני לא איש צבא ולא אתן לו עצות, הצבא הוא מקצועי. הביקורת כלפי הצבא רק מחלישה, גם בתוך הציבור וגם כלפי האויב".
למדו מהעזתים
דקות קצרות של נסיעה הפרידו בין עגלת הקפה הפסטורלית לנקודה שממנה יצא הסיור שלנו בטול־כרם עם כוחות צה"ל, שהחלו לפעול בה לפני כשבועיים במסגרת התרחבותו של מבצע "חומת ברזל" ביו"ש. זה גם המרחק, פחות או יותר, בין מעוז המחבלים שהתבסס במחנה הפליטים בעיר הפלסטינית ובין העיר נתניה. אם הם יעלו על טנדרים לבנים בשעת בוקר מוקדמת ונטולת פקקים, תוך חצי שעה הם יוכלו לעשות סיבוב בכיכר המדינה בתל־אביב.
על פי צה"ל, במהלך ינואר חיסלו כוחות הביטחון כ־55 מחבלים במחנה טול־כרם, ביניהם כאלה המעורבים בפיגועים שנרצחו בהם אזרחים ישראלים, וכן מחבלים שהיו בדרכם לבצע פיגוע. בנוסף עצרו הכוחות כ־380 מבוקשים, תפסו כמויות גדולות של אמצעי־לחימה, ופירקו תשתיות טרור.
למען האמת, ההצלחות הללו רק מחדדות את השאלה: איך נתנו לגידול הזה לצמוח ככה? הרי לא מדובר כאן בעזה או בלבנון, וצה"ל יכול להיכנס לטול־כרם בלי לפתוח במלחמה אזורית כוללת, אז מדוע לא גזמו את גידולי הפרא האלה הרבה קודם? ובכלל, מעבר למתחמי המחבלים בצפון השומרון, היכן עוד יושבות לבטח שמורות טרור ללא הפרעה?
אחרי נסיעה קצרה ירדנו מהמשוריינים הצה"ליים לצלילי המואזין, באזור עירוני שוקק: כיכר, חנויות, רוכלים, קונים. פנינו לרחוב צדדי שנחסם כולו, ונכנסנו לבית שממנו פועלים הכוחות. נראה שהמחבלים ומשפחותיהם התגוררו בו ממש עד לאחרונה. מבחינת מח"ט אפרים, אלוף־משנה נ', שמפקד על הלחימה בטול־כרם, מבצע חומת ברזל אינו אירוע נקודתי. היעד מבחינתו הוא נטרול האיום המשמעותי ביותר על אזרחי ישראל כיום.
"באוקטובר האיראנים ירו עלינו 500 טילים, כמה הרוגים היו לנו? אפס. בפיגוע ביפו היו לנו שבעה הרוגים על ידי שני מחבלים שיוצאים מחברון", ממחיש אל"מ נ' את משמעות האיום שהוא נאבק מולו. "הסיפור של יו"ש זו השקעה משתלמת מבחינת ארגוני הטרור, והמוטיבציה שלהם גבוהה. אם פעם מחבל ממוצע חשב לעשות דריסה ודקירה, 7 באוקטובר נתן להם מוטיבציה לנסות לעשות יותר. זה פתח להם את התיאבון, ואנחנו צריכים לכבות אותו.
"לאיראן יש אינטרס להדליק את הזירה הזאת, כי היא הכלי האחרון שנשאר להם. אז ברור שצריך להרוג את ראש הנחש האיראני שמעביר הכול דרך הבקעה, ובשביל זה הקימו אוגדה חדשה שם, אבל כל פעולה שאנחנו עושים פה מצילה חיים, כדי שאפשר יהיה לטייל בראשון־לציון וכדי שבתל־אביב לא יירצחו אנשים. אם אנחנו לא נהיה פה, יהיו כאן ארגונים אחרים שיאיימו על לב ליבה של מדינת ישראל. אם צה"ל יאבד אחיזה על יו"ש, נקבל את איראן על הראש. ראינו את זה בקלקיליה. לפני שפעלנו שם היו אירועי ירי יומיומיים, היום אירוע ירי שם הוא חריג. לכן אנחנו מתכוונים לשמר גם פה אחיזה, גם בסוף המבצע העמוק".
המסר של מח"ט אפרים לתושבי ערים כמו נתניה, שגרים רבע שעה מכאן, ברור: "אנחנו כאן עד שנסיר את האיום. התמונות של 7 באוקטובר לא יוצאות לאף אחד מאיתנו מהראש. אין קצין בצה"ל שלא מרגיש את הכישלון, והתפקיד שלנו הוא לוודא שזה לא יחזור על עצמו".
במחנה טול־כרם רשומים 11 אלף תושבים. 6,000 מהם עזבו לפני שנים, אך ממשיכים להחזיק בבתים כדי לקבל זכויות של פליטים. במהלך המבצע הנוכחי ברחו עוד כאלפיים תושבים, וכעת צה"ל הנחה את הנשארים לעזוב. המחבלים הפכו את מחנה הפליטים למבצר שגם הרשות הפלסטינית לא נכנסת אליו. כדי להיכנס ללב המחנה, כוחותינו הרסו לחלוטין כבישים שמולכדו במאות טונות של חומר נפץ. המטענים שאותרו במחנה היו יכולים להרים באוויר גם את הכלים הכבדים של צה"ל. בדומה לעזה, גם פה המחבלים מלכדו כל דבר, כולל בתים ומכוניות. האזור כולו מרושת במצלמות אבטחה, וכאשר המחבלים רואים את הכוח מגיע הם מפעילים את המטען ובורחים. אלה אתגרים שלא היו קיימים בעבר ביו"ש, אבל הם חלחלו לכאן מעזה.
"אנחנו רואים פה הרבה מאוד כסף והכוונה מקצועית איראנית", אומר אל"מ נ'. "הם בנו התארגנויות מסודרות של חמושים, וברור מאוד מי ההשראה. מצאנו כאן הרבה תמונות של סינוואר ומוחמד דף. כל צפון השומרון הפך לקן צרעות. אלה לא מחבלים גיבורים, הם משאירים מטענים ובורחים. הם לא מעיזים להילחם, אלא מתחבאים תחת האוכלוסייה האזרחית ומנצלים אותה. בפעילות כאן אנחנו מנסים לבדל בין האוכלוסייה למחבלים, ומאפשרים לעיר להמשיך לחיות. נהיה כאן ובכל מקום באזור, כמה שצריך".
חטופים שקופים
בסיבוב קצר באזורי הלחימה אפשר היה להתרשם מהמורכבות של הלחימה. הכוחות נדרשים לנהוג באגרסיביות מול שובל המטענים והמחבלים, ובמקביל לאפשר לעיר טול־כרם לנהל את חייה. עם כל המאמץ, תושבי יהודה ושומרון רחוקים מלנשום לרווחה. ביד אחת מדינת ישראל מחסלת מחבלים אך ביד שנייה פותחת את שערי הכלא לרבים מעמיתיהם, שרבים מהם חוזרים היישר ליהודה ושומרון.
הדס מדמון היא מנכ״לית פורום הצופות שהוקם לאחרונה, ומאגד נשות מגויסים מיו"ש בקריאה לחולל שינוי במציאות הביטחונית באזור. "אנחנו מבינות הכי טוב את המחירים של העסקה ואת הצד האפל שלה, כי אנחנו שומעות את יריות השמחה בכפרים ורואות את האירועים בכבישים", היא אומרת. "וכשלא בטוח אצלנו, לא בטוח גם באזור חיוג 03. כולנו מאושרים לראות את החטופים בבית, אבל במקביל אנחנו רואים את המחירים שמחכים מעבר לפינה. עכשיו יש פה רבי־מרצחים ויש פה ים תחמושת, והשימוש בכל זה הוא עניין של זמן. אלה שנלחמו להחזרת החטופים צריכים עכשיו להילחם על החטופים הבאים שמסתובבים פה. אני קוראת להם חטופים שקופים, אנשים שאת לא יודעת עדיין איך קוראים להם, אבל אם לא נטפל בטרור כל אחד יכיר אותם. לתצפיתניות לא הקשיבו, הלוואי שלנו יקשיבו כדי למנוע 7 באוקטובר במרכז הארץ".
לא מדובר בנבואת זעם רחוקה, מבהירה מדמון. "כבר עכשיו אנחנו שומעים את הזיקוקים ואת הקריאות במסגדים, רואים את ההסתה ברשתות. ביום שישי יש את הדרשות במסגדים, גם בלי להבין ערבית את שומעת שלא נאמרים שם דברים טובים. הכול בטון מאיים, הבטן התכווצה לי מפחד. ניסיתי שהבן שלי לא ישמע את זה, שלא ייבהל. קיבלנו את העסקה כנתון, עכשיו אנחנו מבקשות מהצבא שישמור עלינו. לא רק שיתפסו את המחבלים של אתמול, אלא שימנעו את הפיגועים של מחר. יש הרבה מה לעשות. כשיש תהלוכות של רעולי פנים עם נשקים, אין שום סיבה לא להוריד אותם".
אתן מרגישות הבדל במצב מאז תחילת המבצע?
"אנחנו רואים את העבודה של הצבא, הם חוסמים את היציאות של הכפרים ועושים בידוק, וזה מאוד מחזק ונותן ביטחון. מה שעושים זה טוב אבל שלא יעצרו באמצע, כי הטרור לא נגמר בג'נין ובטול־כרם. הפיגוע השבוע בבקעה הוא רק דוגמה למה שכל הזמן קורה מתחת לפני השטח. בתחילת המלחמה הערבים ידעו שמי שמתכופף להרים אבן לא קם, וזה עשה את העבודה. אנחנו מבקשים שיחזרו לנהלים האלה. הם צריכים לפחד לפגע, שהמחיר יהיה גבוה מדי. זו גם אחריות של הדרג המדיני. כבר עבר החוק של גירוש משפחות מחבלים, למה לא מפעילים אותו? אנחנו יודעים מה מרתיע אותם, ובמקום להשתמש בזה משחקים בחתול ועכבר. הצבא יודע להתחדש ולהפעיל כלים שלא היו בעבר, כמו פעולות של חיל האוויר, וזה מונע פגיעה באזרחים וחיילים, אז כנראה יש עוד רעיונות יצירתיים, עוד כפפות שאפשר להוריד.
"אני רואה את הפער הגדול בהבנת המצב בין מי שחי בתוך יהודה ושומרון למי שחי בחוץ. מכאן חווים את הדברים אחרת. אנשים לא מבינים שהאיום האמיתי שלהם נמצא פה, מאחורי גדר שהורסים בדקה עם טרקטור. יו"ש נשמע לאנשים מעבר להרי החושך, הם לא מבינים שהאיום האמיתי יושב להם מעל הראש, מג'נין עד חברון לכל אורך מדינת ישראל. הביטחון המעורער ביו"ש הוא הבעיה של כולנו".
לדברי מדמון, פריחת הטרור באזור ג'נין איננה עניין מקרי. "לפני כמה שנים החליטו להפוך את ג'נין לבלון ניסוי. צה"ל התרחק משם, ומדינת ישראל עודדה את ערביי ישראל לחזור לעשות שם קניות. במילים אחרות, לעשות נורמליזציה ולחיות כאילו השלום הגיע. בלון הניסוי הזה התפוצץ. בזמן שלא היינו בג'נין הטרור התפתח, ועכשיו צה"ל נתקל בהתנגדות מאוד קשה".
